מודל "תומך החלטות" וקידום האוטונומיה האישית: בעקבות תיקון 18 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות

יעל ברוידא-בהט

בשבוע שעבר (11.4.16) פורסם ברשומות תיקון 18 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, המאפשר לבתי המשפט למנות "תומך החלטות" לאדם בגיר המתקשה לקבל החלטות עבור עצמו אך בכל זאת לא ניתן להגדירו כ"בלתי-כשיר" ולמנות לו אפוטרופוס. כך הוגדר בחוק תפקידו של תומך ההחלטות:

67ב.      (א) תפקידיו של תומך בקבלת החלטות יהיו אלה, כולם או חלקם—

(1) לסייע לאדם לקבל מידע מכל גוף;

(2) לסייע לאדם בהבנת המידע הנדרש לו לשם קבלת החלטות, לרבות החלופות האפשריות והשלכותיהן ולהסביר לו את כל אלה בשפה פשוטה וברורה המובנת לו ותוך שימוש באמצעי עזר שברשותו ובכל דרך אפשרית הסבירה בנסיבות העניין;

(3) לסייע לאדם במימוש החלטותיו ובמיצוי זכויותיו, לרבות סיוע בביטוי החלטותיו כלפי צדדים שלישיים, בהיקף ובדרך שתיקבע בתקנות לפי סעיף קטן (ו).

(ב) לשם ביצוע תפקידיו, סמכויותיו של תומך בקבלת החלטות יהיו אלה, כולן או חלקן:

(1) לפנות לכל גורם ולקבל מידע בשמו של האדם;

(2) לסייע לאדם בביטוי רצונותיו והחלטותיו כלפי צדדים שלישיים;

(3) לבצע בשם האדם, לבקשתו, פעולות לשם מימוש החלטותיו ומיצוי זכויותיו, בהיקף ובדרך שתיקבע בתקנות.

(ג) תומך בקבלת החלטות לא יקבל החלטות בשמו של האדם שהוא מסייע לו.

תומך ההחלטות, כפי שניתן לראות, ממונה על-ידי בית המשפט "לבגיר שיכול עם קבלת תמיכה לקבל החלטות בקשר לענייניו בעצמו." תומך ההחלטות אחראי על ליווי האדם בקבלת החלטותיו, הוא רשאי לקבל מידע אישי על האדם מגורמים שונים (ככל שמידע זה נדרש לצורך קבלת ההחלטה), באחריותו לסייע לאדם בהתנהלות מול גורמים אחרים, וכן לסייע לו לממש את החלטותיו. התיקון לחוק מדגיש שתומך ההחלטות, בניגוד לאפוטרופוס, אינו רשאי לקבל החלטות במקום האדם או לבצע פעולות ללא הסכמתו.

המודל של תומך החלטות הולך ומתפתח במדינות שונות, וטרם התיקון לחוק הישראלי הוא כבר יושם במקרים אחדים שבהם נדונו בפני בית משפט לענייני משפחה בקשות למינוי אפוטרופוסים לבגירים. כך, למשל, באפריל 2015, פסקה השופטת אספרנצה-אלון מבית המשפט לענייני משפחה בחיפה על מינוי תומכת החלטות עבור אישה בת 78, הסובלת מאלצהיימר ומבעיית ניידות. האישה, כך קבעה השופטת, לא הייתה בלתי-כשירה לקבלת החלטות בעצמה, אך נזקקה לעתים לסיוע ולתמיכה. על כן, לא היה זה נכון להכריז על האישה כחסויה ולמנות לה אפוטרופוס, ותחת זאת מונתה, לבקשתה, חברתה הטובה כתומכת החלטות. מכיוון שהכרעה זו התקבלה טרם התיקון לחוק, התבססה השופטת על סעיף 68(א) לחוק הכשרות, המאפשר לבתי המשפט לקבוע הסדר השונה מאפוטרופסות במקרה הצורך, אך לא הגדיר מהם ההסדרים האפשריים, מה תוכנם ומהן הסמכויות הניתנות לממונים במסגרתם. (לדיון במקרים נוספים שבהם מונה תומך החלטות, ראו כאן וכאן.) על רקע זה, העיגון המפורש של המודל בחוק הכשרות, הכולל את פירוט תפקידיו וסמכויותיו, הוא מבורך וחשוב.

מינוי תומך החלטות מהווה פתרון הולם לבעיות הקשות שנוצרו בשל התפיסה הבינארית שאפיינה את חוק הכשרות עד כה ושבמסגרתה נדרש בית המשפט להכריע אם האדם כשיר לפעולות משפטיות (ועל כן נותר עצמאי לגמרי) או שהוא אינו כשיר כלל לפעולות משפטיות (ועל כן מוגדר כחסוי וממונה לו אפוטרופוס). לעומת התפיסה הבינארית, מציג המודל של תומך החלטות אפשרות נוספת, שניתן ליישמה במקרים שבהם המדובר באדם שאינו כשיר לחלוטין אך גם אינו בלתי-כשיר לחלוטין. בהתאם, בציר שבין הותרת אוטונומיה מלאה לאדם (השארתו בלתי-תלוי) לבין שלילת האוטונומיה שלו (מינוי אפוטרופוס) נתפס המינוי של תומך החלטות על-ידי תומכיו כפתרון ביניים, שאומנם פוגע באוטונומיה של האדם, אך זאת רק באופן חלקי, מידתי ומוצדק.

