מאת אפרת פינק ורתם רוזנברג*

ב-29.5 הושק הכרך החמישי של כתב העת האקדמי "מעשי משפט", העוסק במשפט ותיקון חברתי. במאמרנו "על הבעיות המוסדיות המונעות תיקון של הרשעות שווא בישראל", שפורסם בכרך, אנו מנתחות את החסמים המרכזיים בישראל המקשים, לתפיסתנו, על איתור הרשעות שווא וביטולן. הניתוח מבוסס ברובו על עבודתנו במחלקה למשפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית הארצית. במאמר מוצגת ביקורת על המצב בישראל תוך השוואתו למצב בארה"ב ובאנגליה, שבהן התנאים לתיקון הרשעות שווא נוחים בהרבה. המחשת הבעיות המוסדיות נעשית באמצעות תיק, בו ניסתה הסנגוריה הציבורית, ללא הצלחה, להביא לביטול הרשעת שווא ולעריכת משפט חוזר לנידונים כמאל ומחמד סביחי, המרצים מאז שנת 1984 עונש מאסר עולם בגין רציחתה ואינוסה של דפנה כרמון ז"ל. מכאן נבעה גם ההחלטה לפרסמו ב"מעשי משפט", שהוא פלטפורמה ייחודית המשלבת שיח מהפרקטיקה ומהאקדמיה.

פוסט זה, שבסופו קישור למאמר בגרסתו המלאה, מבקש לתמצת את הבעיות המוסדיות העיקריות שבהן נתקלת הסניגוריה הציבורית בניסיון לאתר ולבטל הרשעות שווא באמצעות הגשת בקשות למשפט חוזר לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984.

בטרם נתחיל בתיאור הבעיות המוסדיות, מן הראוי לציין מספר פרטי רקע שיסייעו להמחיש עד כמה קשה לנידונים בישראל להביא לתיקון הרשעתם. בישראל, מאז קום המדינה, ביטל בית המשפט העליון לאחר תום המשפט הרשעות והורה על קיום משפט חוזר ב-22 מקרים בלבד, מתוכם רק 14 נידונים זוכו בסופו של דבר, בין בעקבות הסכמה של היועץ המשפטי לממשלה לזיכוי בשלב הבקשה למשפט חוזר ובין לאחר ניהול המשפט החוזר. מדובר במספר קטן מאוד של נידונים שזוכו לאחר תום המשפט, על רקע מספרם של המורשעים בפלילים במדינת ישראל וגודלה של האוכלוסייה בישראל וכן בהשוואה למדינות אחרות (גם כשנקלח בחשבון הפער בין גודל האוכלוסיות). לכך יש להוסיף, שכ-25 נידונים בלבד פונים לבית המשפט העליון מדי שנה בבקשה לקיים להם משפט חוזר (לכך ניתן להוסיף כ-25 נידונים הפונים מדי שנה לסנגוריה הציבורית בבקשה שתבחן אפשרות להגיש עבורם בקשה למשפט חוזר, אך חלק מאותם נידונים פונים במקביל גם ישירות לבית המשפט ולכן ישנה חפיפה מסוימת במספרים). גם הנתונים הללו קטנים בהרבה מאלו הקיימים במדינות אחרות ויתכן שיש בכך אינדיקציה לסיכוי הנמוך הקיים מלכתחילה, לכך שבית המשפט העליון בישראל יקבל בקשה למשפט חוזר.

כך, למשל, מאז שנת 1989 ועד היום בוטלו בארצות-הברית, לאחר תום המשפט, כמעט 900 הרשעות, תוך שהנידונים זוכו מהעבירות זיכוי מלא. כ-300 מההרשעות בוטלו במסגרת פרויקט החפות (The Innocence Project), לאחר שבדיקות DNA הוכיחו את חפות הנידונים. פרויקט זה, שפעילותו הובילה לעיגון זכותם של נידונים לערוך בדיקות DNA להוכחת חפותם בחקיקה הפדראלית (כמו גם בחקיקה המדינתית של 48 מתוך 50 מדינות בארה"ב), מקבל מדי שנה למעלה מ-3,000 פניות חדשות מנידונים.

