פוסט זה מבוסס על פרק המבוא של מאמר באותו שם שפורסם בגיליון מס' 230 של הסניגור (2016). [לקריאת המאמר המלא באתר הסניגוריה הציבורית]

ביום 18.11.2015 ניתן על ידי בית המשפט העליון פסק הדין הקצר והעקרוני בעניין הלל וייס,[1] בערעור שהגישה המדינה לפי חוק חופש המידע.[2] פסק הדין נותן מענה חשוב, אם כי עדיין כללי וחלקי בלבד, לבעיה דיונית מערכתית שהתעוררה במשפט הפלילי בישראל בשנים האחרונות, כתוצאה מניהול מקביל ובלתי יעיל, בצד הליכים פליליים, של הליכים מינהליים שיזמו נאשמים לפי חוק חופש המידע. מהשילוב של פסק הדין החדש עם הוראות חוק חופש המידע ועם שתי הלכות קודמות של בית המשפט העליון – הלכות סגל[3] וג'ולאני[4] – שבפסק הדין נאמר כי הוא משלים אותן, עולה ככל הנראה הכלל ההלכתי המרכזי הבא:

כל הזכויות שהיו נתונות עד כה לנאשם לפי חוק חופש המידע ולפי הפסיקה שפירשה אותו, בנסיבות שבהן המידע המבוקש בעל זיקה להליך הפלילי (כלומר כשלנאשם יש לגבי המידע אינטרס אישי מיוחד הנעוץ בהליך הפלילי), נתונות מעתה לנאשם במסגרת ההליך הפלילי עצמו. אין טעם שנאשם כזה יגיש לבית המשפט לעניינים מינהליים עתירה לפי חוק חופש המידע ולפי חוק בתי משפט לעניינים מינהליים,[5] הגם שפורמלית הוא תמיד רשאי לעשות כן; שכן את התוצאה המיטיבה איתו באופן המקסימלי לפי חוק חופש המידע יהיה ביכולתו לקבל – בצורה יעילה ומהירה יותר ותוך כיבוד "מלוא זכויותיו" (כאמור בפסק הדין) – בדרך של הגשת בקשת מידע דומה לבית המשפט הפלילי.[6] ממילא בית המשפט הפלילי, בדונו בבקשת מידע כזו של הנאשם, יהיה חייב להפעיל לגביה את אמות המידה המקלות של חוק חופש המידע, ואת התכליות המיוחדות שמונחות ביסוד חוק חופש המידע, כאילו ישב הוא עצמו כבית המשפט לעניינים מינהליים. כך לא תהיה לנאשם סיבה לגיטימית לממש את זכותו הסטטוטורית ולפתוח הליך מינהלי מקביל ובלתי יעיל לפי חוק חופש המידע; ואם בכל זאת יבחר לעשות כן – יהיה מקום שבית המשפט לעניינים מינהליים יערים בדרכו קשיים, בדרך של מניעת "זכויות היתר" אשר נתונות בדרך כלל לפי דיני חופש המידע לבעלי אינטרס אישי מיוחד במידע.

מדובר למעשה בדוקטרינה הלכתית חדשה שניתן לכנותה "דוקטרינת חופש המידע בפלילים".[7] כפי שצוין, הדוקטרינה עולה מפסק הדין בעניין הלל וייס בשילוב עם החוק והפסיקה הקודמת, אך היא נוסחה בפסק הדין בצורה כללית וחלקית בלבד. על כן יש צורך להשלימה ולהבהירה בהיבטים מהותיים ודיוניים חשובים. עם זאת, וחרף היעדר המילים המפורשות בפסק הדין ביחס לכל מרכיבי הדוקטרינה, נראה לי שלאחר ניתוח הדברים קשה להכחיש את עצם כינונה של הדוקטרינה בהיבטי הליבה שלה.

