תגיות

,

סליחה בת כמה את? (חוסר) הפללת לקוחות של קטינות המצויות בזנות

גל נורסקי*

בישראל, בדומה למדינות אחרות, מתחבטים רבות בשאלה האם ומהו התפקיד הנכון שיש לייעד למערכת המשפט והחוק בכל הקשור לזנות (אינני כוללת בדברים אלו את סוגיית הסחר בנשים שטופלה משפטית החל מאמצע שנות ה2000). הגישות השונות לסוגיה נעות על הרצף בין עמדות הגורסות כי זנות כמעט אף פעם אינה נעשית מבחירה חופשית, דרך תפיסת מוסד הזנות כמשמר את אי השוויון ביחסי הכוחות המגדריים בחברה, את הכפפת הנשים והחפצתן ועד לעמדות הפוכות, לפיהן, היותנו חברה ליברלית משמעותה כי יש לראות בבחירתו של כל אדם את עיסוקו בחירה חופשית ולכבדה ולכן אין מקום לאיסור פלילי על זנות.

הדיון על תפקיד המשפט בהקשר לזנות שב ועלה בעת העלאת הצעת חוק איסור צריכת זנות וטיפול בקהילה (תיקוני חקיקה) בגלגוליו ביולי 2010 ובמרץ 2013. הפללת לקוחות זנות פירושה דחייה על הסף של טענות הגורסות כי הזנות היא מוסד לגיטימי, ובראשן את הטענה שיש לכבד את הבחירה החופשית והאוטונומיה של נשים לעסוק במקצוע זה (שבדיה הייתה המדינה הראשונה אשר במסגרת מאבקה בזנות חוקקה ב-1999 חוק שהפליל לקוחות זנות).

בפוסט זה ארצה לטעון כי גם אם ישנן הסתייגויות לא מבוטלות מהתערבות של החוק במוסד הזנות ומשלילת הזנות כמקצוע לגיטימי עבור בגירות, הרי שבהתייחס לקטינות, הצדקת הזנות כבחירה אוטונומית וחופשית במקצוע שאינו שונה מהותית ממקצועות אחרים, ותפיסת הזונה כמי שמנהלת סחר חליפין מתוך בחירה חופשית אינן רלוונטיות. בהתייחס לקטינות, באופן ברור נחשף אי השוויון ביחסי הכוחות בין הקטינה לבין הלקוח וטענות הניצול, הביזוי והפסול מתחזקות כשמדובר בקטינות[1]. על אף ההבדל בין הסוגיות, נראה כי הן מערכת אכיפת החוק והן מערכת המשפט נותרו יושבות על הגדר, ובכך מפקירות את דבר המחוקק ואת הגינוי החברתי הקיים ביחס לתופעה ההולכת ורווחת של זנות קטינות.

זנות קטינות- מאפיינים ודרכי אכיפה

מפילוח של נערים ונערות המנוצלים מינית בעבור תשלום עולה כי מבין אלפי נערים ונערות המצויים בזנות, רובם עוסקים בכך באופן מזדמן ורק כ-5% מבין בני הנוער המוכרים כמצויים בזנות עוסקים בכך באופן קבוע. נתונים אלו עולים בקנה אחד עם מאפיינים נוספים המייחדים את זנות הקטינות, כגון היותה זנות חבויה ביותר המתרחשת באתרים מזדמנים ולא בבתי בושת כפי שאופייני לזנות בגירות. נוכח זאת, ניתן להבין מדוע פשיטות על בתי בושת ומיגור זנות הרחוב כמעט שאינן רלוונטיות כשמדובר בזנות קטינות. אך מה לגבי אכיפת הוראות חוק ייחודיות שנועדו להתמודדות עם זנות קטינות?

בשנת 2000 נוסף סעיף 203ג לחוק העונשין הקובע כי "המקבל שירות על מעשה זנות של קטין, דינו- מאסר שלוש שנים". היסוד העובדתי בעבירה הוא שימוש בגופו של אדם לסיפוק תאווה מינית תמורת תשלום, כאשר לנותן השירות טרם מלאו 18. לגבי גילו של הקטין, ס' 204ד קובע כי על הטוען שלא ידע את גילו של האדם לגביו נעברה עבירה מוטל נטל הראיה.

