תגיות

, , ,

(קצת) אחרי סקליה / מתן גולדבלט*

מותו של השופט אנטונין (נינו) סקליה ב-13 בפברואר גרם לטלטלה בפוליטיקה ובמשפט בארצות הברית, סופת אל-נינו בזעיר אנפין. מינוי של שופט לבית המשפט העליון הפדרלי האמריקני נחשב לחלק חשוב במורשת של כל נשיא. אין מגבלת גיל או תקופת כהונה לשופטים, ולכן הם עשויים לכהן שנים רבות (סקליה כיהן כמעט 30 שנה). בתקופת בחירות ובאמצע שנת משפט מעניינת המינוי מעורר הדים רבים עוד יותר. ברשומה זו אבקש להציג פרשנות למצב בבחינת my two cents, התרי זוזי שלי. תחילה – רקע.

יחסי הכוחות בבית המשפט העליון האמריקני

בבית המשפט העליון הפדרלי אמורים לכהן תשעה שופטים. די בחמישה שופטים כדי ליצור רוב בתיק ולהגיע להכרעה. נדרשת קבוצה קבועה של חמישה שופטים כדי להשליט גישה משפטית ברוב התיקים. בסוף ימיו של "בית המשפט של הנשיא וורן", בשנות השישים, היה רוב קבוע של שופטים ליברלים. הם קבעו הלכות חשובות בנושאים שונים, כגון שוויון, זכויות חשודים ונאשמים, חופש הביטוי וענייני דת ומדינה. החלטתו של הנשיא וורן לפרוש – בשנת בחירות – החלה סדרת אירועים שבסופם אבד הרוב הליברלי בתוך כשנה. השופטים השמרנים לא היו לרוב. בית המשפט פסק עוד פסיקות ליברליות, בעיקר הגנה על זכותה של אישה להפיל, אולם המגמה הליברלית האטה. עם השנים ועם המינויים החלה להתגבר המגמה השמרנית בבית המשפט. הגנה נרחבת לזכות לשאת נשק (כאן וכאן) וביטול הגבלות על תרומות למועמדים בבחירות הם רק דוגמות לכך. ואף מילה על בחירות 2000.

עד תחילת פברואר נחשבו סקליה ושלושה שופטים נוספים – הנשיא רוברטס והשופטים תומס ואליטו – לגוש השמרני בבית המשפט. ארבעה שופטים – השופטות גינזבורג, סוטומאיור וקייגן והשופט ברייר – נחשבו לגוש הליברלי. השופט קנדי היה לשון המאזניים. לרוב הוא מצביע עם השמרנים, אך במספר בלתי מבוטל של מקרים הוא חובר לליברלים. חלוקות אלה, כמובן, אינן מוחלטות ואינן נכונות תמיד, אולם יש בהן כדי להסביר את מגמת הפסיקה בשנים האחרונות (לפחות עד שנת המשפט 2014–2015).

עם פטירתו של סקליה יחסי הכוחות הם: ארבעה ליברלים, שלושה שמרנים ולשון מאזניים. יחסי הכוחות בעתיד תלויים בזהות השופט/ת הבא/ה. כאן נכנסת לתמונה הפוליטיקה. את השופטים בבתי המשפט הפדרליים בארצות הברית ממנה הנשיא באישור הסנאט. הנשיא אובמה הדמוקרט צפוי למנות שופט/ת ליברלי/ת. הסנאט נשלט בידי הרפובליקנים, והם מעוניינים בשופט/ת שמרן/נית. מצב זה מסובך תמיד. הוא מסובך בעיקר כעת מפני שאנו בשנת בחירות לנשיאות ולשליש מחברי הסנאט (ועוד).

המינוי הקרוב – הנשיא אובמה מול הסנאט

בשלב מסוים לקראת סוף כהונתו נחשב נשיא אמריקני ל"ברווז צולע", שאין לו כוח פוליטי להחליט החלטות מסוימות. הרפובליקנים טוענים שכבר עכשיו אין לאובמה סמכות פוליטית למנות שופט. הם מעדיפים להמתין לבחירות כדי שהנשיא הנבחר (לתקוותם, רפובליקני. מהכיוון הדמוקרטי יש סיכוי לנשיאה) ימנה את השופט הבא וישיב לבית המשפט גוש של ארבעה שמרנים. לעומתם, הדמוקרטים טוענים שהשנה רק בראשיתה, ושאסור להותיר את בית המשפט בלי הרכב מלא (עוד על בית המשפט – בהמשך). הם מקווים שיתמנה כעת שופט שייצור גוש של חמישה שופטים ליברלים אשר ישנו את הכיוון המשפטי בבית המשפט העליון. הנשיא אובמה הודיע שהוא מתכוון למנות מועמד/ת בתוך פרק זמן לא ארוך. מנהיגי הרפובליקנים בסנאט ובוועדה המשפטית שלו הודיעו שהם לא יעמידו את העניין להצבעה, וכך המינוי לא יֵצא אל הפועל.