חלקו הראשון של המאמר עוסק בהצגת הדוקטרינה החדשה, על רקע הצגת הבעיה שהדוקטרינה נועדה לפתור וההלכות שקדמו לה. חלקו השני של המאמר עורך דיון קצר וראשוני בחמישה מבין ההיבטים המהותיים והדיוניים של הדוקטרינה אשר מצריכים השלמה והבהרה:

א. המסגרת הדיונית להפעלת דוקטרינת חופש המידע בפלילים – סעיף 108 מול סעיף 74 לחסד"פ, ובקשה מינהלית כללית בהליך הפלילי

ב. הקשר הבלתי הכרחי בין דוקטרינת חופש המידע בפלילים לבין דוקטרינת ההגנה מן הצדק

ג. חובתה של המדינה למסור ללא צו שיפוטי את המידע שאינו שנוי במחלוקת

ד. החלת דוקטרינת חופש המידע בפלילים אינה מותנית בהצגת ראשית ראיה על ידי הנאשם להתנהלות פגומה של הרשות, ואינה טעונה התמודדות של הנאשם עם חזקת תקינות המינהל

ה. בעיה לא פתורה: היחס בין דוקטרינת חופש המידע בפלילים לזכות הערעור לפי חוק חופש המידע

אף שכאמור קשה לטעמי להכחיש את היבטי הליבה של הדוקטרינה החדשה, לא מן הנמנע כי המדינה (בעמדה מערכתית) או מי מנציגיה (ביוזמה מקומית) ינסו בכל זאת לעשות כן במסגרת ההתדיינויות הצפויות בנושא זה בעתיד. בהקשר זה ייתכן שתועלה על ידם טענה כאילו הלכת הלל וייס לא החדירה את חוק חופש המידע ועקרונותיו לתוך ההליך הפלילי, משום שאין היא קובעת במילים מפורשות שהיא עושה זאת; אלא שכל פועלה הוא בהחלת זכויות העיון הרגילות שמקנה ההליך הפלילי, על אותם נאשמים שיגישו כעת לבית המשפט הפלילי בקשות מידע אשר עד עתה הוגשו לבית המשפט לעניינים מינהליים. משמעות טענה זו היא כי – הלכה למעשה – הלכת הלל וייס ביטלה את הלכות סגל וג'ולאני, ובכך ביטלה את זכויות העיון המיוחדות שעמדו עד כה לפי הלכות אלו ולפי חוק חופש המידע לנאשמים, לעומת מבקשי מידע אחרים מן הציבור שאינם בעלי אינטרס אישי מיוחד באותו מידע. זאת, על אף שנאמר בהלכת הלל וייס במפורש כי היא רק משלימה את הלכות סגל וג'ולאני ומבקשת "לכבד את מלוא זכויותיו" של הנאשם; ועל אף שהמדינה עצמה טענה בעניין הלל וייס בפני בית המשפט העליון כי היא איננה מבקשת לבטל הלכות אלו. על מנת להתמודד מראש עם טענה פוטנציאלית כזו, משולבים לאורך המאמר הסברים מדוע לא ניתן לקבל שהלכת הלל וייס ביטלה את הלכות סגל וג'ולאני.

עדכון פסיקה: לאחר פרסום המאמר ניתן בבית המשפט העליון פסק דין נוסף הרלוונטי לנושא – בש"פ 6871/16 מחמד דיסי נ' מדינת ישראל (26.9.2016). השופט זילברטל קיבל בו את טענתו הדיונית של העורר, שלפיה כאשר נאשם בוחר להגיש את בקשת המידע שלו לפי סעיף 74 לחסד"פ, על בית המשפט לבחון אותה לפי אמות המידה של סעיף 74, ואין הוא אמור לקבוע מסמרות באשר לבקשה אפשרית אחרת שהנאשם עשוי להגיש בהמשך לפי סעיף 108 לחסד"פ. לגוף העניין דחה השופט זילברטל את בקשת המידע של העורר לפי אמות המידה של סעיף 74, והבהיר כי "ככל שתוגש בעתיד, ביחס לחומרים עליהם סב הדיון, בקשה לפי סעיף 108, יהיה צורך לדון בה מראשיתה על פי הטיעונים שיועלו ובהתעלם מההחלטה נושא ערר זה". את הבקשה העתידית לפי סעיף 108 יוכל העורר לבסס, אפוא, על דוקטרינת חופש המידע בפלילים.


