תגיות

, ,

לפני מספר ימים התפרסם פסק הדין ברע"פ 2581/14 יקותיאלי נ' מדינת ישראל שבו הואשמו בגרם מוות ברשלנות שני שוטרים, לאחר שהורידו את עומר אבו גרבאן – שוהה בלתי חוקי שהיה במצב בריאותי לא טוב – בצד הכביש, ולאחר יומיים נמצאה שם גופתו.  בפסק הדין העיקרי דן השופט דנציגר בהרשעה כאשר כתב האישום אינו תואם לחלוטין להרשעה, אולם החשיבות העיקרית של פסק הדין, בעיני, היא בדעות היחיד של השופטים עמית וזילברטל, שבפסקאות קצרות מנסים להזכיר לנו מהו צלם אנוש ומהי חברה מתוקנת. בעיני זוהי קריאת חובה לכל משפטן, ואולי אפילו לכל אזרח במדינה:

400611688

השופט י' עמית:

אני מסכים.

1. גם חיה פצועה לא מפקירים בצד הדרך, ומי שהסיט מבטו מצד הדרך יודע כי המצפון נוקף והמראה חוזר ומטריד. אלא שבמקרה דנן לא בחיה פצועה עסקינן. הנאשמים שלפנינו נטלו אדם שלגופו מחובר קטטר ושקית שתן, כשהוא לבוש בפיז'מה דקה של בית חולים, והניחו אותו באישון לילה כשני מטר מאחורי המעקה בכביש 443. יומיים לאחר מכן, המנוח נמצא במקום בו הונח באותו לילה אפל, כשפלג גופו העליון עירום, הוא לבוש במכנסי בית החולים "שיבא" ומגופו משתלשל צנתר שתן ללא השקית.

כשופטים נחשפים אנו מעשה של יום ביומו לצד הפחות מואר של החברה בישראל, אך המקרה שלפנינו אינו עוד תיק פלילי של גרם מוות ברשלנות. הסיטואציה דוקרת את הלב ולא נותנת מנוח לקורא. מה עבר בראשו של יקותיאלי כאשר הוציא את המנוח מהניידת, העבירו אל מעבר למעקה תוך שהוא מניח בידיו את המעטפה עם המסמכים הרפואיים? על מה שוחח עם המתנדב ושוטרת השח"מ בדרכם אל "המשימה" ולאחר השלמתה? האם התלוצצו ביניהם או שמא שררה דומיה מעיקה בניידת? ומה עבר על המנוח עד שמצאו את גופתו כיומיים לאחר מכן? האם בתוך הבלבול בו היה שרוי, חדרה למוחו ההכרה כי הונח כחבילה אין-חפץ-בה אל מעבר לגדר ומאין יבוא עזרו?

2. מבעד לטיעונים שהעתירו עלינו המבקשים, התקשיתי להבחין בנימה של בושה או של צער. קו ההגנה של פרץ בבית משפט השלום היה עלבון לשכל הישר. לשיטתו לא הוכח כלל כי הגופה שנמצאה היא של המנוח, והלה עודנו חי ובועט אי שם בעזה, וגם אם מדובר במנוח הרי שלא הוכחה סיבת המוות. אכן, הגיונם של דברים שאנשים עם קטטר ועוטים פיג'מה של בית החולים "שיבא" מתרוצצים על הגבעות סמוך לכביש 443, כך שהגופה יכולה להיות של כל אדם אחר, והגיונם של דברים שהמנוח נפטר סתם-כך ממחלה פתאומית שתקפה אותו.

3. כל אחד מהמבקשים הטיל את האשמה על רעהו (פרץ אף טען כי הופעלה אלימות נגד המנוח בניידת) ושניהם בעטו את האשמה כלפי מעלה בטענה שהם רק הש.ג..

