תגיות

, ,

בין בית ספר חיוואר לבית ספר הריאלי/ הרן רייכמן ויעל כפרי[1]

לפני כחודש ימים דחה בית המשפט הגבוה לצדק את בקשת בית הספר הריאלי בחיפה ליתן צו ביניים, אשר ימנע ממנו את הצורך לעמוד במגבלות שכר הלימוד/תשלומי ההורים אשר הוטלו על בתי ספר בישראל בחוזר מנכ"ל תשלומי הורים, שפורסם בשנה האחרונה על ידי משרד החינוך, וזאת במסגרת עתירה שהגיש כנגד חוזר התשלומים (בג"צ 253/15). לטענת בית הספר הריאלי, מגבלת שכר הלימוד שהוטלה עליו לגבייה מן ההורים תוביל לקריסת בית הספר. פרשה זו מזמינה הצצה אל מדיניותו המזגזגת של משרד החינוך בסוגיית מתן מימון ציבורי לבתי ספר ממיינים שהלימוד בהם עולה כסף רב.

חוזר התשלומים המדובר נועד, לפי דוברות משרד החינוך, להסדיר את סוגיית תשלומי ההורים "נוכח  מציאות בלתי מוסדרת שהתפתחה בשטח ושנחשפה בין היתר, בעקבות דו"ח מבקר המדינה, בגדרה גבו בתי הספר, רשמיים ומוכרים שאינם רשמיים המתוקצבים על ידי המדינה, תשלומי הורים שלא כדין".

במסגרת חוזר התשלומים נכללו שני חלקים. החלק הראשון הינו מתן היתר להורים לרכוש עבור ילדיהם שירותי חינוך פרטיים שבליבת תכנית הלימודים של בתי הספר הציבוריים, כגון מסלולים נוספים לבגרות ותגבורי למידה בתיכונים, והכפלת אורכו של יום הלימודים בבתי ספר ייחודיים. כנגד חלק זה של החוזר הגשנו, הקליניקה למשפט ומדיניות חינוך של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, בשם הורים וארגוני זכויות אדם[2], עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק, אשר הדיון בה צפוי להתחדש בחודשים הקרובים (בג"צ 5004/14).

החלק השני באותו חוזר תשלומים, עליו יצא קצפו של בית הספר הריאלי, הינו מגבלת גבייה עבור שכר הלימוד הנגבה בבתי הספר המוכרים שאינם רשמיים (להלן: בתי הספר המוכרים). בתי הספר המוכרים הינם בתי ספר הנתפסים כ"פרטיים" ומנוהלים למעשה ככאלו, אך מתוקצבים, ככל שהדבר נוגע לבתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים על ידי המדינה בסכום שנע בין 65%-75%. ההיגיון הלכאורי שעומד מאחורי מגבלה חדשה זו הינו יצירת שוויון בין כלל בתי הספר המתוקצבים כך שבתי הספר המוכרים יתבססו, בסיוע שכר הלימוד של ההורים, על תקציב זהה לתקציב בתי ספר הציבוריים הרשמיים.

עתירתו של ביה"ס הריאלי, יחד עם תגובת המדינה שהוגשה במענה לבקשת צו הביניים, מעלות את התמונה הבאה: בבית הספר הריאלי לומדים ב- 7 סניפים כ- 4000 תלמידים. הוא מקבל מימון ציבורי מופחת (65% ביחס לבית ספר רשמי) לכתות א'-ח' בהיותו בית ספר ממיין בבעלות פרטית, וכן מימון ציבורי מלא עבור כתות הגן וכתות י'-יב', כל זאת במסגרת מדיניות המימון הרגילה של משרד החינוך. כמו כן הוא נהנה ממימון ציבורי מלא לכתות ט', "לפנים משורת הדין" (כלומר: בניגוד לדין). נכסיו של בית הספר המצויים בבעלותו מוערכים בלמעלה מ- 100 מיליון ₪ ושכר הלימוד הנגבה מן ההורים עומד על 17,200 ₪ לשנה, לכל שכבת גיל, מגן ועד יב'. נכון להיום, עיריית חיפה אינה משתתפת במימונו, ולטענת בית הספר זוהי הסיבה בשלה יש להתיר להם להמשיך ולגבות שכר לימוד בשיעורים אלו.

בית המשפט קיבל כאמור את התנגדותה החריפה של המדינה למתן הקלות לבית הספר הריאלי אל מול מדיניות האכיפה החדשה בנושא שכר הלימוד, ודחה את הבקשה לצו הביניים. לא עבר חודש והנה התבשרנו, כי משרד החינוך דווקא הגיע עם בית הספר הריאלי להסכמה, לפיה יופחתו תשלומי ההורים בשנת הלימודים תשע"ו ל- 16,000 ₪, תוך הבטחה כי המדינה תמשיך לממן את בית הספר באותה רמת מימון, כפי שנעשה עד כה, וכי ימשיכו במגעים ל"הסדר קבע".