[1] עע"ם 2668/15 מדינת ישראל – משרד המשפטים נ' פרופ' הלל וייס (פורסם בנבו, 18.11.2015). פסק הדין נכתב על ידי המשנה לנשיאה רובינשטיין, בהסכמת השופטים מלצר ופוגלמן. את ניסוחו התמציתי של פסק הדין יש להבין על רקע העובדה שהוא נכתב מיד לאחר הדיון שהתקיים באולם, במהלך הפסקה קצרה שבסופה הוקרא לצדדים.

[2] חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998.

[3] עע"ם 2398/08 מדינת ישראל – משרד המשפטים נ' אליצור סגל (פורסם בנבו, 19.6.2011). פסק הדין נכתב על ידי השופטת נאור, בהסכמת הנשיאה ביניש והשופט גרוניס שהוסיף מספר הערות חשובות. אציין כי בהליך זה ייצגתי את הסניגוריה הציבורית, ביחד עם עו"ד ודים שוב, בהגשת עמדת "ידיד בית המשפט" מטעמה ובדיון על-פה. עמדת הסניגוריה הציבורית הייתה מעין עמדת ביניים בין עמדות המדינה והמשיב, הן במישור המשפטי העקרוני והן במישור המעשי של התוצאה האופרטיבית המוצעת. ניתן לומר כי בשני המישורים עמדת הסניגוריה הציבורית אומצה בעיקרה על ידי בית המשפט העליון. העמדה במלואה (שרק חלק קטן מאוד ממנה נסקר בפסקה 13 לפסק הדין) זמינה באתר הסניגוריה הציבורית.

[4] עע"ם 1786/12 אברהים ג'ולאני נ' מדינת ישראל – המשרד לביטחון פנים (פורסם בנבו, 20.11.2013). פסק הדין נכתב על ידי השופטת ברק-ארז, בהסכמת השופט דנציגר שהוסיף הערות חשובות. השופט הנדל הצטרף לתוצאה האופרטיבית מנימוקים אחרים, שברובם היו בגדר דעת יחיד ושכללו אף הם הערות חשובות.

[5] חוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000.

[6] על שאלת המסגרת הדיונית שבה יוכל הנאשם להגיש בקשת מידע זו לבית המשפט הפלילי, ראו בחלק השני למאמר, תת פרק א'.

[7] השוו: רענן גלעדי "דוקטרינת הביקורת המינהלית בפלילים" ספר אליהו מצא 529 (אהרן ברק, אילה פרוקצ'יה, שרון חנס ורענן גלעדי עורכים, 2015); המאמר זמין בנבו ובאתר הסניגוריה הציבורית. הרציונל המרכזי שביסוד שתי הדוקטרינות דומה: הנאשם מופנה לעשות שימוש בפרוצדורה הפלילית כדי למצות את כל זכויותיו על פי המשפט המינהלי אשר נוגעות להליך המתנהל נגדו, כמסלול דיוני אלטרנטיבי למסלול הרגיל של המשפט המינהלי. זאת על מנת להשיג את אותן תוצאות מהותיות שהיו יכולות להתקבל במסלול המינהלי, ובכך לקדם את אותם אינטרסים ציבוריים ופרטיים שנועד המשפט המינהלי לקדם; תוך חיסכון ניכר בזמן שיפוטי ובמשאבי התדיינות של הצדדים בערכאות המינהליות, ותוך מניעת כפילות הליכים ועיכוב מיותר בהליך הפלילי.

מודעות פרסומת