תגיות

, , ,

על חינוך, בית המשפט, טאבלטים והשר בנט/ הרן רייכמן[1]

בימים אלו מונחות לפתחם של בג"צ ולפתחו של שר החינוך הכרעות משמעותיות בנוגע לעתיד מערכת החינוך בישראל. בהכרעות אלו ייקבע האם המדינה תמשיך לקדם במערכת החינוך "הממלכתית" מוסדות חינוך לבעלי ממון ולכאלו שידם אינה משגת או תוביל חינוך שוויוני הולם לכל.

חקיקת החינוך בישראל מושתת על שני עקרונות מרכזיים. הראשון הינו חינוך "חובה חינם", בגילאי 3-18[2] והשני הינו חינוך "ממלכתי"[3]. עקרונות אלו באים לשקף תפיסת עולם ברורה הרואה במדינה כאחראית להבטיח חינוך הולם לכלל ילדי ישראל. עקרונות אלו נועדו להבטיח כי כל תלמיד יוכל לממש את הפוטנציאל הגלום בו באופן שוויוני ובמנותק מהיכולות הכלכליות של הוריו, עליהן, התלמיד, לא אחראי.

לצד הבטחת השוויון, קיים אינטרס ציבורי ברור לאפשר את מימוש הפוטנציאל של כלל התלמידים לטובת עתידה של המדינה הן מבחינת מקסום פוטנציאל יכולות אזרחיה והן מבחינת הסולידריות החברתית בין חלקי הציבור השונים.

לכללי הדין בדבר "חינוך חינם" תפקיד מהותי במימוש עקרונות החינוך כפי שהוגדרו לעיל. חינוך חינם מבטיח כי המדינה נושאת באחריות מלאה למימון החינוך לכלל ילדי ישראל באופן שאינו תלוי במצב הכלכלי של הורי התלמיד. חשיבות מרובה יש לראות בכך כי חינוך חינם מבטיח שותפות אינטרסים בין המעמדות השונים בחברה התלויים כולם ברמת החינוך הציבורי אותו מתקצבת המדינה. שותפות זו היא זו שהייתה אמורה להבטיח כי המדינה תתקצב באופן ראוי והולם את החינוך הציבורי, באשר ברור כי המעמד הבינוני-גבוה (ובעקבותיו נבחרי הציבור) לא יסכין עם רמת חינוך בלתי הולמת לילדיו.

בעשרות השנים האחרונות התחיל תהליך כפול – מהצד האחד השקעת המדינה פר תלמיד ביחס למדינות מפותחות אחרות נשחקה (במיוחד כאשר בודקים מה מקבל התלמיד ב"קצה")[4] ומהצד השני אנו מזהים תהליכי "פיצוי" להורים מהמעמד הבינוני-גבוה בדמות היתרים (פורמליים או בעצימת עיניים) לממן שירותי חינוך עודפים במערכת החינוך (שח"פ על משקל שר"פ) תוך יצירת סגרגציה חברתית מעמדית בין המוסדות השונים.

בעוד שבאופן "רשמי" שרי החינוך לדורותיהם הביעו אמירות ברורות בנוגע לחשיבות "חינוך חינם" בשם עקרון השוויון, בפועל איפשר משרד החינוך תהליכים שהובילו למימון פרטי הולך וגובר במערכת החינוך הרשמית בניגוד לדין.

עד לשנים האחרונות, סוגיית תשלומי ההורים הגיעה לפתחו של בית המשפט במקרים ספורים אשר אתייחס לשניים מהם. בבג"צ 7351-03 ועד הורים ראשון לציון נ. שרת החינוך, פסל בית המשפט היתר לתשלום של אגרה עבור שאלוני בחינות הבגרות (22 ₪ ליחידת לימוד) נוכח איסור הגבייה עבור לימודים.

בבג"צ 6914/06 ארגון הורים ארצי נ. מדינת ישראל ביקש ארגון ההורים הארצי לחייב את המדינה, בהתאם לסעיף 6(ד) לחוק לימוד חובה  לקבל את אישורה של ועדת החינוך של הכנסת לגביית שני רכיבי תשלום – תל"ן (תכנית לימודים נוספת) ו"רכישת שירותים מרצון". תכנית התל"ן הינה תכנית[5]המאפשרת להורים ליזום "מעין חוגים" לאחר שעות הלימודים באופן מוגבל מבחינת שעות ומחיר (במשך שנים מדובר היה במקסימום 5 ש"ש במחיר מקסימלי בסוף התיכון של כ149 ₪ לשעה) תוך הבטחת השתתפות של מי שידו אינה משגת.

"רכישת שירותים מרצון" הינו רכיב גבייה שהוסיף משרד החינוך לחוזר המנכ"ל בעניין תשלומי הורים בשנת 2001. במסגרתו ניתנה אפשרות לגביית תשלומים מרצון במקום בו 100% מההורים מעוניינים בכך בכדי לחסוך בהוצאות (למשל התארגנות לרכישת "תלבושת אחידה") ובסכום מוגבל (250 ₪ יסודי, 450 ₪ על יסודי).