באנגליה בוטלו מאז שנת 1997 יותר מ-320 הרשעות לאחר תום המשפט, בעקבות חוות-דעת שהגישה לבית המשפט לערעורים מועצת ה-CCRC (Criminal Court Review Commission) – גוף ממשלתי שהוסמך בחוק לבדוק טענות בדבר הרשעות שווא. עד היום פנו למועצה כמעט 16 אלף נידונים בבקשה לבדוק מחדש את הרשעתם. המועצה הגישה לבית המשפט למעלה מ-500 בקשות לביטול הרשעות, מהן נשמעו עד כה כ-460. כאמור, כ-320 מהתיקים שנשמעו הסתיימו בביטול ההרשעה, כולה או חלקה. במקביל, מוקם בשנים האחרונות באנגליה פרויקט חפות, שמטרתו לתת מענה יעיל יותר למקרים של טעות עובדתית בהרשעה הניתנת להוכחה באמצעות בדיקות DNA.

במאמר טענו, כי המספר הקטן של בקשות למשפט חוזר שהתקבלו בישראל נובע מכמה בעיות מוסדיות, המונעות איתור וביטול הרשעות שווא ובכלל זה: היעדרן של סמכויות נאותות לגוף מוסדי לשם בדיקת טענות בדבר הרשעות שווא; אי-שמירה נאותה והשמדה של חומר ומוצגים לאחר תום המשפט, כמו גם הגבלת זכות העיון בחומר והאפשרות לבדוק מוצגים לאחר תום המשפט; והגבלת האפשרות לקבל מידע מעדים לאחר המשפט.

נתאר בכמה מילים את הבעיות המוסדיות שנדונו במאמר:

• היעדרן של סמכויות נאותות לגוף מוסדי – איתור של הרשעות שווא ושכנוע מערכת המשפט, כי ההרשעה בטעות יסודה, דורשים לרוב השקעה ואמצעים, כמו למשל: לימוד התיק (שעשוי להיות גדול ומורכב), איתור ראיות חדשות, עריכת בדיקות, שיחות עם עדים והכנת הבקשה למשפט חוזר. ברם, כיום אין בישראל גוף מוסדי בעל סמכויות של ממש המטפל באיתור ובביטול של הרשעות שווא. אמנם, הסניגוריה הציבורית מוסמכת לייצג נידונים, לפי שיקול דעתה, בבקשות למשפט חוזר, אך לא הוקנו לה לשם כך סמכויות חקירה ובדיקה. עד שנת 2004 היה ליועץ המשפטי לממשלה תפקיד מיוחד וממלכתי בהליך של בקשה למשפט חוזר (נידונים היו רשאים להגיש בקשות למשפט חוזר רק באמצעות היועץ המשפטי והוא היה מגיש את הבקשה, עם תגובתו, לבית המשפט העליון; המשיב בבקשות למשפט חוזר היה היועץ המשפטי בעצמו), כיום מואצלת סמכותו לפרקליטות המדינה, המצויה בעניין זה בניגוד עניינים מוסדי. התוצאה היא שאין בישראל מוסד הנוטל על עצמו אחריות מלאה לאיתור ותיקון הרשעות שווא ושהוקנו לו בחוק הסמכויות הדרושות לשם כך.
• קשיים בבדיקת חומר ומוצגים לאחר תום המשפט – הסיבה המרכזית לכך שבישראל, בניגוד לארצות הברית, לא התפתח פרויקט חפות, היא שבמרבית המקרים המוצגים הנחוצים לעריכת הבדיקה מושמדים לאחר המשפט, זאת בניגוד לחוק. לכך יש להוסיף כי שלא כמו בארצות-הברית, בישראל לא התפתחה חקיקה המסדירה את הזכות לעיין בחומר ולערוך בדיקות לאחר הרשעה. בנוסף לכך, פרקליטות המדינה מטילה מגבלות על עיון בחומר חקירה ועל עריכת בדיקות במוצגים לאחר המשפט, גם כאשר אלו נשמרו.
• הגבלות על האפשרות לשוחח עם עדים לאחר המשפט – אחת הדרכים לגילוי הרשעות שווא היא שיחות עם עדים שיש בידיהם מידע שלא הוצג במשפט. עד הטוען, כי מסר בעת החקירה או במשפט עדות שקר, או כי יש לו מידע שלא מסר כלל, עשוי לסייע בחשיפת הרשעת שווא. עם זאת, קיימת עמימות נורמטיבית במישור האתי ופסיקה המרחיבה את האיסור הפלילי להטריד עדים, באופן שמונע מנידונים ובאי כוחם לפנות לעדים. מכאן, שללא הקניית הסמכה מפורשת בחוק לשוחח, לפחות בתנאים מסוימים, עם עדי תביעה לאחר סיום המשפט, קיים קושי ממשי לגלות מידע מעדים רלוונטיים.

