• אודות
  • אינדקס הבלוגים המשפטיים
  • האותיות הקטנות (תנאי שימוש)
  • חדר הציטוטים

הטרקלין

~ מחשבות על משפט

הטרקלין

ארכיוני תגים: תאגידים

חלוקת דיבידנד כעסקה בניגוד עניינים

24 יום חמישי מאי 2012

Posted by ברק ירקוני in דיני תאגידים, כללי, כתיבה אקדמית

≈ 22 תגובות

תגיות

ניגוד עניינים, תאגידים

שוק התקשורת בישראל חווה באחרונה תהפוכות רבות. הירידה העקבית בערך המניות והאג"ח של חברות התקשורת בישראל, לצד שינויים מבניים ורגולטוריים בשוק התקשורת בישראל, מחיבים את חברות התקשורת לריסון ולהידוק החגורה לקראת העתיד הלא נודע. אולם, למרות הסערה המתחוללת בחוץ והסערות הנוספות המתקרבות באופק, חברות התקשורת ממשיכות במדיניותן לחלק דיבידנד בסכומים עצומים. לכאורה, כל הניהול העסקי של אותן חברות שואף להביא לידי מקסימום רק את גובה הדיבידנד הקרוב בלבד.

 הסיבה כמובן למדיניות זו של חלוקת דיבידנד היא המינוף הגבוה בו מצויות חברות האחזקה של חברות התקשורת. החובות העצומים בהן מצויות בעלות השליטה, על צווארן של חלק מהן אף מתנופפת חרב בדמות החשש הממשי כי לא תצלחנה לפרוע את חובן במועד, גורמים לכך שהדירקטורים של חברות הבת מורים וחוזרים על חלוקות דיבידנד ענק לבעלי המניות. ההחלטה על חלוקת הדיבידנד נעשית, כך נדמה, בהתעלם לגמרי מטובת החברות ובניגוד לצרכיהן העסקיים בשעה זו.

 תופעה זו של חלוקת דיבידנד על ידי חברה לצורך כיסוי חובות בעל השליטה בה, מחייבת לטעמי את התערבותו של המחוקק או של בית המשפט הכלכלי. מן ראוי להצהיר ולקבוע כי חלוקת דיבידנד שעה שבעל השליטה מצוי בחובות של ממש הנה עסקה בניגוד עניינים.

 הכלל המשפטי המסורתי גורס כי חלוקת דיבינד אינה עיסקה או פעולה המצויה בניגוד עניינים. ראשית, חלוקת דיבידנד אינה עסקה הדורשת קבלת אישורים מיוחדים לפי הפרק החמישי לחלק השישי של חוק החברות העוסק בעסקאות בניגוד עניינים. שנית, בארצות הברית נפסק זה מכבר כי ההחלטה על חלוקת דיבידנד היא עסקה שיוויונית, שהרי כל כל בעלי המניות בחברה נהנים ממנה באופן שווה. לפיכך, ההחלטה על חלוקת הדיבידנד  מסורה לשיקול דעתו העסקי של דירקטוריון החברה ובית המשפט לא יתערב בה. כך נקבע בפסק-הדין הידוע  בעניין sinclair oil.

 ברם, נדמה כי הפסיקה בישראל נוטה לכיוון מעט שונה. בפסק-הדין בעניין ירדן נ' ליפשיץ משנת 2007, בית המשפט המחוזי בחיפה קבע בנסיבות שם, כי רכישה ממנופת על ידי הנהלת החברה (MBO) וחלוקת הדיבידנד לאחריה היא עסקה בניגוד עניינים, שכן היא נעשתה תוך ניצול יתרון המידע שבידי הנהלת החברה והיא פעולה שאינה לטובת החברה.

 כעת, נדמה כי יש צורך דוקא להרחיב את ההלכה שנקבעה בפ"ד ירדן נ' ליפשיץ ולהחיל את דיני עסקאות בניגוד עניינים על כל חלוקת דיבידנד משמעותית הנעשית בשעה שבעל השליטה בחברה מצוי בחובות של ממש. בנסיבות הללו ברור כי יכולת ההשפעה של בעל השליטה בחברה על חברי הדירטוריון גורמת לדירקטורים שלא לשקול את טובת החברה ואת טובת החברה בלבד, אלא לשקול גם ובעיקר את טובת בעל השליטה אשר מינה אותם.