בפסק הדין הביע בג"צ חוסר שביעות רצון מכך שקיימים תשלומי הורים שאינם עוברים במסננת הפיקוח הפרלמנטרי, אך נוכח הודעת משרד החינוך כי מתוכננת הסדרה כוללת של הסוגיה, לא התערב בעניין. מכל מקום, מכיוון שרכיבי התשלום הללו היו מוגבלים ונתונים כל כולם ליוזמה של כלל ההורים ולא כלי לגביית תשלומים ביוזמת הרשויות נדחתה העתירה.

מכל מקום, הסיטואציה בה מהצד האחד שרי החינוך מדברים בשבח חינוך ציבורי חינם ומהצד השני משרד החינוך מעלים עין ואף מעודד גביית תשלומי הורים "אסורים" המשיכה "ללא הפרעה" עד לדו"ח מבקר המדינה 62 בשנת 2012, במסגרתו קבע מבקר המדינה כי קיימת גבייה אסורה של כמיליארד ₪ במערכת החינוך הציבורית.

פרסום דו"ח מבקר המדינה הביא לכדי כך כי משרד החינוך נאלץ לבצע פעולות ראשוניות של אכיפה כנגד גביית התשלומים האסורה בדגש על בתי הספר הייחודיים בירושלים שהוזכרו בדו"ח.

פעולות אלו הובילו לעתירה לבג"צ של בתי הספר הייחודיים בירושלים כנגד תהליך האכיפה[6]. תגובת המדינה לעתירה, שהוגשה בתקופת כהונתו של גדעון סער, הלמה את עמדתו הרשמית של משרד החינוך (אך לא המעשית לאורך השנים) לפיה גביית התשלומים העודפת אסורה על פי דין  ופוגעת בשוויון במערכת החינוך.

כניסתו של שי פירון לתפקיד שר החינוך הובילה לשינוי. משרד החינוך החל לכאורה "להסדיר" את סוגיית תשלומי ההורים ולמעשה "להכשיר את השרץ" – הפיכת הגבייה הבלתי חוקית לגבייה חוקית. עם זאת, האפיק המשפטי שנבחר לא היה בשינוי החקיקה או למצער בפניה לפיקוח פרלמנטרי של ועדת החינוך של הכנסת אלא בהתקנת חוזרי מנכ"ל חדשים לבתי ספר בחינוך הממלכתי הרגיל ולבתי ספר בחינוך הממלכתי דתי.

מעניין לראות שמשרד החינוך ביקש לעשות שימוש דווקא ברכיבי התשלום המדלגים על הפיקוח הפרלמנטרי שנדונו בפרשת ארגון ההורים הארצי – תל"ן ורכישת שירותים מרצון. זאת, ללא הסמכה בדין ותוך התעלמות בוטה מפסק הדין. למעשה, משרד החינוך העניק גושפנקא חוקית להקים בתי ספר "ממלכתיים" המיועדים לבעלי ממון ומסננים את מי שאינו נאות לשלם את התשלומים הגבוהים. ביטוי קיצוני להפרת הדין בחוזר התשלומים החדש נעוץ בהקמת "ועדות חריגים" המוסמכות להכשיר גבייה המגיעה ל10,000 ₪ ולמעלה מכך גם עבור רכיבי תשלום אשר אין חולק שהגבייה להם אסורה על פי דין (שכר מורים, פיצול כיתות וכו').

כנגד חוזר התשלומים החדש הוגשה עתירה לבג"צ[7] בשם מספר ארגונים חברתיים[8] ועותרים נוספים. ראוי לציין כי מאז הגשת העתירה התקיימו מספר דיונים בהם מבקש בית המשפט לאמוד את השלכות חוזרי המנכ"ל ברמה העובדתית על המציאות בשטח.

במקביל, בשנים האחרונות הוביל משרד החינוך תהליך של גביית תשלומים שלא כדין עבור רכישת אמצעי קצה טכנולוגיים (תכניות BYOD) במוסדות חינוך המגיעים לכדי תשלום של אלפי שקלים בשנה עבור טאבלטים ומחשבים ניידים. גם בתהליך זה (אשר עיקרו לאחר דו"ח מבקר המדינה) ביקש משרד החינוך לעשות שימוש בסעיף "רכישת שירותים מרצון" (כאשר הוא מסתפק בהסכמתם של 70% מההורים במקום  100% ממהורים כפי שנדרש בחוזר הרלוונטי), זאת לצורך התחמקות מפיקוח פרלמנטרי ועל אף הצהרת ועדת החינוך של הכנסת כי יש לעצור את התכנית.

כנגד הנוהל המכשיר את גביית התשלומים הגישו למעלה ממאה הורים מרשויות שונות, לצד פרופ' גבריאל סלומון ז"ל וח"כ פרופ' יוסי יונה, עתירה[9] התוקפת את חוקיותו בין היתר בשל העדר הסמכה בחוק לגבייה זו.

