היתכן אמונאי שאינו חב חובת אמון?
תשובה חיובית לכאורה לשאלה זו נתן בית המשפט העליון בהרכב של שבעה שופטים בעניין שלמה תחבורה (2007) בע"מ נ' ש.א.מ.ג.ר. שירותי אכיפה בע"מ. שם הוגשו בקשות לאישור תובענה ייצוגית דומות ביסודן לכמה בתי משפט מבלי לרושמן בפנקס התובענות הייצוגיות ומבלי ליידע את  המותבים השונים על כך, ונפסק כי הדבר עולה כדי חוסר תום לב ומטיל ספק ביכולת לייצג ייצוג הולם. משכך, הבקשות נדחו. הגם שהתוצאה נראית נכונה, עקרונות וכללים במשפט הפרטי שלנו ומקורות המשפט המשווה שבית המשפט פנה אליהם מצביעים על קשיים ניכרים בפסק הדין.

בתיקים שאוחדו בעניין שלמה תחבורה ובתיק נפרד הוגשו שלוש בקשות לאישור תובענה ייצוגית נגד חברות השכרת רכב בטענה כי גבו תשלום מופרז עבור מילוי מיכל הדלק. שלוש הבקשות הוגשו בתוך יומיים בידי קבוצה שבין חבריה שררו קשרי עבודה ומשפחה, וכאמור, מבלי לרושמן כדין ומבלי ליידע את המותבים. לנוכח חשיבות הסוגיות הנידונות הורחב המותב והוגשה גם עמדה של היועץ המשפטי לממשלה. הדיון, אמר בית המשפט, נוגע ל"תרבות התובענות הייצוגיות" ול"שאלה האם יש לתמוך ב'תעשיית תובענות ייצוגיות'".

לחוות הדעת המובילה מאת המשנה לנשיאה (בדימ') רובינשטיין הצטרפו בהסכמה המשנה לנשיאה (בדימ') ג'ובראן והשופטים מלצר, דנציגר, הנדל, פוגלמן וסולברג (מיעוטם – עם הערות שאינן נוגעות לענייננו). נקבע כי

חובת תום הלב כלפי חברי הקבוצה היא מרכז הכובד של חובת תום הלב לפי חוק תובענות יצוגיות, והדבר נובע כאמור מן המאפיינים הייחודיים של כלי התובענה הייצוגית ומהיעדרם של מרבית חברי הקבוצה מניהול ההליכים בפועל. על כן, כדברי חברי השופט מלצר, זו עיקר. ואולם, כידוע, חובת תום הלב משתרעת בשיטת משפטנו על כלל ענפי המשפט, הרבה מעבר לחוק התובענות היצוגיות, ורוב מילים אך למותר; ראו סעיף 12, סעיף 39 וסעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. … בצורה דומה, ניתן לומר לטעמי כי חובה זו חלה גם בין התובע המייצג ובא כוח הקבוצה כלפי בית המשפט בו מתנהל ההליך; והכל כאמור כנגזרת של חובת תום הלב הכללית, ומתוך הפריזמה הרחבה של האינטרס הציבורי.

ודוקו, אמת המידה של תום לב היא אמת המידה הבסיסית ביותר המצופה מכל בעל דין בשיטת משפטנו. אין המדובר באמת מידה מחמירה ומשודרגת – למשל, כפי שצוין מעלה, של חובת אמון או נאמנות – ולכן אינה מצריכה מבעל הדין לנהוג בצורה יוצאת דופן, אלא כאדם הגון, בן אנוש ראוי לשמו ("מענטש" בלע"ז).

נזכיר מושכלות יסוד: במשפט הישראלי משמש המושג "תום לב" בשני הקשרים. האחד הוא חובת תום הלב – תקן התנהגות אובייקטיבי של התנהלות נאותה, שכל אדם בכל פעולה משפטית אמור לעמוד בו. השני הוא יסוד נפשי סובייקטיבי של ניקיון דעת. יסוד זה מופיע, למשל, כתנאי לקבלת זכות טובה בנכס המוכתם בזכויות קודמות, כגון בתנאי תקנת השוק. חשוב מכך, דרישת תום הלב הזאת היא יסוד מרכזי בחובת האמון של כל אמונאי. אמונאי חייב לפעול בתום לב לטובת הנהנה במובן זה שאסור לו לפעול כאשר בתודעתו מקנן ולו חשש ממצב דברים נוגד, כגון עניין אישי או אחר שעלול להשפיע על שיקול דעתו. זאת, אלא אם קיבל מהנהנה הסכמה תקפה על בסיס גילוי מלא.

כפועל יוצא מכך, כאשר אדם פועל מטעם עצמו עליו לעמוד בחובת תום הלב. לעומת זאת, כאשר הוא פועל למענו או בשמו של אדם אחר, כאמונאי, עליו לעמוד בדרישת תום הלב. (עיונית, עליו לקיים גם את חובת הלב, אלא שחובת האמון מאפילה עליה, כך שמעשית ניתן להתעלם ממנה.) התייחסויות ל"תום לב" יש לפרש אפוא לפי ההקשר. כאשר פלוני נדרש לפעול בתום לב לטובתו של אחר זהו ביטוי לכך שהדין רואה אותו כאמונאי. כך, למשל, "נושא משרה חב חובת אמונים לחברה, ינהג בתום לב ויפעל לטובתה" (סעיף 254לחוק החברות); וקרוב לענייננו, המבקש אישור לתביעה נגזרת צריך לשכנע כי "אינו פועל בחוסר תום לב" (סעיף 198 לחוק; ראו רשימה קודמת).