 לא למותר לציין כי חובות האמון הקיימות והחלות על חברי הדירקטוריון, חובת אמונים וחובת זהירות, אין הן יכולות לסייע רבות בעניין זה: ראשית, השפעתו של בעל השליטה על חברי הדירקטוריון היא משמעותית וחזקה יותר מאשר מורא הדין. שנית, בתי המשפט אינם מתערבים ואף אינם יכולים להתערב בתוכן שיקולי החלטות הדירקטוריון. תביעות והתדיינויות משפטיות בעניינים מסוג זה הן לא יעילות ולא אפקטיביות. שלישית, ממילא חברי הדירקטוריון מבוטחים מפני תביעות משפטיות בגין הפרת חובת זהירות.

 לכן, הפיתרון היחיד והטוב ביותר בעניין זה הנו הכפפת חלוקת דיבידנד בחברה, כאשר בעל השליטה מצוי בחובות משמעותיים, לכללי אישור עסקאות בעלי עניין. לכאורה, ניתן לטעון כי גם כיום אין כל מניעה מלראות בהחלטה של החברה לחלק דיבידנד כאשר בעל השליטה בה מצוי בחובות, כ'עסקה חריגה' שלבעל השליטה יש עניין אישי בה, כאמור בסעיף 270(4) לחוק החברות, ומכאן להכפיף את ביצוע החלוקה לאישור האסיפה הכללית, לרבות אישור רוב מקרב המיעוט כאמור בסעיף 275 לחוק.

 החיסרון היחיד של הצעה כאמור הנו בפגיעה ביכולת לבצע עסקאות רכישה ממונפות (LBO), אשר חלקן לפחות הנו יעיל ורצוי לחברות ולמשק הישראלי. החשש הוא כי רוכשת שליטה פוטנציאלית לא תוכל להבטיח מראש לעצמה או לבנק המממן, כי לאחר השגת השליטה היא תקבל אישור מאת המיעוט למשיכת דיבידנד למימון הרכישה. חשש זה מתווסף אל המגבלה החדשה אשר נוספה רק בימים האחרונים, לפיה בית המשפט הכלכלי לא יעניק אישור מראש לביצוע חלוקה סדרתית ועתידית של דיבידנד שאינם עומד במבחן הרווח. כך נקבע בהחלטת בית המשפט בפרשת ע.ל.א.ן נ' בזק מהימים האחרונים.

 הכפפת משיכת דיבידנד גם לאישור רוב מקרב המיעוט עלולה להרתיע רוכשים פוטנציאלים מביצוע עסקאות רכישה ממונפות, עסקאות אשר לכאורה חלק מהן יעיל שכן הן מאפשרות את החלפת ההנהלה.

 ניתן להשיב ולומר כי ברגיל קשה להאמין שרוב בעלי מניות המיעוט יתנגדו לחלוקת דיבידנד שאינה פוגעת בחברה. כך לדוגמה, החלטת בזק לחלוקה סדרתית של דיבידנד בסכומים עצומים קיבלה את אישור האסיפה הכללית ברוב מוחץ של 99.98%.

 הטלת המגבלה האמורה אינה פוגעת ביעילות ובכדאיות הכלכלית של הרכישות הממונפות, אלא רק פוגמת במעט ביכולת המימון שלהן. לכן, תוצאה אפשרית אחת להטלת המגבלה של אישור המיעוט לחלוקת דיבידנד בנסיבות כאמור היא באילוץ רוכשת השליטה הממונפת למכור חלק ממניות השליטה שנרכשו על ידה, לאחר הרכישה. פתרון שכזה יגרום מן הסתם להקטנת ריכוזיות השליטה בישראל. פיתרון אחר יכול להיות בדמות פניה של הרוכשת, טרם הרכישה, לקבלת אישור מראש מן המיעוט לביצוע חלוקות הדיבידנד בעתיד.  פתרון שכזה יגרום למעשה להכפפת הרכישה הממונפת, לרבות החלפת השליטה וחלוקת דיבידנד בעקבותיה, לאישור המיעוט. תוצאות צפויות אלו, של הקטנת ריכוזיות השליטה בישראל והכפפת עסקאות רכישה ממונפות לאישור רוב מקרב המיעוט, ניתן לראות בהן כשלעצמן יתרונות נוספים לכלל המוצע.