הערה צדדית: הנשיא מוסמך למנות שופט לבית המשפט העליון ב"מינוי פגרה". כשהסנאט בפגרה, אפשר למנות שופט, והסנאט יצביע בעניין בתוך פרק זמן מסוים. לאחרונה השתמש בסמכות זו הנשיא אייזנהאואר בשנת 1956, גם כן בשנת בחירות. הוא מינה את השופט ברנן. הסנאט אישר את המינוי בשנת 1957. עם זאת, מינויים אלה שנויים במחלוקת. לאחרונה הגביל בית המשפט את האפשרות להשתמש בהם. אובמה הודיע שאינו מתכוון למנות שופט במינוי פגרה. ממילא יש בידי הרוב בסנאט די כלים לסכל את האפשרות לעשות זאת.

מה יקרה כעת? אובמה צפוי למנות מועמדת/ת ליברלי/ת. בשנות כהונתו הראשונות הוא כבר מינה שתי שופטות ליברליות, סוטומאיור וקייגן. הוא מינה בכוונה שתי נשים ועדיין יש רק שלוש מתוך תשעה. סיכוי לא רע שהוא ימנה שופטת נוספת (ולכן אתייחס לרוב למועמדת). סביר גם שהוא ימנה שופטת לא לבנה. סוטומאיור לטינית, ויכול להיות שעכשיו תתמנה שופטת ממוצא אפרו-אמריקני או אסייתי. תכונות אלה קסמו לו ממילא. הן קוסמות לו עוד יותר בשנת בחירות. אובמה מעוניין למנות שופטת שתפסוק בהתאם לתפיסת עולם ליברלית. הוא רוצה גם לנסות להפיק רווחים פוליטיים בעבור המפלגה הדמוקרטית. מינוי מועמדת שחורה, למשל, עשוי לעודד נשים ושחורים להצביע. מאחר שאלה אוכלוסיות שתומכות ברובן בדמוקרטים, התשואה בקלפי ברורה. יתר על כן, אם הרפובליקנים יסכלו את המינוי, הדמוקרטים יציגו אותם כאלה שתוקעים מקלות בגלגלי השלטון. לאחר שהרפובליקנים הביאו להשבתת הממשל לפני כמה שנים בשל התנגדות לתקציב, הם איבדו אהדה בציבור. אובמה ינסה לשחזר תחושות אלה ולנצל אותן כדי ללחוץ על הסנאט לאשר את המינוי. כמה סנאטורים רפובליקנים שמתמודדים השנה ושחוששים לגורלם, כבר הודיעו כי הם סבורים שיש להצביע על המועמדת שיציג הנשיא. מנגד, אפשר שאובמה יעדיף למנות, ולכן יישא וייתן מראש עם חברי הסנאט כדי להגיע למועמד/ת מוסכם/מת בעל/ת דעות אמצע.

בשבוע החולף החלו להתפרסם ידיעות על מועמדים שהבית הלבן בוחן. בין היתר, עלה שמו של מושל מדינת נוואדה, בריאן סנדובל הרפובליקני. הוא כיהן בעבר כשופט של בית משפט מחוזי פדרלי. בחלק מהנושאים החשובים במשפט האמריקני דעותיו דעות אמצע. בתוך כמה ימים נשמעה ביקורת על ההצעה (משני הצדדים). מנהיגי הרפובליקנים לא הביעו תמיכה או חזרה מהתנגדותם העיקשת. סנדובל הודיע כי אינו מעוניין להתמנות. כלל לא בטוח שהיה בכך יותר מ"בלון ניסוי" – להעלות שמות שונים לפני שמודיעים על המועמדת הנבחרת, שנמצאת בין "קצוות" המועמדים האחרים – אולם המסר הפוליטי ברור. אובמה מוכן אפילו לבחון מועמד שלא היה בוחר בדרך כלל, והסנאט מתנגד אפילו לו.

