תגיות

, ,

הטלפונים חכמים, החוק מעט פחות

דורון מגן[1]

אנו מצויים כעת בעיצומה של חופשת הקיץ וטרם תקופת חגי תשרי, קרי "העונה החמה" בעולם התיירות בכלל ובשוק המלונאות בפרט. אורחי המלונות מגיעים לבתי המלון מצוידים במיטב מוצרי הטכנולוגיה (מצלמות, טלפונים חכמים, טאבלטים וכד') ולעיתים בסכומי כסף גדולים במזומן. המציאות מלמדת כי כשבתי המלון מלאים, כמעט בלתי נמנע שיוגשו תלונות מצד האורחים להנהלת המלון, בנוגע לגניבת כסף או נכסים, ולצדן דרישות לפיצוי ותביעות משפטיות. במקרים אלו, אחריות בית המלון לנכסי האורחים שנגנבו, מוגדרת בהתאם להוראות סעיף 12 לחוק השומרים תשכ"ז- 1967 (להלן: "החוק"). עם זאת, החוק שנחקק בשנת 1967 לא צפה את שפע המכשירים האלקטרוניים הניידים שיביאו איתם אורחי בתי המלון ומתקשה להתמודד עם גניבת מחשבים וטלפונים ניידים, תופעה שבית המשפט העליון כבר הגדיר כמכת מדינה. בהעדר פתרון חוקי ראוי, פונים בתי המשפט לכיס העמוק ומטילים אחריות מלאה על בעלי בתי המלון, אך זאת, לטעמי, שלא בצדק. האם בעלי המלון אכן צריכים לשאת באחריות לשלומם של מכשירים טכנולוגיים יקרי ערך שהביאו עמם האורחים ושמעולם לא הוצגו לצוות המלון? לטעמי, יש לענות על שאלה זו בשלילה.

חוק השומרים קובע בסעיף 12.(ב) כי לעניין נכסים של אורח הנמצאים במלון, דין בעל המלון כדין שומר בשכר, קרי שומר שאחראי לאבדן הנכס או לנזקו. הרציונל שבבסיסו של סעיף 12, כפי שהוא משתקף בהצעת חוק שמירת נכסים, תשכ"ו – 1965, אשר היוותה את הבסיס לחוק, הינו כי אין באפשרותו של האורח לפקח על נכסיו בתוך המלון כשאין הוא נמצא לידם ועל כן, על אף שהמלון אינו המחזיק הישיר של הנכסים, מוצדק להטיל עליו את האחריות לאותם נכסים. החוק למעשה מטיל על בעל המלון אחריות גם כשאין לו שליטה ופיקוח על הנכסים, כנדרש בדרך כלל ביחסי שמירה. לטעמי, מדובר באחריות חריגה ומרחיקת לכת אשר מעוותת את משמעותם של יחסי השמירה כפי שהם משתקפים בכל יחסי שמירה בין אורגנים אחרים וראוי לצמצמה. הלכה למעשה, בעל המלון מוחזק כשומר על נכסים שהוא כלל אינו מודע לקיומם, זאת עד לרגע בו "כשל" במשימת השמירה ואלה נגנבו. עולה כי בעל המלון חייב להחזיר לאורח את שווי הנכס שדווח כגנוב, מבלי שעל האורח יהיה להוכיח כי הנכס אכן היה במלון ואכן נגנב ממנו. האורח אף לא נדרש להגיש תלונה במשטרה על הגניבה. המלומד אייל זמיר סבור כי מוצדק להטיל על בעל המלון אחריות זאת לאבדן נכסי האורח[2] בעוד הוא מעריך (שלא בצדק) כי שכיחותן של תביעות שווא נמוכה ביותר, מסקנה שאין לה על מה להתבסס ושמנוגדת למצב בפועל. בעולם אוטופי, אורחי בית מלון לעולם לא יגישו תלונות שווא בגין גניבת נכסים. עם זאת, איננו חיים בעולם אוטופי והניסיון מלמד שאורחי בתי המלון אינם חוששים להעלות טענות חסרות בסיס, במגוון תחומים, בתקווה לקבל פיצויים נכבדים, כדרך להחזיר לעצמם מעט מהכסף ששולם עבור השהייה. טענות בגין גניבה או אבדן של חפצים אינן שונות לעניין זה.