מודעות פרסומת

מצג שווא רשלני בדבר התחייבות או יזהר הטייקון בדבריו

28 יום ראשון אוג 2011

Posted by יונתן רז in חם מהתנור - עדכוני פסיקה, משפט אזרחי

≈ 4 תגובות

תגיות

אג"ח, בית המשפט העליון, בנק, בנק דיסקונט, הערת פסיקה, חברות, חוב, חוזים, מעריב, משפט אזרחי, נזיקין, ערבות, פיל זהב, תאגידים

חברת פיל זהב תקשורת בע"מ קרסה. מנכ"ל החברה והבעלים של 66% ממניותיה ברח מהארץ. החברה חרגה ממסגרת האשראי בסך של 500,000 ₪ שהקצה לה בנק דיסקונט, והחוב שלה לבנק עמד על למעלה מ-750,000 ₪. מעריב, שהחזיקה ב-33% ממניות חברת פיל זהב, הייתה מעוניינת שהחברה תמשיך להתקיים. מנכ"ל מעריב, רוני קליינפלד, פנה לבנק דיסקונט בדברים הבאים:

"יש לנו עניין שחברה זו תמשיך להתקיים ואנו נעשה כל מאמץ על מנת לאפשר לה זאת. אנו נבדוק בחיוב העמדת בטחונות או לקיחת אחריות לאובליגו של ח-ן החברה שמתנהל בבנק דיסקונט לישראל בע"מ… והכל במטרה לאפשר את המשך פעילותה העתידית."

חודשיים לאחר מכן שב ופנה מנכ"ל מעריב לבנק וביקש להשאיר את קו האשראי שניתן לפיל זהב וכן ביקש שהבנק יעמיד הלוואה נוספת לפיל זהב בסך של 500,000 ש"ח. כמו כן, התבקש הבנק להנפיק כרטיס אשראי לפיל זהב. זכויות החתימה בחשבון הבנק של פיל זהב שונו, וכל הוראה בחשבונה של החברה חייבה את חתימתו של מנכ"ל מעריב. חלפו שבועיים נוספים. בעקבות שיחות טלפון בין הצדדים שלח מנכ"ל מעריב מכתב נוסף לבנק ובו כתב:

"בהמשך לשיחותינו הטלפוניות ולמכתבי מיום 6.1.2002 [המכתב הנ"ל – י.ר.] הריני לאשר שמעריב עומדת מאחורי פיל זהב ובכל מקרה של שינוי בעלות על ידינו נודיע מראש לבנק ונדאג שיתרת הח-ן תתאפס. אני מודה לכבודו על הטיפול המסור בנו וכמו שכבר אמרתי לך בעבר – הסר דאגה… "

לאחר קבלת המכתב השני, העמיד בנק דיסקונט לפיל זהב הלוואה בסך של 500,000 ₪ והותיר את מסגרת האשראי על כנה. חברת פיל הזהב לא הבריאה והחוב שלה לבנק גדל. פניותיו של הבנק לחברה, שהעתק מהן נשלח למעריב, לא נענו. שנה וחצי לאחר שנשלח המכתב השני, הגיש הבנק תביעה נגד מעריב ומנכ"ל מעריב לתשלום החוב של פיל זהב שתפח לסך של 3.5 מיליון ₪ (א' (ת"א) 2047/03).

בנק דיסקונט טען בבית המשפט המחוזי כי בעוד שברור שלא נכרת בין מעריב לבין הבנק הסכם ערבות, הנתבעים יצרו כלפיו מצג שווא שלפיו מעריב תערוב להתחייבויות של פיל זהב, אך היא לא עשתה כן. לחילופין, טען הבנק, יש להסיר את מסך ההתאגדות בין מעריב לבין פיל זהב, שכן למעריב הייתה "מעורבות גדולה" בענייניה של פיל זהב.