לסיכום המאמר טענו, כי על מנת שניתן יהיה להביא לאיתור ולביטול הרשעות שווא, יש צורך בשורה של שינויים – חלקם לקוחים ממודלים הקיימים בבריטניה ובארה"ב – לרבות מתן סמכויות לגוף מוסדי לשם בדיקת טענות בדבר הרשעות שווא; הסדרת חקיקה עדכנית לשמירה על חומר מוצגים והטמעתה; מתן זכות עיון בחומר וזכות לבדוק מוצגים לאחר תום המשפט; והסדרת האפשרות לשוחח עם עדים לאחר המשפט. כל אלה לא יהיו אפשריים ללא הגברת המודעות הציבורית לנושא וגיוס שותפים נוספים לדרך, לרבות ארגוני זכויות אדם, קליניקות משפטיות והאקדמיה למשפטים.

ניתוח הבעיות המוסדיות בישראל נעשה תוך שימוש בניסיונה של הסניגוריה הציבורית לבטל את הרשעתם  של כמאל ומחמד סביחי, שהורשעו ברצח דפנה כרמון ז"ל בשנת 1984, ומרצים עונש מאסר עולם מזה 29 שנים.

מצורף נוסחו המלא של המאמר. אנו מקוות שתמצאו בו עניין וכי תתגייסו לביטול הרשעת השווא של האחים סביחי.

* עו"ד אפרת פינק היא סגנית בכירה לסנגור הציבורי הארצי ומנהלת את המחלקה למשפטים חוזרים בסניגוריה הציבורית הארצית מאז הקמתה בשנת 2004.

עו"ד רתם רוזנברג רובינס עוסקת בבדיקת פניות למשפט חוזר ובערעורים פליליים מטעם הסניגוריה הציבורית הארצית מאז שנת 2010.

פוסט אורח מאת רענן גלעדי*

פוסט זה מבוסס על מאמר שפורסם בגיליון "הסניגור" בחודש ינואר 2013 (לקריאת המאמר המלא).

בעבר הייתה מקובלת ההנחה שבית המשפט הפלילי אינו מוסמך לבקר את שיקול דעתה המינהלי של התביעה באשר לעצם הגשת כתב האישום, ושנושא זה מצוי בתחום סמכותו הייחודית של בית המשפט הגבוה לצדק.

הנחה זו הלכה והתכרסמה עם פיתוחה הפסיקתי והחקיקתי של דוקטרינת ההגנה מן הצדק, המאפשרת לבית המשפט הפלילי, בין היתר, לבטל את כתב האישום כאשר הוא סבור שהמשך ניהול ההליך יהיה בלתי צודק . עם זאת, גם היום, טענת ההגנה מן הצדק, שבבסיסה בעיקר שיקולי צדק אינדיבידואלי, נתפסת – גם אם שלא בצדק (תרתי משמע) – כבעלת אופי של "חסד". זאת בניגוד לביקורת השיפוטית של בג"ץ, המבוססת על שורה של עילות התערבות פרוצדוראליות ומהותיות מהמשפט המינהלי והחוקתי, ואשר נתפסת כבעלת אופי של זכות מוקנית של העותר – וכן של הציבור – להליך מינהלי תקין ולהחלטה מינהלית סבירה ומידתית.