ניתן להניח שהמחוקק היה מודע לבעייתיות שבהטלת אחריות מוחלטת על בעל מלון ללא דרישה לשליטה או חזקה בנכס. לפיכך, נקבע סייג, בסעיף 12.(ג) לפיו אם היו הנכסים שנגנבו ניירות ערך או חפצי ערך אחרים, לא יחשב בעל המלון שומר שכר, אלא אם האורח הודיע לו על הימצאותם של הנכסים במלון ואף מסרם לבעל המלון, לדרישתו. המחוקק, כך נראה, ניסה למנוע מצב בו מתרחשות הונאות בסכומי כסף גדולים ועל כן, ככל שמדובר בחפצים יקרי ערך, נדרשות לכל הפחות, ידיעה וחזקה. במידה והאורח לא יידע את בעל המלון על הימצאות הנכסים במלון או לא מסר לו אותם לפי דרישתו, פטור בעל המלון מאחריותו כשומר.

בנקודה זו מרוצת השנים, מאז שנת 1967, ניכרת על החוק אשר מתגלה כבלתי רלבנטי. מאחר וכיום אין בנמצא אורחים אשר נושאים עמם ניירות ערך ומובנם של כספים לא השתנה, נותרה בידינו המשימה להגדיר מהם "חפצי ערך אחרים", שאלה פרשנית אשר את התשובה אליה אנו למדים מפסיקת בתי המשפט. לדאבוני, בתי המשפט השונים פוסקים פעם אחר פעם באופן שלא תואם את רוח הזמן ומטיל על בעל בתי המלון אחריות מוחלטת לחפצים יקרי ערך ובראשם – מכשירים אלקטרוניים "חכמים" ואחרים.

נהוג לטעון שמשיקולי עלות ויעילות כלכלית נכון להטיל את האחריות על בעלי המלון שכן מדובר בחברה מסחרית שביכולתה לפזר סיכונים באמצעות הכללתם בדמי השהייה במלון. האמנם? שוו בנפשכם את משפחת ישראלי, משפחה ממוצעת בת 4 נפשות, שמתארחת בבית מלון באילת במהלך חופשת הקיץ למשך ארבעה לילות. עלות חופשה כזו בממוצע הינה 4,500 ₪. משפחת ישראלי הביאה איתה לחופשה שני טלפונים חכמים לשימוש ההורים, טאבלט לשימוש הילדים ומחשב נייד לענייני עבודה של ההורים. סה"כ מדובר על מוצרי אלקטרוניקה בסך של כ 20,000 ₪. האם ניתן להניח שהמלון שקלל עלות מוצרים אלה בעלות החדר, עלות אשר מהווה אך רבע מעלות אותם מוצרים?

בשלב זה יטען הטוען כי אין לבעלי המלון סיבה לחשוש מאחר וככל שמדובר בנכסים יקרי ערך, ואין ספק שעסקינן בנכסים שערכם רב, חוסים יחסי הצדדים תחת הוראת סעיף 12.(ג) לחוק, הקובעים כי אחריות בעל המלון תחול רק במידה והאורח יידע את בעל המלון על הימצאותם של החפצים במלון והפקידם בכספת, לדרישת בעל המלון. טענה זו ניצבת בפני שני קשיים מעשיים: ראשית, מהותם של מכשירים אלקטרוניים מונעת את הפקדתם בכספת המלון, שכן הפקדתם בכספת מעקרת מתוכן את הבאתם מלכתחילה. מכשירים אלקטרונים אינם ניירות ערך והם מובאים למלון על ידי האורחים מתוך כוונה להשתמש בהם במהלך השהייה. ככל שהדבר נכון כלפי מחשבים ניידים ומכשירי טאבלט, הדבר נכון שבעתיים לגבי טלפונים סלולאריים אשר מעטים האורחים אשר מסכימים להיפרד מהם ולו לרגע. ניתן לטעון כי הטלת חובת דיווח על רכוש מסוג זה, ואף הדרישה להפקידו בכספת תחטיא את מטרת החוק ותסרבל, הן את מהלך העבודה הרגיל בבתי המלון, והן את מהלך שהותם והנאתם של האורחים משירותי המלון.