בית המשפט המחוזי דחה את תביעתו של הבנק. "בענייננו, ניתן היה לצפות מהבנק – וזו גם אחריותו – להבטיח עצמו בבטוחות מתאימות, מקום שבחר לאפשר לפיל זהב להמשיך ולחרוג ממסגרת האשראי שניתנה לה כאשר יתרת החובה הולכת ותופחת; וזאת אף שהיה מודע לכך שזמצקי, בעל השליטה בפיל זהב ומי ששימש כמנהלה, ברח לחו"ל עקב קשיים כלכליים שאליהם נקלע. ואולם, משביכר הבנק שלא לעשות כן, הוא אינו יכול להסתמך כעת ובדיעבד על אמירות עמומות והצהרת כוונות בנוגע לפרעון חובותיה של פיל זהב שניתנו לו על ידי צד שלישי – הגם שהלה מחזיק בשליש ממניות פיל זהב – שלא גובו בבטוחות של ממש ואף לא בכתב ערבות" – כך קבעה השופטת ענת ברון.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ערער הבנק לבית המשפט העליון (ע"א 666/09). בית המשפט העליון, מפי כבוד השופטת מרים נאור, אליה הצטרפו כבוד המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין וכבוד השופט סלים ג'ובראן, הפך את פסק דינו של בית המשפט המחוזי וקבע כי מעריב הציגה מצג שווא רשלני כלפי הבנק בו התחייבה לפירעון חובה של חברת פיל זהב. בית המשפט נתן משמעות משפטית לדבריו של מנכ"ל מעריב כי מעריב יבדוק "בחיוב לקיחת אחריות", כי "מעריב עומדת מאחורי פיל זהב…" וכי מנהל מרכז עסקים בבנק יכול "להסיר דאגה", כמו גם לעצם קבלת האשראי וההלוואה. התנהגות זו, על פי בית המשפט, במסגרת היחסים שבין בנק מסחרי ומנכ"ל של חברה גדולה אשר מאופיינת בחובות הדדיים של גילוי מידע, הייתה בגדר הפרה של חובת הזהירות של מעריב כלפי הבנק והיוותה מצג שווא רשלני. בית המשפט סבר כי מעריב הייתה צריכה לצפות שהבנק יסתמך על מצג השווא, הבנק אכן הסתמך על מכתבי מעריב והסתמכותו הייתה סבירה. עיקר פסק הדין של השופטת נאור עניינו בדוקטרינת מצג השווא הרשלני. אולם, מעבר לצריך ציינה השופטת נאור בקצרה כי לדידה מכתביו של מנכ"ל מעריב אף עולים כדי יצירת התחייבות של מעריב כלפי הבנק לפירעון התחייבויותיה של פיל זהב.

השימוש שעשה בית המשפט בדוקטרינת מצג השווא הרשלני מוקשה בעיני. בית המשפט העליון קבע כי מעריב הציגה מצג שווא בדבר קיומה של התחייבות. משמעות הקביעה הזו היא כי מבחינה משפטית אפשר שלא הייתה התחייבות בת תוקף של מעריב, אולם בנק דיסקונט סבר כי ישנה התחייבות, ומעריב התנהגה כלפי חוץ באופן שממנו נראה שישנה התחייבות. זהו בעיני תרתי דסתרי. חוזה נכרת בהצעה וקיבול. משני הצדדים נדרשת גמירות דעת, ועל החוזה להתאפיין במידה של מסוימות. על מנת לדעת אם נכרת בין צדדים הסכם יש להתבונן באינטראקציה ביניהם מנקודת מבט אובייקטיבית, ולבחון האם מהדברים שהביע כל צד כלפי חוץ, בעל-פה או בהתנהגות, עולה כי הוא גמר בדעתו ליצור הסכם מחייב. לפיכך, אם מעריב לא גמרה בדעתה לערוב לחובותיה של פיל זהב, אולם כלפי חוץ הציג מצג אחר, והבנק גמר בדעתו לקבל ערבות ממעריב, הרי שבין הצדדים נכרת הסכם. בהעדר דרישות פורמאליות ביחס לאופן שבו נכרת הסכם ערבות, לא ניתן לומר שמעריב הציגה מצג כלפי הבנק כאילו נכרת הסכם, מבלי לקבוע שנכרת הסכם בפועל. לאור זאת, אין זה מפתיע שבית המשפט העליון הגיע (לכאורה מעבר לצריך) גם למסקנה שבין מעריב לבין הבנק נכרת הסכם ערבות.