דומה שעל רקע זה אפשר להבין מדוע פרסם הנשיא אובמה רשומה בבלוג המשפטי האמריקני המוביל SCOTUSblog בשבוע שעבר. ברשומה זו הוא חוזר על כוונתו למנות שופט/ת לבית המשפט העליון, מתאר את ההליכים לקראת המינוי, מונה את התכונות שהוא מחפש אצל המועמדת, ומפציר בסנאטורים לאשר את המינוי. ראשית, הרשומה היא הישג מרשים לבלוג מעולה. שנית, היא מעידה על חשיבותה של עיתונות הרשת בימינו. לענייננו, אפשר לטעון שיש בה ניסיון להציג את פרשת המינוי כסוגיה משפטית-מקצועית ולא פוליטית. היא מופיעה בפרסום מקצועי שפונה למשפטנים ליברלים ושמרנים כאחד. ככל שהעניין נתפס במונחים מקצועיים יותר, כך קשה יותר להתנגד למינוי מטעמים פוליטיים.

המינוי הקרוב – המועמדים בבחירות

לא ברור מה האינטרסים של המועמדים השונים לנשיאות. בשנים האחרונות עלתה החשיבות הציבורית של מינוי שופטים לבית המשפט העליון. מועמדים לנשיאות מודיעים אילו שופטים הם מעוניינים למנות. כשמדובר באפשרות ממשית, ולא בהצהרת כוונות ערטילאית, קל יותר לעודד מצביעים להשתתף בבחירות כדי שיתמכו במי שרוצה למנות שופטת בעלת דעות מתאימות. אולם יכול להיות שהמועמדים לנשיאות יעדיפו שהמינוי ייעשה טרם הבחירות. ראשית, ברגע שתהיה מועמדת של אובמה, קיים חשש שהבחירות יתמקדו בה. מועמדים עשויים לבכר שהבחירות יעסקו בהם ולא בצד שלישי. שנית, אין סיבה לשנע מועמדים של הצד השני. שלישית, לאחר הבחירות יהיה צריך למנות שופט/ת. צריך למנות גם בעלי תפקידים רבים אחרים – השרים, סגני שרים ועוד. למה להוסיף קרב מינוי נוסף? דרך אגב, אם הסנאט לא יאשר את מי שימנה אובמה, הנשיאה הילרי קלינטון והנשיא ברני סנדרס אינם חייבים למנות מחדש את המועמדת לאחר הבחירות. למה להגשים את מורשת אובמה ולא ליצור מורשת משל עצמם?

לבד מכל אלה, מינוי תלוי ועומד לבית המשפט העליון יציב זרקור על החשיבות של הבחירות לסנאט. כל מועמד לנשיאות ילחץ על בוחריו להצביע גם למועמד לסנאט ממפלגתו שיאשר את מועמדתו לבית המשפט העליון. מועמדים לסנאט במדינות שלא ברור מה תהיה תוצאת הבחירות בהן, עשויים להעדיף להסיר את הסוגיה מעל סדר היום כדי להציע לבוחרים לבחור לסנאט בלי קשר לבחירות לנשיאות.

בבית המשפט העליון – עד המינוי

ומה בבית המשפט העליון? הליכי מינוי לבית המשפט צפויים לארוך לפחות חודשיים. התוצאה היא שצפויים לכהן בו שמונה שופטים בלבד לפחות עד מארס–אפריל. בחודשים אלה בית המשפט שומע את אחרוני הדיונים לשנת המשפט, ואחריהם השופטים כותבים פסקי דין עד סוף יוני (ראו כאן). בשנה זו נשמעו וצפויים להישמע ערעורים בנושאים ששנויים במחלוקת עזה בציבור האמריקני: הפלות, העדפה מתקנת, ארגוני עובדים, חוק ביטוח הבריאות וחופש הדת, רפורמת ההגירה של הנשיא אובמה ועוד. מה יהא עליהם? אם השופטים חלוקים בדבר התוצאה ומספר זהה של שופטים מצביעים בעד כל אחת מהדעות, בית המשפט מאשר את פסק הדין שעליו הערעור (למשל כאן). אולם בהחלטה אין נימוקים ואין לה ערך תקדימי. אם השופטים מסכימים מה תהיה התוצאה המעשית אולם חלוקים ארבעה-ארבעה בדבר הנימוקים – מפרסמים את הנימוקים, אך ספק מה הערך התקדימי של דעה שאין לה רוב בבית המשפט. נראה שהשופטים ינסו להגיע בתיקים קיימים לתוצאות שמוסכמות על חמישה שופטים לפחות. אולי יכריעו בהם בנימוקים דיוניים. אולי יחליטו החלטות "צרות" שאינן משנות את הדין. אולי יגבר הלחץ – או כוח המיקוח – של שופטים "מתנדנדים": קנדי, רוברטס וברייר (ש"עורקים" מדי פעם מהמחנה שלהם), להסכים עם הצד השני בתיקים מסוימים.