הקושי המעשי השני, נעוץ בעובדה שבתי המשפט שעוסקים בנושא, קובעים פעם אחר פעם כי מכשירים אלקטרוניים יקרים אינם חפצי ערך אשר חל עליהם סעיף 12.(ג) לחוק.  בפסק דין שניתן ביום 21.6.2015 בבית המשפט לתביעות קטנות בחדרה[3] קבעה הרשמת הבכירה קרן מרגולין – פלדמן כי:

"הגדרת מחשבים ניידים, טלפון סלולרי ואייפד כ"חפצי ערך" אינה ראויה, ונדמה כי מטרת ההחרגה היא למנוע סיכון מורחב וחריג על בעל מלון בנוגע לחפצים שאדם, מטבע הדברים, נוהג לשמור עליהם שמירה מיוחדת. לא כך – לגבי חפצים המצויים עפ"י רוב בשימוש יומיומי, הם אינם נדירים והינם ברי החלפה (בשונה למשל מתכשיט העובר בירושה וכיו"ב)."

יוער כי במקרה זה בית המשפט אף קבע שלא עלה בידי התובע להוכיח מה נגנב, אך בכל זאת הוא שוכנע כי נגנב "דבר מה". מסתבר כי טענתו של התובע כי נגנבו מכשירים אלקטרוניים מחדרו הספיקה לבית המשפט כדי לחייב את הנתבעת בפיצוי בסך אלפי שקלים שעלה עשרות מונים על ערך חופשתו של התובע. כך גם במקרים מוקדמים יותר, שנדונו בבית משפט השלום[4], בהם נקבע כי מחשבים ניידים וטלפונים סלולריים אינם "חפצי ערך" וכי הכללתם תחת הגדרה זו הינה "אבסורד". נטען כי מאחר ומדובר בחפצים יומיומיים, לא ניתן לצפות שאורח ימסור אותם לשמירה במלון.

מקובלת עלי הדעה כי המבחן להיותם של פריטים "חפצי ערך" איננו מבחן כלכלי גרידא אלא מבחן פרקטי הלוקח בחשבון גם את הערך הרגשי אשר אדם מייחס לחפצים שבבעלותו, וביתר שאת חפצים אשר מגדירים את זהותו, כגון תכשיטים או תשמישי קדושה. לטעמי גם מכשירים סלולריים "חכמים" נכללים בין המוצרים אשר זהותו של אדם מוגדרת באמצעותם ונדמה שגם בבית המשפט העליון גישה זו מקובלת. מעניין בהקשר זה לבחון את פסיקתו של בית המשפט העליון בע.פ 8627/14 נתן דבראש דביר נ' מדינת ישראל (פורסם במאגר נבו) שניתן ממש לאחרונה, ביום 14.7.2015. שם מתייחס השופט עמית לטלפונים החכמים בחרדת קודש כמעט והם אף מוגדרים באופן ישיר כ"יקרי ערך".  בפסק דין זה, שארכו רק ארבעה עמודים, מקדיש השופט עמית כעמוד שלם כדי לתאר את הטלפון החכם, הסמארטפון, כידידו הטוב של האדם:

"גניבה ושוד של טלפון סלולרי אינם כגניבה ושוד של כסף או של חפץ אחר. הסמארטפון הפך זה מכבר לידידו הטוב של האדם. דומה כי לא תהא זו הפרזה לומר כי בטלפון הסלולרי טמון סיפור חייו של האדם בהאידנא, באשר אצורים בתוכו רגעים וזכרונות משמעותיים מחייו של אדם, לצד מידע ופרטים חיוניים לתפקודו היומיומי… לא ניתן להתכחש למעמד שתפס הסמארטפון בחיי חלקים נכבדים בציבור. כאמור, הסמארטפון משמש גם כמחשב, גם כמצלמה, גם כטלפון ועוד פונקציות רבות, בגינם נתפס המכשיר בעיני רבים ל"צינור" אל העולם שבחוץ, ואף לפלטפורמה באמצעותה אנשים מנהלים מערכות יחסים חברתיות. מכאן הקשר העמוק, לעיתים עד כדי תלות, בין בעל המכשיר לסמארטפון שלו….. יש להכיר בכך שאובדן טלפון סלולארי, על אחת כמה וכמה גניבה של טלפון סלולרי, עשויה לגרום לקורבן תופעות של אי שקט ודחק…..די בידיעה כי הגניבה עלולה להביא גם לסחיטה או להפצת מידע ותוכן אישי ורגיש, כדי להעצים את החרדה ואת תחושת אבדן השליטה של קרבן הגניבה."