מצגים, בעיקרם, עוסקים בעובדות ולא בהתחייבויות. כאשר צד מציג מצג לפיו הוא מתחייב לדבר מסוים, הרי שהוא מתחייב לכך בפועל. יהיה זה בלתי אפשרי עבורו לטעון שעל אף שהוא הציג מצג כאילו הוא התחייב, הוא לא התחייב בפועל. ללא העיקרון הזה לא היו יכולים להיות חוזים, שכן אם תוקף החוזה היה מותנה בדברים שבסתר ליבו של אדם, לא ניתן היה לדעת אם נכרת הסכם ולהסתמך עליו. כאשר ישנן דרישות פורמאליות באשר לאופן שבו על הצדדים לפעול על מנת שיכרת ביניהם הסכם, כמו למשל דרישת הכתב בעסקה במקרקעין, יכול צד להציג מצג לצד השני כאילו נכרת בין הצדדים הסכם, בעוד שהוא יודע שמבחינה עובדתית-משפטית לא נכרת הסכם. אולם, התנהגות כזו, כמובן, מהווה חוסר תום לב. זו הסיבה לכך שעקרון תום הלב הביא לצמצום הדרישות הפורמאליות ביחס לאופן כריתת הסכם, עד כדי ביטולן.

זאת ועוד, מתן ערבות אינו עניין של מה בכך. ערבות לחובותיה של חברה בת דורש אישור או הסמכה של דירקטוריון חברת האם. אין זה ראוי שבנקים יאחזו בדברים מעורפלים כדי לטעון שאדם או תאגיד ערב לחובותיו של אחר. מבחינה כלכלית, ראוי לחייב בנקים להחתים ערבים על כתבי ערבות מסודרים, אשר בדרך כלל אף יחולו עליהם הדרישות המחמירות הנוגעות לחוזים אחידים. כך ביחס לחברות, כך ביתר שאת ביחס ליחידים. על בית המשפט היה לתת לבנק תמריץ חזק להחתים ערבים על כתבי ערבות, ופסק דינו משיג את ההפך. אם העמדת ההלוואה וקבלת הערבות נעשו תחת לחץ, צריך היה לאפשר לבנק להסתמך על הדברים שכתב מנכ"ל מעריב לצורך פעולה ראשונית, כמו למשל העמדת חלק מסכום ההלוואה. אולם, עם שוך הסערה היה על הבנק להתעקש על כך שמעריב תחתום על כתב ערבות, ולהעמיד מולה אולטימאטום בדמות העמדת ההלוואה לפירעון מיידי. המתנה בת שנה וחצי הייתה בלתי ראויה, וניתן לומר שהיא נגועה בחוסר תום לב.

בשימוש בדוקטרינת מצג השווא הרשלני על מנת להסדיר עניין שהוא חוזי במהותו יש משום חידוש. מבחינה פורמאלית, דוקטרינות נזיקיות מקנות יותר גמישות מדוקטרינות חוזיות או תאגידיות. בעוד שדוקטרינות חוזיות ותאגידיות הן דוקטרינות בינאריות מסוג "הכל או לא-כלום" (יש חוזה – אין חוזה; מורם מסך – לא מורם מסך), הגנת האשם התורם בדיני הנזיקין מאפשרת איזון ובחירה עדינה בין כל הנקודות על הרצף שבין אחד (הכל) לאפס (לא-כלום). לפיכך, לכאורה, טומנת בחובה הדוקטרינה של מצג שווא רשלני יתרון משמעותי. במקרה פיל זהב השימוש בהגנת האשם התורם בהחלט מתבקש – העובדה שהבנק לא החתים את מעריב על כתב ערבות בצורה מסודרת מהווה אשם תורם (בשיעור ניכר) והגדלת הנזק. משכך, גם בגדר עוולת מצג השווא הרשלני לא היה ראוי לחייב את מעריב בתשלום מלוא החוב של פיל זהב כפי שעשה בית המשפט העליון.