בדיון שהתקיים בבית המשפט ביום 27.6.16 הובהר כי גביית התשלומים אינה חוקית, כאשר גם נציג המדינה הודה בכך שהגבייה חרגה מהמותר על ידי ועדת החינוך של הכנסת. בית המשפט שלח את המדינה לנסות להסדיר את הסוגיה לרבות בפניה לוועדת החינוך של הכנסת כנדרש בדין (יצוין כי קיימת שאלה משפטית האם בשל חשיבות אמצעי הקצה ללימודים רשאית הוועדה להתיר גביית תשלומים עבורם כלל). החלטה זו מסמנת למשרד החינוך כי הוא לא יוכל להמשיך להפר את הוראות הדין ולמוסס את עקרון חינוך חובה חינם מתחת לרדאר.

ועדת החינוך של הכנסת קוראת לביטול תשלומי ההורים מזה עשרות שנים, שרי החינוך יוצאים בהצהרות פעם אחר פעם כי זוהי מטרה ראויה.  שר החינוך הנוכחי נפתלי בנט אמר לא פעם אחת כי החינוך של ילד ברעננה או כפר שמריהו צריך להיות זהה לזה שמקבל ילד באופקים, קרית שמונה או רהט. בחודש מרץ 2016 התראיין שר החינוך בחדשות סוף השבוע של ערוץ 2 (שר בהפתעה) ואמר[10] כי התשלומים המותרים עומדים לערך על 630 ₪ וכי משרד החינוך יאכוף את הדין בנוגע להפרות.

ככל שבג"צ יהיה עקבי בדרישתו משר החינוך ומוועדת החינוך של הכנסת לקיים את הוראות הדין יצטרכו האחרונים להחליט האם  עקרון חינוך חובה חינם הינו אות מתה; האם גביית 3000 ₪ למחשב נייד ו10,000 ₪ כשכר לימוד בבית ספר ממלכתי הינם לגיטימיים במערכת החינוך?. אם כך יעשו, יהיה רשום על שמם סופה של מערכת החינוך הממלכתית כפי שכולנו רוצים לראותה וחינוך הולם יוכרז קבל עם ועדה ככזה הניתן רק למי שידם משגת.

[1] עו"ד הרן רייכמן מנחה את הקליניקה למשפט ומדיניות חינוך בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ומייצג את העותרים בעתירות התלויות בפני בג"צ ומוזכרות בבלוג זה – בג"צ 5004/14 שמשון ואח' נ. שר החינוך ואח', בג"צ 6214/15 סלומון ז"ל נ. משרד החינוך ואח'.

[2] כפי שבא לידי ביטוי בעיקר בחוק לימוד חובה, התש"ט-1949

[3] אשר בא לידי ביטוי בעיקר בחוק חינוך ממלכתי, התשי"ג – 1953.

[4] ראוי לציין כי גם התקצוב הקיים אינו שוויוני ומפלה בשתי דרכים מרכזיות:

ראשית, תקצוב המדינה את החינוך על כל שלביו מעניק עדיפות ברורה לתלמידים מהחינוך הממלכתי דתי ביחס לחינוך הממלכתי הכללי ומפלה באופן מובהק לרעה את הציבורי הערבי ביחס לכולם. פערים אלו גדלים ככל שמתקדמים בשלבי החינוך. לשם המחשה,  תלמיד בחטיבה העליונה בחינוך הממלכתי דתי תוקצב בשנת הלימודים תשע"ד בממוצע 29,045 ₪, התלמיד בחינוך הממלכתי הכללי תוקצב בממוצע ב – 24,631 ₪ ותלמיד בחינוך הממלכתי ערבי תוקצב ב – 18,667 ₪. זאת, מבלי שנכנסנו לצורך לתקצב בעודף אוכלוסיות מוחלשות (מרבית הציבורי הערבי) בשל הפערים בהון התרבותי ובאפשרויות הכספיות הניתנים לתלמידים מהמעמד הבינוני-גבוה מחוץ למסגרת החינוך הממלכתי. ראו נתונים נוספים באתר שקיפות תקציבית של משרד החינוך.

שנית, במדינת ישראל אין פיצוי מדינתי ליכולת הרשויות המקומיות החזקות להשקיע בעודף בתלמידים הנמצאים תחת אחריותם ביחס לאוכלוסיות מוחלשות. פערים אלו היכולים להגיע לפער הגבוה מ- 10,000 ₪ בין תלמידים ברשויות שונות מייצרים גם הם מערכת חינוך בלתי שוויונית שאינה מעניקה שוויון הזדמנויות לכל. על כך ניתן ללמוד למשל ממחקרם של אליאב פולק ועמית קורן "תקצוב דיפרנציאלי לתלמיד במערכת החינוך הישראלית".

[5] המוסדרת בסעיף 8 לחוק חינוך ממלכתי, התשי"ג-1953.

[6] בג"צ 8849/12 עמותת ועד ההורים של בית הספר הניסוי ואח' נ. שר החינוך.

[7] בג"צ 5004/14 שמשון ואח' נ. שר החינוך ואח'.

[8] האגודה לזכויות האזרח, האגודה למען יוצאי אתיופיה, ידיד – מרכזי זכויות, הילה למען החינוך.

[9] (בג"צ 6214/15 סלומון ז"ל נ. משרד החינוך ואח')

[10]  ראו לערך מדקה 19:30

Advertisements