בית המשפט אינו בוחן כליות ולב, אך ככל שניסיתי להבין איך קרה מה שקרה, דומני כי המקרה שלפנינו משקף את הבנתם הקלוקלת של המבקשים לגבי מה שנדרש מהם, סוג של "דבקות במשימה" שעליה רבץ דגל שחור וכבד בדמות אדם פצוע וחסר אונים. השניים העדיפו להניח כי המערער מתחזה למבולבל, פרץ ביקש ככל הנראה להוכיח למפקדו בכר כי הוא מסתדר עם המטלה שהוטלה לפתחו, ויקותיאלי, שהיה זה הערב הראשון שלו בתחנת רחובות, ביקש להרשים את פרץ תוך שהוא מתרברב כי הוא מסתדר ומכיר את האזור. כל אלה אינם יכולים לגבור על העובדה הפשוטה שהשניים הביאו לכך שהמנוח הושאר בגפו באישון לילה בחושך, פיג'מה דקה לעורו וקטטר לגופו.

המבקשים הלינו על היעדרו של נוהל, אך נוהל אינו תרופה לכל מכאוב. יש מצבים בהם אדם נדרש לעשות שימוש ב"מערכת הפעלה" הכוללת שכל ישר בצירוף קמצוץ של אנושיות ומוסר אוניברסלי. יש להצר על כך שהמבקשים  כשלו בהפעלת המערכת.

4. בשולי הדברים, ומשהזכרנו נהלי עבודה, חזקה על הגורמים הרלבנטיים כי בחנו היטב את הממשק בית-חולים – משטרה – שב"ס בכל הנוגע לשחרור והעברה של פצועים וחולים החשודים בפלילים, על מנת למנוע הישנות מקרים מעין אלה.

ש ו פ ט

השופט צ' זילברטל:

אני מסכים עם פסק דינו של חברי השופט י' דנציגר, ועם הדברים הנכוחים שהוסיף חברי השופט י' עמית.

גם אני מצאתי לנכון להוסיף מספר מילים שאינן במישור המשפטי הצרוף, נוכח הפרשה המזעזעת שנגלתה בתיק זה. הפקרתו של המנוח למותו, כאילו מדובר בחפץ שלאיש אין חפץ בו, היא ביטוי קיצוני של העדר חמלה בסיסית לבן אנוש, גם אם הוא "אחר". עצם העובדה שאפשרות זו עלתה בדעתם של המעורבים בפרשה, ובראשם המבקשים, צריכה, לטעמי, לשמש תמרור אזהרה לחברה כולה.

ללא קשר למסגרת המשפטית הפורמלית של הנורמות הפליליות שיש ליישם במקרה דנא, ובעניינים אלה, כאמור, אני מסכים עם חברי השופט דנציגר, לא ניתן שלא להרהר כיצד הגענו לכך שיש בינינו כאלה, ובמיוחד בקרב אלו הנמנים על רשויות אכיפת החוק, שאיבדו כל יחס אנושי בסיסי כלפי אדם חולה, מטושטש וחסר ישע, עד כדי שיניחוהו לנפשו ולגורלו באישון לילה, בצד דרך מהירה, ללא מזון ומשקה, בלבוש חסר וכשצנתר מחובר לגופו. מדובר בפשיטת רגל מוסרית מהדרגה הראשונה, הרובצת ככתם על המבקשים ובמובנים מסוימים על החברה הישראלית כולה. הרשעתם וענישתם המתחייבת של המבקשים מבטאים אך את חלקה של מערכת המשפט, שככל שחשיבותו גדולה, אין הוא תחליף לצעדים ההכרחיים שיש לנקוט במישורים אחרים נוכח עומק השפל המוסרי שנחשף. בצד ההליך הפלילי, יש לקוות שננקטו או יינקטו צעדים חינוכיים הולמים ושראשי הציבור ומחנכי הדור יביעו בפומבי עמדה מסתייגת ומגנה.                                                     ש ו פ ט

Advertisements