כך גם תובע מייצג. הלה הוא שליח ציבור. בבקשו אישור לתובענה ייצוגית הוא מתחייב לנהל את עניינם של אחרים בעצמו ובעזרת בא כוחו. אין תימה אפוא שסעיף 8(א)(4) לחוק תובענות ייצוגיות דורש מבית המשפט למצוא כי "ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב." יתר על כן, לגבי בא כוחו מוסיף סעיף 17לחוק ומבהיר, כי "במילוי תפקידיו, יפעל בא כוח מייצג בנאמנות ובמסירות לטובת הקבוצה… כאילו היתה שולחתו…". לצד הגדרת היחסים כיחסי מעין-שליחות – ולכן כיחסי אמונאות – הרי שבדומה לדרישת תום הלב, גם הנוסחאות "בנאמנות ובמסירות" או "באמונה ובשקידה" הן ביטויים מוכרים בחקיקה להטלת חובת אמון.

למעמדם של תובע ובא כוח מייצגים כאמונאים יש סימוכין רבים בדין האמריקאי. הנקודה עוברת כחוט השני אצל Newberg on Class Actions, שבית המשפט מרבה להסתמך עליו. בית המשפט בדלאוור בענייןSteinhardt v. Howard-Anderson ראה בתובע מייצג “self-designated fiduciary”, וציין כי “As a fiduciary, the representative plaintiff owes to those whose cause he advocates a duty of the finest loyalty.”. ובפסק דין מפורסם בפרשת Eubank v. Pella Corp, שעסק בנסיבות דומות במקצת לעניין שלמה תחבורה, אמר השופט פוזנר:

The settlement should have been disapproved on multiple grounds. To begin with, it was improper for the lead class counsel to be the son-in-law of the lead class representative. Class representatives are, as we noted earlier, fiduciaries of the class members, and fiduciaries are not allowed to have conflicts of interest without the informed consent of their beneficiaries, which was not sought in this case.

חובת האמון של תובע ובא כוח מייצגים מחייבת כי כבר עם הצעת מועמדותם לתפקיד עליהם לתת גילוי מלא לגבי כל עניין מהותי, ובפרט לגבי עניינים נוגדים, בפועל ובכוח. לא גילוי נאות או סביר מכוח חובת תום הלב, אלא גילוי מלא מכוח חובת האמון. בדרך כלל גילוי כזה צריך להנתן לנהנה עצמו. אלא שבאישור תובענה ייצוגית או פשרה הנהנה נעדר, ובית המשפט תופס את מקומו כאמונאי של הקבוצה, ואף לכך יש סימוכין רבים (ראו Cendant Corp והפניות שם). זהו ביטוי לגישה של "בית דין אביהם של יתומים", שבגדרה בית המשפט מאשר פעולה נגועה של אמונאי כאשר הנהנה אינו יכול לעשות זאת, כגון מקרי אפוטרופסות, נאמנות לחסוי או פירוק חברה.

הארכתי מעט בדברים ידועים בחלקם לנוכח הפער בינם לבין דברי בית המשפט בעניין שלמה תחבורה (ראו גם רשימה קודמת לקראת פסק הדין). לאורם נראה, בכל הכבוד, שבית המשפט ניתח את מערכת היחסים שבפניו במסגרת משפטית שאינה מתאימה לה. חובת האמון, ולא חובת תום הלב, היא השלטת ביחסים דנן. ככל שנדרשים לדימויים ציוריים, לא תקן של "אדם", או "מענטש", או "ג'נטלמן" הוא תקן ההתנהגות הרלוונטי אלא זה של "מלאך".

כפועל יוצא מכך, יש בפסק הדין קביעות שאינן מתיישבות עם עקרונות וכללים מוכרים במשפט הפרטי בישראל. רק במסגרת חובות אמונאות יש מקום לבחון, כפי שעשה בית המשפט עצמו בעקבות הדין האמריקאי, אם תובע מייצג ובא כוח מייצג נגועים בניגוד עניינים ולדרוש מהם לגלות זאת. ביחסים רגילים במשפט הפרטי אדם רשאי להיות מושפע מעניינו האישי ומעניינים של קרוביו, והחובה (או הנטל) לגלות זאת מוגבלים יחסית (ראו רשימה קודמת).

כך גם קשה להלום כי "במילוי תפקידיו יפעל עורך דין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות" באופן כללי (סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין), ואילו כאשר מדובר בקבוצה, שהיא לקוח פגיע במיוחד, נאמר שאין מדובר בחובת אמון. (זאת, בנפרד מסעיף 17 לחוק תובענות ייצוגיות, המצהיר על תחולתה.) בד בבד, חובתו של עורך דין "[ל]עזור לבית המשפט לעשות משפט" לפי אותו סעיף 54, שעליה חלה כנראה חובת תום לב, מתגמדת לעומת חובת הגילוי מכוח חובת האמון שלו לקבוצה.

עיקר הקושי בהלכת שלמה תחבורה נובע מהשלכות רוחב שעלולות לצמוח ממנה לגבי יחסי אמונאות אחרים. אם חובת תום לב בלבד היא דינם של תובע ובא כוח מייצגים, כיצד נקפיד עם שלוח ועורך דין רגילים? ונושאי משרה? ועובדי ציבור? וד"ל. המובאה שלעיל מציעה, שבית המשפט לא התכוון לבטל את חובת האמון כקטגוריה מובחנת, וניתן לטעון שהפרת חובת תום הלב מפרה מקל וחומר את חובת האמון. זו קריאה דחוקה אך עדיפה של לשון פסק הדין.

נעמוד ונמתין לחזרת הש"ץ.

הרשימה פורסמה לראשונה בבלוג נקודה בסוף משפט. אתם מוזמנים.

מודעות פרסומת