נראה, כי החוק מבקש להקל על מערכות האכיפה הנאלצות להתמודד עם הקושי ההוכחתי של מודעות הלקוח לגילה של הקטינה. אך למרות כל אלו, ועל אף שאחת ההמלצות העיקריות של הוועדה הבין משרדית לבחינת ניצול מיני מסחרי של קטינים[2] הייתה להפעיל בצורה שיטתית תוכניות אכיפה והעמדה לדין של כל לקוח שייתפס עם קטין, מערכת האכיפה אינה מצליחה לייצר מענה לתופעה ההולכת וגדלה. בשנים 2000-2009 נפתחו במשטרה רק 35 תיקים בגין עבירות שקשורות לניצול מיני תמורת תשלום של קטינות, למעלה מחצי מהם נסגרו, ורק 5 נידונו בבית משפט. מבין התיקים הללו רק 2 תיקים שנפתחו ונסגרו, היו על עבירת לקוחו של קטין. הנתונים אינם משתנים באופן דרסטי גם בשנים שלאחר מכן וכך משנת 2008 ועד לפני כשנה נפתחו במשטרה 29 תיקים בלבד נגד לקוחות של קטינות. ישנם ניסיונות להציג שינוי מגמה לכיוון הגברת אכיפה בכך שכמחצית מהתיקים הללו נפתחו במהלך 2013. אך למעשה לא רק שאין בכך דבר, אלא שהצגת הדברים באופן הזה עלולה להסית מהעיקר. כיום, מוערך כי אלפי קטינות מצויות בזנות, בגילאים הולכים ופוחתים ובהיקפים הולכים וגדלים. לכן, עד כה הגידול במספר התיקים, שהינו נתון חד פעמי שטרם יכול להעיד על שינוי של ממש, אינו יכול לשקף מאמץ או ניסיון אמיתי להפחית את תופעת זנות הקטינות.

ביהמ"ש בתפקיד אורח

האכיפה הדלה מביאה לכך שמקרים מועטים ביותר של נאשמים בעבירות הקשורות בזנות קטינות בכלל, ובעבירת לקוחו של קטין בפרט, מגיעים לפתחו של ביהמ"ש ואלו אינם ממלאים את חלקם בהוקעת זנות הקטינות.

כך למשל, בפס"ד מדינת ישראל נ' מאיר עמר, בשלב הטיעונים לעונש לגבי דין לקוחו של קטין, ביהמ"ש נענה לטיעוני ההגנה כי הפסיקה הקיימת נוטה להקל בעונשם של נאשמים בעבירה זו וגוזר על הנאשם 6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות ו-9 חודשי מאסר על תנאי.

מקרה נוסף, שבו אמנם הורשע הנאשם אך בין עבירות המין החמורות בהן הורשע לא ניתן דגש מספיק, לדעתי, לעבירת לקוחו של קטין הינו פס"ד מדינת ישראל נ' מחמוד עלי. המערער הורשע בעבירות של הטרדה מינית והתנכלות, ניסיונות אינוס, ניסיונות למעשה מגונה, מעשים מגונים וכן בעבירת לקוחו של קטין וניסיון לקוחו של קטין. ביהמ"ש מקפיד (ובצדק) להדגיש את הפסול שבמעשי הנאשם בשל התקופה הממושכת של מעשיו, גילן הצעיר של הקטינות, הפעלת המניפולציות הרגשיות והכלכליות על הקטינות ובמשתמע מכך את חוסר ההסכמה וחוסר הרצון מצד הקטינות קורבנות הניצול המיני. יחד עם זאת הדגשת חוסר הרצון וההסכמה מעלה תהיות באשר להרשעתם של נאשמים בעבירת לקוחו של קטין הנאשמים בעבירה יחידה ושלא הפעילו כל מניפולציה על הקטינות.

בשלב זה ארצה להבדיל את עבירת לקוחו של קטין מעבירות מין אחרות בהם מנוצלת קטינה. במקרה בו הנאשם קיים יחסי מין עם קטינה אשר טרם מלאו לה ארבע עשרה שנים, גם אם בהסכמתה, הוא יואשם באונס לפי ס' 345 לחוק העונשין. במקרה של נאשם שקיים יחסי מין עם קטינה שטרם מלאו לה שש עשרה אך היא אינה נשואה לו או במקרה של נאשם שקיים יחסי מין עם קטינה שטרם מלאו לה שמונה עשרה תוך ניצול יחסי תלות או מרות הוא יואשם בבעילה אסורה בהסכמה לפי ס' 346 לחוק העונשין.

בעבירת לקוחו של קטין, מדובר ביסוד עובדתי שונה מעט, העבירה חלה על כל מקרה שבו נאשם השתמש בגופה של קטינה, שטרם מלאו לה 18, לסיפוק תאווה מינית תמורת תשלום.

היעדרו של גינוי והתייחסות ברורה לפסול שבזנות קטינות מטשטשת את ההבדל בין זנות לזנות קטינות, הבדל רצוי ומצוי משעמד עליו המחוקק. ביהמ"ש אמנם קובע בפסק הדין כי תמורה אינה מקהה מחומרת מעשי מין עם קטינות אך מורגש בחסרונו הצעד הנוסף של אמירה ברורה מצד ביהמ"ש המגנה באופן נחרץ מין תמורת תשלום עם קטינות באופן העולה בקנה אחד עם ס' 230ג לחוק העונשין, שכן לגבי זנות קטינות, החוק אינו מכיר במוסד זה אפילו כשהלקוח משלם והקטינה מקבלת את כספו.