מעבר לקושי האנליטי הקיים בעיני בפרופוזיציה לפיה צד הציג מצג כאילו הוא התחייב אך הוא לא התחייב בפועל, לדעתי די בגמישות שמקנות הדוקטרינות הקיימות להסדרת הסיטואציה הנדונה, בהן הדוקטרינות בדבר תום לב במשא ומתן ובביצוע הסכם מתחום דיני החוזים, עקרון הקטנת הנזק ודוקטרינת הרמת המסך מתחום דיני התאגידים. עם התרחקותו של המשפט הישראלי מהגישה הפורמליסטית, עוצבו גם הדוקטרינות הללו באופן שמקנה גמישות. יתר על כן, הגנה על הבנק בסיטואציה הנדונה, במקום קביעה שעל מנת לקבל ערבות על בנק להחתים את הערב על כתב ערבות (כפי שקבע בית המשפט המחוזי), משיגה תוצאה בלתי יעילה, עד כדי שראוי שהיועץ המשפטי לממשלה והמפקח על הבנקים ישקלו להסדיר את העניין בחקיקה. אולם, פסק דינו של בית המשפט העליון טומן בחובו בשורה חשובה עבור נושים של חברה בקשיים שנשלטת על-ידי בעל שליטה חזק – מצב רווח במשק הישראלי בימים אלה. ההלכה שנקבעה בפסק הדין מאפשרת לבעלי אגרות חוב לחזור לדברים שאמר בעל השליטה בחברה (ה"טייקון") אודות הקשר האמיץ בינו באופן אישי או בין חברת האם לחברה החייבת, ולטעון שגם אם לא צורף לאגרת החוב כתב ערבות, הרי שבעל השליטה יצר מצג שווא כאילו הוא או חברת האם ערבים לחובות החברה החייבת, ומשכך עליהם לשאת בחובותיה כלפי הנושים. סביר להניח שזהו המצב שראה בית המשפט העליון לנגד עיניו בקביעת ההלכה החדשה.

תודה לשי אורדן ודני מגן.

הטרקלין קורא לך!

הטרקלין הוא בלוג קבוצתי, שמיועד להוות מוקד לדיונים בתחום המשפט הישראלי. אנו מחפשים כותבים וכותבות נוספים, שעוסקים בתחום המשפט, שאוהבים תחום זה, ושרוצים לכתוב במסגרת הטרקלין, וכן פוסטים אורחים בנושאים שונים. מעוניינים? מעוניינות? צרו קשר בכתובת: hatraklin.law@gmail.com

RSS חדש בבלוגוספירה המשפטית

  • ארעה שגיאה - פיד ה-RSS כנראה אינו פעיל כעת. נא לנסות שוב מאוחר יותר.

שיתוף פעולה עם "מעשי משפט – כתב עת למשפט ולתיקון חברתי"

שיתוף פעולה עם "עיוני משפט"

עקבו אחרינו בפייסבוק

עקבו אחרינו בפייסבוק

להרשמה באמצעות רסס

RSS Feed RSS - רשומות

RSS Feed RSS - תגובות

הזן את האימייל שלך כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות באימייל.