כדי להימנע מתוצאות תיקו אפשר גם לקבוע את התיק לשמיעה מחדש בשנה הבאה. אם יעלה צורך לדחות תיקים רבים, תתעורר בעיה של "מילוי" לוח הזמנים השיפוטי בתיקים משנה קודמת ודחיית הטיפול בתיקים חדשים. אם לא יתמנה שופט עד הבחירות, לא ברור עד כמה תועיל דחייה. את הנשיא/ה החדש/ה ישביעו ב-20 בינואר. גם אם יישלח מינוי חדש לסנאט באותו יום, אישור עלול להיות רק במארס או אחר כך. התוצאה היא שבית המשפט יפעל בשמונה שופטים, למעשה, כמעט בכל שנת המשפט הבאה. דחיית תיקים, ודאי תיקים רבים, לסוף שנת המשפט הבאה לא תשיג בהכרח את מטרתה. לסיכום, נראה שגורלם של תיקים שונים תלוי בסיכויי המינוי של מועמדת לבית המשפט כפי שהם ייראו לקראת חודש יוני (אם הסנאט לא יאשר אותה עד אז). צפוי – או התרחש – מינוי, גדלים הסיכויים לדחייה ולדיון חדש בתיק בתחילת שנת המשפט הבאה. צפוי שלא יהיה מינוי, ירבו הניסיונות לסיים את הדיון בשנת המשפט הנוכחית.

עניינים מסוימים אינם סובלים דיחוי. במהלך השנה השופטים מכריעים בבקשות דחופות רבות: עיכוב ביצוע של הוצאה למוות, בקשות ביניים בתיקים ועוד. דוגמה טובה היא צווי ביניים שנתן בית המשפט כמה ימים לפני מותו של השופט סקליה. גורמים שונים ביקשו לעכב את כניסתה לתוקף של תכנית חדשה בענייני איכות סביבה שקבע הנשיא אובמה. שופטי בית המשפט העליון קיבלו את הבקשה. ארבעת השופטים הליברלים ציינו את התנגדותם לכך (כאן, כאן, כאן, כאן וכאן). אילו הבקשה הייתה נדונה שבוע לאחר מכן, היו ארבעה שופטים בלבד בעד קבלת הבקשות, ובית המשפט היה דוחה אותן. פעמים רבות לא תהיה השפעה לחסרונו של סקליה. נידונים למוות מבקשים לדחות הוצאתם להורג, ובית המשפט דוחה את בקשותיהם בדרך כלל. סקליה תמך בכך לרוב. גם כעת לא יהיה רוב של חמישה שופטים בעד קבלת הבקשות במקרים רגילים. במקרים חריגים שבהם המדינה מבקשת לבצע עונש מוות, אולי לא יהיו חמישה שופטים לקבל את הבקשה.

ואולי רואים עכשיו השפעה אחרת בבית המשפט. עורכי דין שטוענים בו רגילים לכך שחלק גדול מזמן הטיעון, אם לא רוב הטיעון, הוא שאלות מהשופטים. השופט סקליה היה ממרבי השאלות. השבוע נשמעו שוב תיקים בבית המשפט (וליד כסאו של סקליה בד שחור). באחד הדיונים אתמול סיים עורך דין את טיעוניו לפני הזמן שהוקצב לו – אירוע חריג ביותר. אולי השאלות יפחתו מעט. אולי הדיונים בעל פה ישנו מעט את אופיים. אולי השופטים (הנוכחיים והחדשה) יחזרו במהרה למנהגם.