בפסק הדין בעניין ניר עם כהן דחה בית המשפט העליון על הסף עתירה של נאשמים למחיקת כתב אישום שהוגש נגדם בשל פגמים מינהליים שלדעתם נפלו בהגשתו. בית המשפט קבע כי דרך המלך להעלאת טענות מינהליות על ידי נאשמים נגד רשויות האכיפה, היא בבית המשפט הפלילי ולא בבג"ץ, וזאת לאו דווקא במסגרת דוקטרינת ההגנה מן הצדק. ובלשונו: "על דרך השיגרה ובהיעדר טעמים מיוחדים, סבורים אנו כי דרך המלך להעלאת טענות כנגד הפגמים שנפלו בהגשת כתב אישום (כולל בשלב החקירה) הינה במסגרת ההליך הפלילי גופו", וזאת "בין אם מדובר בהגנה מן הצדק ובין אם מדובר בטענות שמחוצה לה" . בכך נקבעה למעשה דוקטרינה הלכתית חדשה, שניתן לכנותה "דוקטרינת הביקורת המינהלית בפלילים" .

בשנים שחלפו מאז שניתנה הלכת ניר עם כהן, ובהסתמך עליה, דחה בג"ץ על הסף עשרות עתירות נוספות של נאשמים נגד רשויות האכיפה, בשל קיומו של פורום חלופי מתאים יותר – בית המשפט הפלילי – להעלאת טענותיהם המינהליות נגד ההליך הפלילי המתנהל נגדם. נמצא, כי בהתאם לדוקטרינה החדשה שהתבססה בפסיקה, לא זו בלבד שבית המשפט העליון מתיר לערכאות הפליליות לקיים ביקורת שיפוטית-מינהלית ישירה, בעלת אופי "בג"צי", על שיקול דעתן המינהלי של רשויות האכיפה, כאשר מועלות טענות מסוג זה על ידי נאשמים; אלא שלמעשה הוא אף מחייב אותן לעשות כן, שהרי כיום, ככלל, הנאשמים אינם יכולים עוד להעלות טענות אלה בפני בג"ץ (ואין חולק כי הם זכאים שטענות מסוג זה יידונו ויוכרעו לגופן על ידי פורום שיפוטי כלשהו).

למרות פסיקה עקבית זו של בית המשפט העליון במהלך שבע השנים האחרונות, מתברר כי מעטים מאוד הסניגורים העושים שימוש בכלי רב עוצמה זה בבתי המשפט הפליליים, ומעטים מאוד גם השופטים והתובעים בערכאות הדיוניות המודעים לשינוי דרמטי זה שחל בשיטת המשפט. מצב מתמשך זה הינו בעייתי וטעון שינוי, שכן מערך שלם וחשוב של טענות המעוגנות בדין, ואשר עשויות לשפר את ההליך הפלילי ואת התנהלות הרשויות המעורבות בו, "נופל בין הכסאות" ולמעשה נזנח, על אף שבית המשפט העליון סבור כי הוא ראוי לדיון ענייני בערכאות הדיוניות.

אם תגבר מודעותם של "שחקני" המשפט הפלילי להלכת ניר עם כהן, וליכולתם של נאשמים להעלות טענות בעלות אופי "בג"צי" בבית המשפט הפלילי, במסגרת דוקטרינת הביקורת המינהלית בפלילים, במקביל ובנפרד מטענת ההגנה מן הצדק, יוכלו בתי המשפט לבטל כתבי אישום שהוגשו בניגוד לכללי המשפט המינהלי והחוקתי; וכן – באמצעות פיתוח נוסף של הדוקטרינה התואם באופן מלא את תכליותיה, לרבות הפחתת העומס מבג"ץ ומניעת פיצול ההליכים – להתערב גם בהחלטות מינהליות אחרות שהתקבלו שלא כדין על ידי הרשויות המעורבות בהליך הפלילי, בין לפני הגשת האישום ובין במהלך ניהול המשפט. אגב כך גם יפותח המשפט הפלילי בדרך של העשרתו במרכיבים "בג"ציים", אשר יעמיקו את הפיקוח השיפוטי על עבודת הרשויות ובכך יקדמו את האינטרס הציבורי הרחב ואת שלטון החוק בשלטון, בנוסף לזכויות הנאשמים.