הצטרפו אל 352 שכבר עוקבים אחריו

כותבים

  • גל אמיר
  • אדם שנער
  • יובל רויטמן
  • אמיר פז-פוקס
  • ברק ירקוני
  • אפרת שוסטר
  • אפי מיכאלי
  • איילת עוז
  • קרן ילין-מור
  • נועם זמיר
  • אולגה פרישמן
  • כותבים אורחים
  • רענן גלעדי
  • רועי שחר
  • ראובן (רובי) ציגלר
  • שרון חלבה-עמיר
  • שרון שקרג'י

רשומות אחרונות

  • (ללא כותרת)
  • חזרת הש"ץ – תום לב של תובע מייצג ובא כוח מייצג/ פרופ' עמיר ליכט
  • פרישות שופטים: הזמנה להציע רשומות
  • מי הזיז את הפרטיות שלי? הזכות שלא להיות מוצא מהקשרך/פרי ארד
  • צווים נשיאותיים שחמקו מהעין

קטגוריות

  • אירועים חדשותיים
  • דיני משפחה
  • דיני נזיקין
  • דיני עבודה
  • דיני תאגידים
  • הגבלים עסקיים
  • הזכות לבריאות
  • החודש בטרקלין
  • הפרטה
  • הרצאות
  • זכויות אדם
  • זכויות יוצרים
  • חינוך משפטי
  • חם מהתנור – עדכוני חקיקה
  • חם מהתנור – עדכוני פסיקה
  • כללי
  • כתיבה אקדמית
  • מעשי משפט
  • משפט אזרחי
  • משפט בינלאומי
  • משפט בינלאומי פרטי
  • משפט האינטרנט
  • משפט חוקתי
  • משפט מנהלי
  • משפט פלילי
  • סדר דין אזרחי
  • עיוני משפט
  • פמיניזם
  • קניין רוחני
  • קצרים
  • רגולציה
  • רשויות מקומיות
  • תחומי משפט שונים

j14 אג"ח אגרות אי-ציות אינטרנט אקטיביזם שיפוטי בג"ץ בחירות לכנסת ה-19 ביקורת שיפוטית בית המשפט העליון בלוגוספירה משפטית דיני חוזים דיני עבודה דיני פליטים דת ומדינה הורות הפרדת רשויות הפרטה התפטרות המתמחים זכויות אדם זכויות חברתיות וכלכליות זכויות יוצרים חברה אזרחית חברות חגי קלעי חוזים חופש ביטוי חוק החברות חוק החרם חינוך חקיקה טובת הילד יחסי יהודים-ערבים כלכלה כנסת לשון הרע מגדר מחאה חברתית מחאת האוהלים מחאת מעמד הביניים מידתיות מעריב משולחן הכנסת משפט אזרחי משפט בינלאומי פרטי משפט וטכנולוגיה משפט חוקתי משפט מינהלי משפט פלילי נדונים כעת נדל"ן נישואין סדר דין אזרחי סניגוריה ציבורית ערעור פוליטיקה פונדקאות פורום לא נאות פייסבוק פמיניזם פרטיות פרשנות חוקתית צרכנות קניין רוחני רגולציה רכבת ישראל רמי מור רצועת עזה רשויות מקומיות שביתת הרופאים הצעירים שוויון שיהוי תאגידים תביעות ייצוגיות תחרות חופשית

אתרי משפט

  • Intellect or Insanity
  • בלוג המרצים למשפטים – האוניברסיטה העברית
  • בלוג המשפט הציבורי – BIU
  • סדר דין אזרחי

אתרי משפט מהעולם

  • Legal Theory Blog
  • בלוג הרגולציה של אוניברסיטת Penn
  • משפט חוקתי בבריטניה

אתרים אחרים שמעניינים אותנו

  • לא שומעים!
  • מגהפון – עיתון ישראלי עצמאי
  • עבודה שחורה
  • עידן השוק החופשי
  • קרוא וכתוב

זכויות אדם

  • ECHR Blog
  • UK Human Rights Blog

משפט בינלאומי

  • Opinionjuris
  • בלוג כתב העת European Journal of International Law
Creative Commons License
הטרקלין by hatraklin.org is licensed under a Creative Commons Attribution-NonCommercial 2.5 Israel License.
מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Chateau של Ignacio Ricci

פרטיות וקובצי Cookie: אתר זה משתמשי בקובצי Cookie. המשך השימוש באתר מהווה את ההסכמה שלך לשימוש באלו.
לקבלת מידע נוסף, כולל מידע על השליטה בקובצי Cookies, ניתן לעיין בעמוד: מדיניות קובצי ה-Cookie