מסתבר כי כאשר בתי המשפט עוסקים בקצבת עונשיהם של גנבי הטלפונים החכמים, כבמקרה נתן דבראש לעיל, נחשב המכשיר הסלולארי לתמצית מהותו של האדם, אשר ערכו רב מכסף או כל חפץ אחר. עם זאת, כאשר השאלה העומדת בפתחו של בית המשפט הינה אחריותו של בעל המלון לגניבת אותו המכשיר, הרי שמדובר בפריט יומיומי אשר כינויו כפריט ערך הינו "אבסורד". גישה זו לטעמי מוטעית. ערכו של חפץ מסוים לא יכול להיבחן לאור החוק שלאורו הוא נבחן או ביחס לשאלה המשפטית אשר ניצבת בפני בית המשפט באותו מקרה. לעניות הדעת, מכשירים אלקטרוניים "חכמים" צריכים להיכנס תחת ההגדרה של "חפצי ערך אחרים" המופיעה בסעיף 12.(ג) לחוק, הן לאור ערכם הכספי הרב (זאת במיוחד בהתחשב בעלות החופשה במהלכה נגנב המכשיר), והן לאור חשיבותם של אותם מכשירים בחיי האורחים הנושאים אותם. ניתן לצפות כי ככל שטלפון חכם הינו "ידידו הטוב של האדם", ישמור עליו האדם ביתר שאת.

אכן, אינני מצפה שאורחי המלון יפקידו את הטלפונים החכמים, הטאבלטים או קוראי הספרים האלקטרוניים בכספת המלון למשך כל החופשה. עם זאת, ניתן לטעמי ליצור הסדר חדש לפיו בכל הנוגע למכשירים מסוג זה, יהיה על האורח, לכל הפחות, להציג את המכשיר בפני צוות המלון ולהצהיר עליו, עם הגיעו אל המלון. כמו כן מוצע לחייב אורחים לפנות למשטרה ככל שהם מדווחים על גניבת המכשיר שהוצג, זאת כתנאי לאחריותו של המלון לפי חוק השומרים. אמנם, אין מדובר בפתרון מושלם, אך סבורני כי יהיה בכך כדי להפחית את כמות תלונות השווא המוגשות לבתי המלון אשר מתפקדים כיום, בעל כרחם, כשומרים על חפצים שמעולם לא ראו ואשר לא היו מודעים לקיומם.

[1] דורון מגן הינו עורך דין המתמחה בדיני מלונאות ומכהן כיועץ המשפטי של אחת מרשתות בתי המלון המובילות בישראל.

[2] איל זמיר, חוק השומרים, תשכ"ז – 1967 – על החוק ופירושו, משפטים ל, תש"ס – 2000, 420.

[3] ת.ק (חד') 47181-06-14 טל ליפשיץ נ' נחשולים קיט ונופש בע"מ (פורסם במאגר נבו, ניתן ביום 21.6.2015)

[4] לדוגמאות ראו: ת.א (חי') 7111/02 יכין גיא נ' מלון שרתון סיטי (פורסם במאגר נבו ניתן ביום 22.11.2004); תק (חי') 5458-12-11 בת שבע בוגנים נ' מלון אסטרל וויליג' אילת (פורסם במאגר נבו, ניתן ביום 29.11.2012); תא (י-ם) 10009/08 דרעי לאה נ' מלון לב י-ם (פורסם במאגר נבו, ניתן ביום 5.11.2008)

מודעות פרסומת