רענן גלעדי הוא ממונה על תחום המשפט המינהלי בסניגוריה הציבורית הארצית. לשעבר עוזר משפטי בכיר בבית המשפט העליון ופרקליט במחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה. המאמר הוא הרחבה ופיתוח של טיוטת הנחיה מטעם הסניגור הציבורי הארצי בנושא טענות מינהליות במשפט הפלילי, אשר עתידה להיות מופצת לכלל הסניגורים הפועלים מטעם הסניגוריה הציבורית.

פוסט אורח מאת אבי חסון* 

בשבוע שעבר הודיעו משרד המשפטים ומשרד האוצר על גזירה חדשה.  מעתה, תגבה המדינה מהנעזרים בשירותי הסנגוריה הציבורית אגרה עבור השירותים המשפטיים שעד היום הוענקו בחינם. האגרות, בסך 1,200-300 ש"ח, צפויות להכניס לקופת האוצר סכום זעום של כ-10 מליון ש"ח. לאור הביקורת הרבה שנמתחה על המהלך הודיעו במשרד המשפטים כי יינתן פטור מתשלום אגרות למי שידם אינה משגת וכי התשלום או אי התשלום לא יפגעו בשירות המשפטי שיוענק לבאים בפתחה של הסנגוריה הציבורית.

אם כן, נראה שהחלטת שעה זו של משרד המשפטים אין מטרתה להגדיל את קופת האוצר או לפתור בעיה תקציבית כלשהיא. נראה אפילו  שיש בהחלטה הזו נופך דקלרטיבי הרבה יותר מאשר נופך מעשי.

בשנת 1995 עבר בכנסת חוק הסנגוריה הציבורית. שש עשרה שנים אחר כך נדמה כי זו הייתה קיימת כאן מאז ומעולם עד שקשה לדמיין בכלל את המצב טרם הקמתה, בו עמדו אלפי חשודים בשנה בפני שופט מעצרים ללא יצוג משפטי  רק מכיוון שלא יכלו לממן אותו.

וכך, בעשרים לנובמבר 1995, רגע לפני  ההצבעה על החוק, עמד על דוכן הכנסת יו״ר ועדת חוק חוקה ומשפט,  ח״כ דדי צוקר, ואמר: ״מדינה שמכבדת את עצמה, מכבדת את אזרחיה וסבורה שהזכות להגנה משפטית אינה זכות תיאורטית מופשטת, אינה יכולה להשלים עם מצב כזה, ומהיום, מכאן נובעת הגאווה, המדינה תממן באופן רחב לב, לא קמצני את המוסד הזה שאנו מכריזים היום על הקמתו״ ומוסיף תשבחות מיוחדות לאוצר ״שלא ביד קמצנית, לא פזרנית אך לא קמצנית, סייע להקמת המוסד הזה״.

והנה, אנו מתבשרים שאותו אוצר שהיה כל כך נדיב, החליט לקמץ ידו דווקא בפני אלה שאין להם. כאמור, חיצי ביקורת רבים כבר נורו אך ברצוני להתעכב על דברים שאמר ל״הארץ״ גורם בסנגוריה, ביום בו פורסמה ההחלטה. "הרעיון היה שחלק גדול מלקוחות הסנגוריה הציבורית ישתתפו ולו באופן סמלי בעלות השירות״. לדברי הגורם, הצעד נועד להקנות ערך לשירות המשפטי שניתן עד כה בחינם. קרי מטרת המהלך הינה חינוכית. המטרה היא להקנות ערך, לגרום לאדם הנזקק לשירותי סנגור להעריך את הסנגור שנלחם עבור חירותו וחפותו ומכאן גם להעריך את חירותו. ואיך יעריך את חירותו אם לא ישלם עבורה?

גישה פטרונית זו אופיינית מאוד לממשלה הנוכחית ובמיוחד לעומד בראשה ולשר האוצר. השניים מחזיקים בתפיסה כלכלית נאו-ליברלית של שוק חופשי ומאמינים שהעניים הם האשמים היחידים במצבם ועליהם לקחת אחריות על חייהם. אך את מי הם באים לחנך? את אלו שנפלטו מהחברה אל שוליים של עוני ופשע? קטינים? חסרי ישע ומוגבלים? ומתי באים לחנך אותם? אחרי שכבר הגיעו אל פי התהום?

