תיקון שנערך לאחרונה בפקודת הנישואין והגירושין (רישום) (חוק לתיקון פקודת הנישואין והגירושין (רישום) התשע"ד – 2013, ס"ח התשע"ד 2410) קובע עבירה פלילית ולפיה 'כל מי שאינו דואג לרישום הנישואין או הגירושין שלו, או לרישום הנישואין או הגירושין שהוא סידר לאחר – דינו מאסר שנתיים'. מטרתו של תיקון זה מתבהרת כאשר מצרפים את הסעיף לנוסחו של סעיף 2 לפקודה ולפיו רישום לנישואים אפשרי רק באמצעות רב שמונה על ידי הרבנות הראשית לתפקידו. במדינה בה תקפותו של טקס נישואים נבחנת אך ורק על פי הדין הדתי, ולכן, להלכה, יכול כל יהודי לערוך טקס נישואים בעצמו מבלי להזדקק לשירותי הדת הממוסדת, מצא המחוקק לנכון לחזק את אחיזתה של הרבנות הראשית בתהליך זה. על אף האיסור הפלילי נמצא כי רבים מפרים אותו, בדיוק מסיבה זו. הכתבה הבאה מציגה תמונת מצב עדכנית, ומאוד מקוממת.

אל מול נוקשות זו של החוק הישראלי, ראוי להביא את הקלות והליברליות בהן מתבצע טקס נישואים בארצות הברית. ההליכים בהם נוצר קשר נישואים בארצות הברית קבועים בחקיקה של המדינות השונות, ואינם אחידים. למטרת פוסט זה אביא דוגמה מחוקי הנישואים של אינדיאנה, שיש בהם דמיון מוזר לשיטת המילט הישראלית, המחלקת את אזרחי המדינה ל'עדות דתיות'.

אם כן, מיהו הרשאי לערוך טקסי נישואים באינדיאנה? פרק 6 לסימן 11 לקוד האזרחי של אינדיאנה ( Ind.Code § 31–11-6-1ׂׂׂׂׂׂ) קבע שלוש קטגוריות של אנשים – כהן דת (של דת כלשהי), פקיד של המדינה כדוגמת שופט או ראש עיר, או כל חבר באחת הדתות כדוגמת הקווייקרים או המורמונים שבהן כל אדם כשיר לבצע כל פעולה דתית. להלן נוסח הפרק –

Marriages may be solemnized by any of the following:

(1) A member of the clergy of a religious organization (even if the cleric does not perform religious functions for an individual congregation), such as a minister of the gospel, a priest, a bishop, an archbishop, or a rabbi.

(2) A judge.

(3) A mayor, within the mayor's county.

(4) A clerk or a clerk-treasurer of a city or town, within a county in which the city or town is located.

(5) A clerk of the circuit court.

(6) The Friends Church, in accordance with the rules of the Friends Church.

(7) The German Baptists, in accordance with the rules of their society.

(8) The Bahai faith, in accordance with the rules of the Bahai faith.

(9) The Church of Jesus Christ of Latter Day Saints, in accordance with the rules of the Church of Jesus Christ of Latter Day Saints.

(10) An imam of a masjid (mosque), in accordance with the rules of the religion of Islam.

כאמור, מזכירה רשימה זו במידה מסוימת את רשימת העדות הדתיות בדבר המלך במועצתו המשמשת בסיס להסדר העדה הדתית במשפט הישראלי, אך הדמיון הוא חיצוני בלבד, שכן הרשימה כוללת סעיף עוללות פתוח המאפשר למעשה לכהן של כל דת לערוך טקס נישואים באינדיאנה (ובכך נוצרה תעשייה שלמה של 'כנסיות' המעניקות משרת כומר דרך הדואר או באינטרנט, למטרת הכשרה כעורכי נישואים), וכן מסלול אזרחי ברור. למרות זאת, הבעייתיות שביצירת רשימה סגורה של עורכי נישואים דבקה גם בפרק זה. עד כמה שהרשימה פתוחה, עדיין ישנן דתות בהן אין מנגנון כהונה מאורגן שאינן מנויות בה (דוגמה בולטת היא האמונה הבודהיסטית), ולכן נמנע מהמחזיקים בדתות אלו לערוך נישואים. כמו כן, המסלול החילוני מתאפשר רק באמצעות עורך נישואים שהוא עובד מדינה.

עניין זה הגיע בשנת 2014 לבית המשפט הפדרלי לערעורים (7th Circuit) בעתירה של אגודה בשם "Center for Inquiry המכשירה עורכי נישואים חילוניים לעריכת טקסים ברוח הומניסטית. האגודה טענה כי הרשימה מפרה את התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית (המהווה את הבסיס להפרדת הדת מהמדינה בארצות הברית) בכך שהיא מעדיפה דתות אחדות על אחרות, ואת הדת על מערכות מוסריות שאינן דת. לאחר שערכאה פדרלית נמוכה דחתה את העתירה, קיבל בית המשפט לערעורים טענה זו, והביע תמיהה על מצב בו הכוהנת הגדולה של כת השטן, היונקת את סמכותה מכך שהיא מקיימת יחסי מין עם השטן, מוסמכת לערוך טקסי נישואים באינדיאנה, אך עורכת נישואים הומניסטית, שהיא מורה ומחנכת בדימוס, מנועה מכך, אך ורק בשל כך שהשקפתה המוסרית אינה נשענת על אמונה בסוג כלשהו של אלוהות. נפסק כי עורכי נישואים מטעם האגודה החילונית רשאים לערוך טקסי נישואים באינדיאנה. (12-3751 – CENTER FOR INQUIRY, ET AL V. MARION CIRCUIT COURT CLERK, ET AL)