ההשתחררות מהתפיסה הבינארית של יש/אין אוטונומיה והמעבר להבנת האוטונומיה כנתונה לדרגות שונות היא בהחלט ראויה. אלא שחשיבה על מודל תומך ההחלטות ככזה הפוגע באופן באוטונומיה של האדם (אף אם באופן חלקי ומידתי), מחמיצה את האופן שבו מינוי של תומך החלטות מחזק את האוטונומיה של האדם, לא רק לעומת מצב של מינוי אפוטרופוס, אלא גם לעומת מצב של הותרת האדם עצמאי לגמרי ובלתי-תלוי באחרים.

הבנת המודל של תומך החלטות כמודל שמחזק את האוטונומיה נעוצה בתפיסה הפחות-מוכרת של האוטונומיה האישית: תפיסתה ההקשרית (Relational).[1] תפיסה זו שונה במידה רבה מהתפיסה הליברלית של האוטונומיה, הרווחת בחברות מערביות ליברליות. התפיסה הליברלית מגדירה אדם אוטונומי ככזה המסוגל לגבש בכוחות עצמו מגוון מספק של אפשרויות פעולה, להרהר באופן ביקורתי על אפשרויות אלו, לשקול את כל השיקולים הרלוונטיים, לבחור באפשרות המועדפת עליו ולממשה. תהליך קבלת ההחלטות, לפי התפיסה הליברלית של האוטונומיה האישית, הוא תהליך פנימי ועצמאי, וכל התערבות בו מהווה פגיעה באוטונומיה. לפי תפיסה זו, אדם שאינו כשיר לערוך תהליך עצמאי של קבלת החלטות נתפס כמי שאין לו אוטונומיה מספקת לקבל החלטות עבור עצמו ועל כן נדרש למנות לו אפוטרופוס — מינוי שפוגע אנושות במעט האוטונומיה שלו. תפיסה ליברלית מרוככת יותר מזהה דרגות שונות של אוטונומיה: ככל שאדם מסוגל לקבל יותר החלטות בעצמו, כך הוא אוטונומי יותר. תפיסה מרוככת כזו מאפשרת מינוי של תומך החלטות עבור אדם שהוא אוטונומי במידה בלתי-מספקת. המינוי נתפס, כאמור, כפגיעה חלקית באוטונומיה האישית שלו, במקום לאיינה לחלוטין כפי שקורה בעת מינוי אפוטרופוסות. ההנחה שהאוטונומיה האישית נפגעת (אף אם באופן חלקי ומידתי) בעקבות מינוי תומך החלטות נשענת על ההנחה שאוטונומיה מלאה מוגשמת דרך קבלת החלטות עצמאית לגמרי.

לעומת זאת, התפיסה ההקשרית של האוטונומיה ממשיגה את האוטונומיה האישית כמתפתחת מתוך מארג הקשרים שבהם מצוי האדם ומתוך האינטראקציות המתרחשות במסגרתם. התפיסה ההקשרית של האוטונומיה רואה בתהליכים של קבלת החלטות תהליכים דינאמיים ומתמשכים, שאינם כוללים רק חשיבה רפלקטיבית עצמאית ופנימית על האפשרויות השונות. תהליכים אלו, לפי התפיסה ההקשרית מתקיימים, מתרחשים ומתהווים דרך הקשרים של האדם עם האחרים, דרך תלותו ההדדית באחרים, בשיתוף עם האחרים ובאמצעות דיאלוג איתם. כלומר, לפי התפיסה ההקשרית של האוטונומיה האישית, מעורבותו של אדם נוסף בתהליכי קבלת ההחלטות לא רק שאינה פוגעת בהכרח באוטונומיה האישית של האדם המחליט, אלא אף עשויה לשפר את התהליכים בפרט ואת האוטונומיה האישית של האדם בכלל.

במצב הבינארי שבו ניתן או להכיר באדם כחסוי הזקוק לאפוטרופוס או להכיר בו כעצמאי לגמרי קשה לקדם את האוטונומיה האישית של האדם. כאשר מדובר באדם בעל כושר החלטה מוגבל (אם כי לא מאוין לגמרי), אם ימונה לו אפוטרופוס, תיפגע האוטונומיה האישית שלו אנושות, שכן תישלל ממנו היכולת לקבל החלטות על מהלך חייו והוא יהיה כפוף לסמכות של אדם אחר. אך גם אם יוחלט להשאירו "עצמאי" ו"בלתי-תלוי" תיפגע האוטונומיה האישית שלו במידה רבה, שכן כושר ההחלטה המוגבל שלו יוביל לכך שבפועל, ללא עזרה וליווי, הוא יתקשה לקבל החלטות ולנהל את חייו. לעומת זאת, מינוי של תומך החלטות יחזק את האוטונומיה האישית שלו: מעבר לעובדה שהאוטונומיה לא תישלל (כמו במקרה של מינוי אפוטרופוס), הליווי, הדיאלוג, התמיכה והדאגה של תומך ההחלטות — כל אלו יאפשרו את חיזוק האוטונומיה האישית של האדם.