אנשי משרד האוצר טוענים כי הפטורים לתשלום יינתנו בקלות ובנדיבות אלא שישנה כאן פגיעה בזכות לכבוד של המיוצגים, שאין באפשרותם לשלם, אשר כעת יצטרכו להוכיח את עוניים כדי להינות מפטור מתשלום. יתכן גם שיהיו כאלה שלא יסכימו להשפיל את עצמם בשביל פטור מתשלום של 300 ש״ח, ויעדיפו לוותר על יצוג ומכאן נפגעת גם זכותם למשפט הוגן והזכות לשוויון.

אם מתאמצים למצוא בכל זאת נקודת אור קטנה במהלך הזה, ניתן אולי למצוא אותה כאן – יתכן שמרגע שהסנגוריה הציבורית תהפוך למעשה לגוף מכניס, יהיו לה התמריצים להגדיל את מספר המשתמשים בשירותיה לשם הגדלת הכנסותיה. אנשי הסנגוריה לא יצאו מחר לשדל אנשים לבצע עבירות רק בכדי  להגדיל את מעגל הלקוחות שלה, אך מקור הכנסה אחד ראוי ניתן למצוא בדו״ח הפעילות של הסנגוריה לשנים 2010-2011. הסנגוריה מתריעה בדו״ח שלמרות שזכויותיהם של חשודים ועצורים להיוועץ עם עורך דין עוגנה בהלכת יששכרוב (ע״פ 5121/98 יששכרוב נ׳ התובע הצבאי הראשי) וקיבלה חיזוק משמעותי בע״פ 8974/07 הוניצ׳יאן לין נ׳ מדינת ישראל, שם נכרכה חובת ההודעה על זכות היוועצות עם חובת ההודעה על הזכות לסניגור ציבורי, הרי שהמשטרה אינה נוהגת  תמיד ליידע חשודים ועצורים באשר לזכויות אלו ורבים נתקלים בזכותם לסנגור ציבורי רק בבואם לבית המשפט. כך בשנת 2011, עמדה הכמות היחסית של הפניות מהמשטרה לסנגוריה על עצורים המבקשים יצוג בחקירתם על 73.2% אחוז בלבד. יתכן ובניסיון להגדיל את מספר ״לקוחותיה״ תפעל הסנגוריה אל מול המשטרה על מנת להגדיל את הייצוג לעצורים וחשודים אולם זוהי נחמה זוטא אשר אינה  מכסה על הבעיות הרבות שבגביית תשלום ממיוצגים.

נראה שיש כאן דוגמה נוספת של בחירה בדרך הקלה. של טיפול בסימפטום במקום בבעיה. ראוי היה אם המדינה הייתה משקיעה בכל שנה 10 מליון ש״ח נוספים במניעת פשע, בחינוך, בסיוע לנערים שנפלטים מהמערכת.  כך, בתוך מספר שנים, נפח עבודתה של הסנגוריה הציבורית היה קטן, והיו נחסכים מליונים רבים. שלא לדבר על החברה הבריאה יותר וצודקת יותר שהייתה לנו. אלא שלשם כך יש צורך במדיניות שדואגת לחלש, מדיניות שמכבדת זכויות אדם ומגדירה אותן באופן רחב. מדיניות שכה חסרה כאן בשנים האחרונות.

לסיום אני רוצה לחזור שוב למליאת הכנסת של של שלהי שנת 1995. בעוד דקות יעבור חוק הסנגוריה הציבורית בקריאה שניה ושלישית. ח״כ דדי צוקר מסיים את נאומו ויושב הכנסת שבח ויס  אומר: ״אני חושב שזו משעותיה היפות של הכנסת, ויש לנו לא מעט כאלה בקדנציה הזאת. יש חקיקה מאוד חשובה מאוד  אנושית, מאוד נאורה״

דברים שנראים היום רחוקים. רחוקים מאוד.

אבי חסון הוא סטודנט למשפטים בשנה ג' בקריה האקדמית אונו.