עבירת לקוחו של קטין מבוססת על תשלום מצד הלקוח בעבור המעשה המיני. לכן, לא רק שהתמורה אינה מקהה מחומרת העבירה אלא היא מהווה חלק מיסודותיה. גם כאשר ישנה הסכמה מצד הקטינה לקיום יחסי המין תמורת תשלום וגם כאשר אין בסיס להרשעה בעבירת אינוס, מעשה מגונה או הטרדה מינית, הרי שעדיין עשויה להתגבש עבירת לקוחו של קטין.

בהמשך למגמה לפיה בתי המשפט אינם מגנים באופן נחרץ זנות קטינים, גם ביהמ"ש העליון אינו בוחר להציג תפיסה ערכית מובהקת ביחס לזנות קטינות כפי שעולה מפס"ד מוטי יפרח נ' מדינת ישראל על חומרת עונשו של מי שהורשע בין היתר בעבירות ניסיון לקבל שירות של מעשה זנות מקטינה לפי ס' 203ג לחוק העונשין. ביהמ"ש אמנם דוחה את הערעור ואינו מקל בעונשו של מי שהורשע בין היתר בעבירת לקוחו של קטין. אך, נסיבות המקרה כה קיצוניות ובהן, בנוסף לעבירת לקוח של קטין, הורשע המערער במסגרת הסדר טיעון ב-2 עבירות של בעילה אסורה בהסכמה לפי ס' 346(א)(1) לחוק העונשין וניצול קטינים לזנות לפי ס' 203ב(א)(2) לחוק העונשין. לכן, לא ניתן להסיק באופן חד משמעי לגבי עונשו הראוי על עבירת לקוחו של קטין בלבד ומכאן גם על תפיסת ביהמ"ש את חומרת העבירה וחומרת התופעה. מלבד אי ההקלה בעונש, ביהמ"ש העליון אף ויתר על ההזדמנות שבה הגיע לפתחו ערעור בעניינו של נאשם שהורשע בעבירת לקוחו של קטין להקדיש אמירה ערכית ביחס לזנות קטינות בכלל ועבירת לקוחו של קטין בפרט.

הצורך בשינוי

היקף תופעת זנות הקטינות בישראל הולך וגדל, ההערכות העדכניות מצביעות על אלפי בני נוער המצויים בזנות, רבים מהם בגילאי 13-14 ואף צעירים יותר. הגינוי החברתי קיים גם אם אינו תמיד במרכז השיח הציבורי והמצב המשפטי האוסר על זנות קטינות מעניק כלים להתמודדות עם התופעה ההולכת ורווחת, בין היתר, בעזרת עבירת לקוחו של קטין. יחד עם זאת, מספר התיקים המזערי ביחס להיקף התופעה מעיד כי מערכת האכיפה מתקשה בהעמדתם לדין של צרכני זנות קטינות. אינני מקלה ראש בקשיי האכיפה ובפרט בטענה שנשמעת רבות בדבר הקושי ההוכחתי לגבי ידיעת הלקוח את גילה של הקטינה. אך, מעבר לכך שמימדי התופעה מחייבים התגברות על קשיים אלו והתמודדות אמיתית, בוודאי שאין בטענה זו כדי להסביר את ענישתם המקלה של צרכני זנות קטינות שלפחות לגביהם הוכח כי ידעו את גילה של הקטינה. פסקי הדין שהובאו לעיל מדגימים כי הפסיקה חסרה אמירות נורמטיביות ביחס לפסול שבזנות קטינים ולחומרת עבירת לקוחו של קטין באופן שמשקף את התפיסה החברתית שהביאה לחקיקת ס' 203ג כי דין לקוחו של קטין אינו כדין צרכן זנות מבגירה.

  *סטודנטית שנה ג' למשפטים וכלכלה באוניברסיטת תל-אביב וחברת מערכת כתב העת עיוני משפט, כרך ל"ח.

[1] השימוש בלשון נקבה מכוון ונובע מכך שמבין אלפי בני נוער, אשר לפי ההערכות העדכניות מצויים בזנות, כ-75% הן נערות.

[2] מתוך דו"ח של הוועדה לבחינת ניצול מיני מסחרי של קטינים בישראל שהוגש למשרד המשפטים בשנת 1997: "שעבוד דורסני: על קטינים הנידונים לקמילה גופנית ונפשית בשל ניצול מיני מסחרי".

Advertisements