למעשה, שיתוף אחרים בתהליכים של קבלת החלטות מחזק את האוטונומיה האישית לא רק של אנשים שבתי המשפט קובע שנדרש למנות עבורם תומכי החלטות, אלא של בני האדם באשר הם. הדיאלוג עם בן או בת הזוג, עם ההורים, עם בני ובנות המשפחה, עם קולגות, או עם חברים וחברות, מאפשר לאדם לזהות בצורה ברורה יותר את תשוקותיו ואת העדפותיו, כמו-גם את השיקולים והגורמים המשפיעים עליהן. לעתים הצורך להסביר לאדם אחר העדפה מסויימת או בחירה מסויימת מחייב ניסוח ברור וחד של התשוקות, של ההעדפות ושל הבחירות. צורך זה הופך את תהליך ההתלבטות למדויק ומשמעותי יותר מאשר תהליך דומה שהיה מתבצע לבד וללא שיתוף. הדיאלוג גם נותן לאחרים הזדמנות להציע לאדם שיקולים נוספים, אפשרויות נוספות שלא חשב עליהם בעצמו ונקודות מבט חדשות וחשובות. בנוסף, האדם יכול ללמוד על אפשרויות נוספות מתוך התבוננות בבחירות של אנשים אחרים סביבו — אפשרויות שלא בהכרח היה מודע להם אלמלא האינטראקציות עם האחרים.

כל זאת, חשוב להדגיש, נכון ככל שהיחסים עם האחרים הם יחסים בונים (constructive relationships). הכותבים והכותבות בזרם ההקשרי נזהרים מאוד מרומנטיזצית-יתר של הקשרים ושל היחסים ונמנעים מלייחס להם תכונות חיוביות בלבד. בפרט, הם נדרשים לעובדה שיחסים גם עלולים לפגוע באוטונומיה האישית ולא לקדמה. על כן, אחד התפקידים המרכזיים של המדינה, לפי התפיסה ההקשרית, הוא לקדם ולהבטיח קיומם של יחסים בונים בזירות המגוונות בחייהם של בני האדם: במשפחה, במקום העבודה, באינטראקציה עם מוסדות פרטיים וציבוריים וכן הלאה. עבור בגירים שנזקקים לתומכי החלטות נדרשת עזרתה של המדינה לא רק בקידום יחסים בונים אלא גם במיסודם של יחסי תלות קונקרטיים, שבמסגרתם הם יכולים לקבל החלטות ולקדם את האוטונומיה האישית שלהם. הגושפנקה המדינתית הרשמית שניתנת במינוי תומך החלטות חשובה משום שלעתים אנשים אלו עשויים להתקשות בגיוס העזרה והתמיכה הנחוצה להם לצורך קבלת ההחלטות. המינוי יוצר מחויבות ברורה של תומך ההחלטות כלפי הנתמך, והוא מקנה לתומך את הסמכויות הנדרשות לצורך מילוי תפקידו, כגון הסמכות לקבל מידע אודות האדם הנתמך, לתווך בינו לבין גורמים אחרים ולבצע עבורו פעולות בהסכמתו.

לסיכום, התיקון החדש לחוק הכשרות והפסיקות שקדמו לו מקנים תמיכה מדינתית רשמית ואקטיבית ליחסי-התלות המאפשרים את שיפורם של תהליכים של קבלת החלטות ובעקבות כך את קידומה של האוטונומיה האישית של אלו הנזקקים לתמיכה. הכרה זו משמחת לא רק משום שהיא מעניקה הזדמנות לאנשים רבים לחיות חיים אוטונומיים יותר, אלא גם משום שהיא פותחת פתח להבנה מחודשת של מושג האוטונומיה האישית ושל תפקיד המשפט והמדינה בקידומה.

הכותבת היא דוקטורנטית במרכז צבי מיתר ללימודי משפט מתקדמים, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל-אביב, ועורכת המשנה של כתב העת Theoretical Inquiries in Law

[1] למונח relational עדיין חסר תרגום רשמי בעברית. חוקרים וחוקרות תרגמו אותו באופנים שונים, ובהם "יחסותי" ו"קישורי". אני בחרתי לקבל את הצעת המנחה שלי בדוקטורט, פרופ' ליאורה בילסקי, ולתרגמו כ"הקשרי". המונח "הקשרי", לדעתי, טומן בחובו לא רק את הקשרים ואת היחסים של בני האדם, אלא גם את הדינאמיות שלהם ואת ההקשרים הקונקרטיים, הפרטיקולריים והמגוונים המאפיינים את בני האדם ואת הקשרים והיחסים שלהם.

מודעות פרסומת