בשבוע שעבר פורסם כי נאשמים שייוצגו על ידי הסניגוריה הציבורית יחוייבו מעתה לשלם אגרות עבור היייצוג, שינועו בין 300 ל-1,200 ש"ח (לנוסח התקנות). האגרות צפויות להכניס לקופת המדינה כ-10 מיליון שקלים בשנה (לשם ההשוואה, על פי הדו"ח השנתי לשנת 2011, הסניגוריה שילמה בשנה זו כ-160 מיליון ש"ח בשכר טרחה והוצאות). אחד הדברים שהובהרו בתקנות היה שחובת התשלום מנותקת מזכות הייצוג, כך שנאשמים ומערערים שלא ישלמו את האגרה ימשיכו להנות מייצוג של עורך דין מטעם הסניגוריה הציבורית. יחד עם זאת התעלמות מחובת התשלום תגרור חוב, אשר ייגבה בעתיד על ידי המרכז לגביית אגרות וקנסות של הנהלת בתי המשפט.

כותבים רבים תקפו את המהלך, כשלב נוסף בהתפרקות הניאו-ליברלית של המדינה מאחריותה והפרטה חלקית של מימון הסניגוריה. כך, למשל, כתב אייל גרוס בפוסט שפירסם, כי המעבר ממימון ציבורי שנעשה מכספי המסים הכלליים, למימון מכיסו של הנאשם, הוא מעבר ממערכת פרוגרסיבית למערכת רגרסיבית. בנוסף, הוא טוען כי אין לסמוך על מערך הפטורים שהוקם, כי הניסיון מתחומים אחרים מלמד כי מנגנונים בירוקרטיים עשויים להקשות על קבלת הפטורים וכי הפטורים עלולים להישחק עם הזמן ובכך לפגוע בנאשמים עניים.

אני רוצה להציג עמדה שונה, שבוחנת את האגרות לא במבט חברתי כללי, אלא דווקא מנקודת המבט של מערכת היחסים הפרטית בין הנאשם לסניגור הציבורי. בתוך מערכת היחסים הזו, תוספת התשלום יכולה דווקא להעצים את הנאשמים, ולא להחליש אותם. תשלום מסויים – מעין "דמי רצינות" – יכול למשל להגביר את המחוייבות וההערכה של הלקוחות למייצגים. קל יותר ללקוח לדרוש דרישות מסויימות כאשר הוא יכול להגיד בביטחון "אני משלם על זה!".

תפיסה כזו – שרואה בתשלום כסף גם אלמנט מעצים – נובעת מהכרה בתפקיד החברתי המורכב של הכסף. מכיוון שכסף הוא לא אמצעי נייטרלי מבחינה חברתית, ההכנסה או ההוצאה שלו מהתמונה היא לא רק מימונית, אלא משפיעה גם בדרכים אחרות על השחקנים השונים. לכסף יש גם השפעה על מערכות יחסים בינאישיות ועל הדרך שבה אנחנו תופסים שירותים. ובחברה שבה אנחנו חיים, אנו רגילים לייחס ערך רב יותר לדברים שעבורם אנו משלמים.

אם אנחנו חוזרים להגברת ערך הייצוג בעקבות התשלום, אפשר לראות את המסקנה הפרדוקסלית הזו כתמונת-מראה למחקר ידוע, שהראה כי הצעת תשלום עבור תרומת דם גרמה דווקא להפחתה בכמות התורמים, שהרגישו שהאקט האלטרואיסטי שלהם מוחלש. דוגמא נוספת היא חוסר-הנוחות שנרגיש אם לאחר שהזמנו אלינו חברים לארוחת-ערב, הם ישאירו שטר של 100 ש"ח על השולחן. המעורבות של כסף ביחסים חברתיים יכולה להחליש את היחסים החברתיים – כמו בדוגמת תרומת הדם או ארוחת הערב, או דווקא לחזק אותם – כמו בדוגמת התשלום לסניגורים.

—–

גילוי נאות: בעבר עבדתי בסניגוריה הציבורית הארצית, ואני עדיין מצויה בקשרים קרובים עם רבים מאנשי הסניגוריה ואף משתתפת בתדירות נמוכה בדיוני הסניגוריה. הדברים לעיל מייצגים את עמדתי האישית בלבד.