בבית המשפט העליון – לאחר המינוי

לאחר המינוי החדש, יהיה אשר יהיה וכאשר יהיה, יתבהר הכיוון המשפטי של בית המשפט העליון בשנים הבאות. אם יתמנה שופט שמרן, נראה שהמגמה הקיימת תמשיך. אם יתמנה שופט ליברלי, צפויה אווירה משפטית חדשה. השופטים השמרנים יהיו במיעוט. השופט קנדי יאבד את השפעתו המכרעת (לכל היותר הוא יקבע אם פסק הדין יהיה ברוב של 5–4 או של 6–3). אם יתמנה שופט בעל דעות אמצע, התוצאות יהיו מעניינות יותר. נראה שלליברלים יהיה קל יותר בגלל שיש להם גוש שופטים גדול יותר, אך תלוי לאיזה כיוון ייטה השופט החדש.

גם אם בית המשפט יהפוך לליברלי, לא צפוי שתיעלם שיטת הפרשנות החוקתית שנוקטים השמרנים, היא האוריגינליזם. לפי שיטה זו, מפרשים את החוקה בהתאם לדרך שבה הבינו אותה האבות המייסדים של ארצות הברית ברבע האחרון של המאה ה-18 (או בתקופתם של תיקונים רלוונטיים לחוקה). היא מנוגדת בעיקר לשיטת החוקה כ"עץ חי", שמפרשת את החוקה לפי הבנתה כיום ולפי הערכים הנוכחיים. השופט סקליה היה השופט הראשון בבית המשפט העליון שדגל בשיטה זו, אף שלא הוא הגה אותה. כעת נותרו בבית המשפט השופט תומס – אוריגינליסט אדוק יותר מסקליה – והשופט אליטו, שאינו קוטל קנים (רק גודע עצים חיים). הנשיא רוברטס תומך בשיטה זו אף הוא, גם אם במידה פחותה. היא משגשגת בקרב שופטים שמרנים בערכאות נמוכות ובאקדמיה. גם אם יחזיקו בה רק שלושה שופטים בבית המשפט העליון, במקרים מסוימים יבקשו עורכי דין לשכנע אותם וחלק מהשופטים האחרים כדי ליצור רוב במקרה מסוים. עם זאת, לפחות בזמן הקרוב אין צפויה לה עדנה. לדעתי, לא נורא. נאמנות לדעתם של האבות המייסדים בעייתית ככל שמתרחקים מזמנם. מי שמבקש לחיות במדינה לפי ערכי המאה ה-18 בלי עדכונים מהותיים, יתכבד ויבנה מכונת זמן. החוקה אינה דלוריאן.

לקחים לישראל?

האם אנחנו יכולים ללמוד מהמתרחש בארצות הברית? מאבקי מינוי ידענו גם אנחנו (לרבות בתקופות בחירות וממשלות מעבר). הבדל חשוב בין השיטות הוא שבית המשפט העליון האמריקני יושב בהרכב מלא בכל התיקים שהוא דן בהם (להוציא מקרים שבהם שופט פסול מלשבת בתיק). מאחר שאצלנו גם הרכבים מורחבים בבית המשפט העליון אינם מלאים, ההשפעה המעשית של כיסא פנוי אינה קיצונית. היא קשורה יותר לעומס הכללי בבית המשפט. במקרה הצורך אפשר למנות שופטים במינוי זמני. נראה שכיום הפנימו אצלנו את יעילותה של פשרה במינויים (שלא לומר: עסקה). ודאי נשמע עליהם לקראת פרישתם של שלושה שופטים בתוך ארבעה חודשים בשנת 2017. מעניין מה יקרה כשיעלה צורך למנות שופט אחד, כפי שקורה עכשיו בארצות הברית. שם אפשרויות הפשרה, למשל מינוי שופטת ליברלית ושופטת שמרנית, מצומצמות יותר.

בית המשפט משתנה בכל שינוי בהרכבו, נוהגים לומר שופטי בית המשפט העליון האמריקני. בלא סקליה בית המשפט ודאי יהיה שונה. איך? נחיה ונראה. יש למה לצפות.

עדכון: ב-1.3 פרסם יושב הראש הרפובליקני של הוועדה המשפטית בסנאט, צ'רלס (צ'אק) גרסלי,רשומה משלו ב-SCOTUSblog. הוא מנה טעמים משפטיים להתנגדותו העקרונית למינוי שופט כעת. גם הוא מבקש להצטייר כמי שפועל ממניעים עקרוניים, ולא פוליטיים.

מתן גולדבלט הוא בעל הבלוג (המומלץ) DE IURIBUS.

Advertisements