נראה כי המצב החוקי כיום הוא כי כל אדם רשאי לערוך טקס נישואים במדינת אינדיאנה. בכך הצטרפה אינדיאנה למספר מדינות בארצות הברית בהן יכול, למעשה, כל אדם לערוך טקס נישואים. בשלוש מדינות בארצות הברית  (פלורידה, מיין ודרום קרוליינה) מוסמך נוטריון ציבורי לערוך טקס נישואים (בארצות הברית, בניגוד לישראל, אין הנוטריון הציבורי עורך דין בעל וותק, אלא אדם מן השורה – לעיתים פקיד בבנק, או אף המוכר בחנות המכולת בעיירה קטנה, וקבלת המשרה אינה מאוד קשה). ארבע מדינות (אלסקה, מסצ'וסטס, ורמונט ווירג'יניה) מאפשרות לכל אדם לערוך נישואים, ושש מדינות (קולורדו, קנזס, מונטנה, פנסילבניה, ניו יורק וויסקונסין) מאפשרות לזוג הנישא לערוך את הנישואים של עצמו. חובבי הקומדיה 'המפץ הגדול' ודאי ייזכרו בחתונתם של הווארד וברנדט, שאירעה בלחץ של זמן, ומשהסתבר כי התור באולם העירייה גדול מדי, הסמיכו חבריהם את עצמם ככוהני דת, וביצעו את הטקס כ- 'Newly ordained ministers', זאת על אף שעל פי עלילת הסידרה, חלק מאותם חברים הם יהודים והינדים.

קלות וליברליות זו ודאי יראו למורגל בנוקשות הישראלית כסוג של הפקרות, המותיר את מוסד הנישואים, המעניק זכויות וחובות מהותיות מאת המדינה (החל בזכויות פיסקליות וכלכליות, וכלה באזרחות, פונדקאות, אימוץ וכיוצא בזה) בידי כל אדם הרואה עצמו מוסמך לערוך טקס נישואים מכל סיבה שהיא. אך למעשה, המדובר בתהליך הנמצא בשליטה מלאה של המדינה בשל הדרישה החוקית לרישוי של הנישואים מראש ורישומם בדיעבד. עריכת הטקס עצמו נתפסת כעניין פרטי, בעוד שהכרת המדינה ניתנת רק לנישואים להם קיבלו הצדדים רשיון מאת המדינה מראש, ואשר נרשמו על ידי עורך הנישואים בדיעבד.

בישראל, לעומת זאת, אין החוק קובע הליכי רישוי של ממש. פקודת הנישואין והגירושין (רישום) מחייבת יהודים להירשם ברבנות קודם לעריכת הטקס, אך אינה מתייחסת כלל לכל מה שקודם לעריכת הטקס אצל הדתות האחרות. הרישום על פי הפקודה מתבצע על ידי העדה הדתית, תוך משלוח העתק ל'ממונה המחוז' (נראה כי הכוונה היא ללשכת רישום האוכלוסין במשרד הפנים). אין כל הוראה מה על הממונה על המחוז לעשות במידע המגיע לידיו (וזאת פרט למשלוח העתק לרשם הזוגיות, כדי למנוע מצב בו אדם שנישא בחתונה דתית בא לאחר מכן בברית הזוגיות לחסרי דת). בהינתן פסיקתו העקבית של בג"צ (מהלכת פונק שלזינגר בשנת 1962 ואילך) כי מרשם האוכלוסין הוא כלי סטטיסטי בלבד, בצירוף הוראת סעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין ולפיו הרישום במרשם האוכלוסין באשר למצב האישי אינו ראיה לנכונותו, נראה כי המחוקק הישראלי רואה בעריכת הטקס את חזות הכל.

אין ספק שעריכת טקסים 'פרטיים' אינה עניין תקין. המדובר בפירצה הקוראת להפרות של חוקי המדינה בעניינים שונים החל מהוראות באשר לגיל הנישואים, וכלה בהוראות החוק האוסרות על ביגמיה. כאשר מעניקה המדינה זכויות לזוגות נשואים, שאינן מוענקות לאחרים, ואוכפת את מערכת החיובים ההדדיים ביניהם, עליה לשמור על השליטה בהליך בדרך זו או אחרת. הפתרון האמריקאי בו שומרת המדינה על השליטה במסגרת, בעוד שתוכן טקס הנישואים נותר עניינם של הנשואים בלבד, אינו יכול להיות ישים במדינה השומרת על ההסדר העות'מאני שעיקרו הפרדה אתנית בין 'עדות דתיות שונות', ושמירה הדוקה על הפרדה זו, בצירוף מתן כוח ניכר לממסד הדתי בעדות השונות. נראה כי החקיקה הפלילית בעניין רישום הנישואים היא אך אחד מהעיוותים הרבים של השיטה. תיקון השיטה בעניינים אלו, אינו יכול להיות נקודתי – בביטול החקיקה הפלילית החדשה – אלא מערכתי, בחשיבה מחדש על הסדרי הנישואים במדינת ישראל.

Advertisements