מצב הדברים העובדתי המתגלה במסגרת הדיון המשפטי וההסכם אליו הגיע משרד החינוך עם בית הספר מצביע על כך שהרגולציה אשר חוזר התשלומים ביקש להחיל לא תוביל לקידום השוויון במערכת החינוך אלא דווקא תחריף את אי השוויון. זאת משום שמשרד החינוך אינו מכוון לקידום האינטרס האמיתי הגלום בהפחתת תשלומי הורים במערכת החינוך – והוא מניעת סגרגציה והפליה על רקע חברתי כלכלי. ההסדר אליו הגיעה המדינה עם בית הספר הריאלי לא יוביל לכל שינוי בהרכב התלמידים בבית הספר או יבטיח נגישות שווה אליו. המדינה פועלת מול בית הספר כארגון צרכנים הפועל בשוק הפרטי להוזלת מחירי שירות ולקבלת הנחות. בכך היא מועלת בתפקידה כרגולטור האמון על אינטרס כלל הציבור, שלרובו אין כל סיכוי לשלם גם את מחירי החינוך שב"מבצע". אך אותו הציבור הוא נושא בעיקר העלויות הסמויות של חינוך היוקרה, דרך המימון הציבורי שהמדינה מעבירה לידי בית הספר.

חשוב להדגיש כי בית הספר הריאלי איננו יחיד בזירה. על פי המדיניות החדשה, בתי ספר רשמיים וממלכתיים שעל פי חוק שייכים למדינה ומוגדרים כ"ייחודיים" או "תורניים" מקבלים גושפנקא להפליה על רקע חברתי כלכלי באמצעות גביית תשלומי הורים גבוהים על אף שהם מתוקצבים באופן מלא על ידי המדינה. מציאות זו נחשפת במספר רב של דוגמאות, בין היתר בעתירות המאוחדות שהגישו מספר בתי ספר כנגד מגבלות חוזר התשלומים (בג"צ 8849/12 ותיקים מאוחדים נוספים) מצד אחד והעתירה שהוגשה על ידינו מהצד השני.

נושא זה מעורר תמיהה ודאגה, שכן רק בקיץ האחרון קיבל משרד החינוך אישור מבית המשפט למנוע מימון ציבורי מבית ספר סגרגטיבי, בנימוק היותו פוגע במרקם החינוך הממלכתי של אותה העיר ממש – חיפה. במסגרת פסק דין בן 17 עמודים שניתן ביום 23.7.14 קיבל בית המשפט הגבוה לצדק את עמדת משרד החינוך בבג"צ 282/14 עמותת חיואר לחינוך אלטרנטיבי נ. שר החינוך. בדחותו את העתירה התיר בית המשפט למשרד החינוך שלא לתקצב כלל את בית הספר, בו לומדים עשרות תלמידים בודדים, נוכח החשש לפגיעה בחינוך הרשמי, בקבעו, בין היתר, כדלקמן:

מוכנה אני כאמור להניח כי בהחלטת השר להכיר בבית הספר אך לא לתקצב אותו יש משום פגיעה בזכותם של הורים להשפיע על תכני החינוך של ילדם. אולם אדגיש כי זהו אינו סוף פסוק. זכותם של ההורים אינה מוחלטת, אלא יחסית. החלטת השר הפוגעת בה תהא חוקתית ובלבד שהיא מידתית. לדעתי, החלטת השר מאזנת בין האוטונומיה של ההורים ורצונם להשפיע על תוכני החינוך לבין הפגיעה הצפויה במערכת החינוך הממלכתית באופן מידתי. איזון זה עולה בקנה אחד עם אמות המידה הקבועות בחקיקה המסמיכה את השר לשקול בין השאר את טובת המערכת הרשמית. חקיקה זו היא כאמור חלק מההיסטוריה החוקתית שלאורה עוצבה הזכות החוקתית (ראו: ברק, עמוד 815). ההכרה מאפשרת לעותרת להקים מוסד חינוכי לפי ערכיה אך על חשבונה. מכל מקום, אין לכפות על המדינה ללוות הכרה זו גם בתקצוב, ובפרט כאשר הדבר מביא לפגיעה בחינוך הרשמי. יודגש גם כי טרם החלטת השר לא הייתה לעותרת הכרה, לא כל שכן תקצוב (ההדגשות ע"י הח"מ)

עינינו הרואות כי משרד החינוך בחר שלא לתקצב כלל את בית ספר חיוואר למרות מיעוט התלמידים בו ועל אף שמרביתם של התלמידים ממילא היו בוחרים ללמוד בבתי ספר מוכרים שאינם רשמיים אחרים (כנסייתיים), הנפוצים בעיר חיפה. נראה כי עמדה זו לפיה יש ליצור הבחנה ברורה בין מוסד חינוך "ציבורי" למוסד חינוך "פרטי" הינה הבחנה ראויה ומתחייבת. תפיסה עמוקה של הזכות החוקתית לשוויון בחינוך והבנת תפקיד המדינה בחינוך כלל תלמידי ישראל חייבת להוביל למסקנה כי אין מקום לתקצב בית ספר שאינו נגיש לכלל תלמידי לישראל.

מטרידה מאוד העובדה, שתפיסת השוויון הנחרצת מאפיינת את מדיניות משרד החינוך ככל שהדברים אמורים בבית ספר מוכר-שאינו-רשמי במגזר הערבי מיטשטשת ביותר לגבי בית הספר הריאלי,ושיקול זה נעלם לפתע מן המדיניות הממלכתית. לצד מדיניותו בעניין חיוואר, החליט משרד החינוך להמשיך ולתקצב את בית הספר הריאלי, המונה קרוב ל-4000 תלמידים, כמו גם בתי ספר מוכרים אחרים בעיר חיפה, כגון בתי הספר הכנסייתיים, שם לומדים קרוב ל40% מתלמידי העיר. זאת, על אף כי אין חולק שבתי הספר הללו פוגעים לאין ערוך יותר במערכת החינוך הרשמית בעיר באשר הם מהווים מוקד משיכה לכלל האוכלוסייה החזקה בעיר וסביבתה כך שהם יוצרים בתי ספר לבעלי ממון ולכאלו שאינם.

לסיכום, ככל שמשרד החינוך מעוניין באמת להתמודד עם אי השוויון החברתי כלכלי בבתי ספר עליו לערוך הבחנה ברורה בין בתי ספר ציבוריים ופרטיים.הקריטריונים המבחינים צריכים להיות ברורים, פשוטי וחפים מהטיה חברתית כלכלית או פוליטית. הם צריכים להתעלות על ההגדרות המשפטיות הקיימות של "רשמי" ו"מוכר שאינו רשמי", המאפשרות עמימות וטשטוש התחומים, וצריכים לשאת משמעות כלכלית ברורה ואחידה כלפי אלו המבקשים לחנך את ילדיהם בבתי ספר המבצעים בין הנרשמים מיון כלכלי (או כל מיון אחר).

חשוב אף לציין כי הטיעון התומך במתן האפשרות לגביית תשלומי הורים גבוהים בבתי ספר ייחודיים ומוכרים, הממומנים על ידי המדינה, נעוץ בזכותם של הורים לבחור את חינוך ילדיהם. אלא שהגנה על זכות הבחירה בחינוך אינה מחזיקה מים, כאשר היא נשענת על מימון ציבורי נרחב וסמוי מן העין, המגבה את החופש הכלכלי של ההורים לשלם עבור בחירתם. רצון הורים לבחור ולהשפיע על חינוך ילדיהם נוגע לכלל הורי ישראל, אך אינו יכול להיות ממומש אצל רבים בשל החסמים הכלכליים, בעיקר בעיתות שפל כלכלי זה שאנו עדים לו ושחיקתו המתמדת של מעמד הביניים. אפשרות בחירה בחינוך אסור שתהיה אפשרות להדרה באמצעות מימון ציבורי.

עמדה זו אינה קוראת לשלול את זכותם של הורים לבחור בחינוך, ואינה מציעה לאסור על קיומם של בתי ספר פרטים במימון עצמי מלא. סוגיה זו של חינוך "פרטי אמיתי", ללא מימון ציבורי, הנה מורכבת, שנויה במחלוקת ואינה הנושא העומד כאן על הפרק. עמדתנו היא, שבתנאים בהם פועלת מערכת החינוך הישראלית, המאפשרים גביית תשלומי הורים גבוהים ביותר בבתי ספר ממלכתיים "ציבוריים" כמו גם בבתי ספר מוכרים-שאינם-רשמיים "פרטיים", כאשר בכל בתי הספר הללו מממן הציבור את עלויות החינוך ברובן או בכולן –מתקבלת סגרגציה פסולה, הדרה חברתית ואפליה כלכלית שחוקיותה מוטלת בספק גדול.

מדהים לחשוב כי המדינה, בסיוע בתי המשפט, אכפה לאורך השונים איסור סגרגציה בכניסה למקומות בילוי כגון מועדונים פרטיים,אך מאפשרת הפלייה מובנית בכניסה לבתי ספר הזוכים למימון ציבורי נרחב.

כל עוד משרד החינוך ימשיך במדיניות בה הוא אינו מתמודד באופן אמיתי עם תופעת בתי הספר הסגרגטיבייםבמטרה להנגיש את החינוך לכל, אזי כל מאמציו ישמשו את אותם תלמידים להורים בעלי ממון לחסכון מסוים. בכך מתפקד משרד החינוך כארגון שמטרתו להפחית עלות "מוצרי יוקרה" ולא כגוף אשר תפקידו להבטיח חינוך ציבורי שוויוני לכל.

[1]עו"ד הרן רייכמן הינו המנהל המקצועי של הקליניקות לשינוי חברתי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה ומנחה הקליניקה למשפט ומדיניות חינוך בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה.

עו"ד יעל כפרי היא דוקטורנטית בפקולטה למשפטים ומורה בביה"ס לחינוך באוניברסיטת תל אביב ומומחית בתחום משפט החינוך.

[2]האגודה לזכויות האזרח, עמותת "ידיד", הלה למען החינוך, האגודה למען יוצאי אתיופיה

Advertisements