פוסט אורח מאת נמרוד קרין*

גילוי נאות: הכותב שירת במחלקת הדין הבין-לאומי של הפרקליטות הצבאית.

'בצלם – מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים' הוא אחלה. כמו שאומרים, אם הוא לא היה, היינו צריכים להמציא אותו. אבל 'בצלם', כפי שהחבר'ה קוראים לו בקיצור, כבר לא רוצה לשחק יותר. בתחילת ספטמבר, דחה 'בצלם' את בקשת הפרקליטות הצבאית לידע אותה על-אודות בדבר ולסייע לה בבדיקת הפרות לכאורה של דיני הלחימה במבצע 'צוק איתן' – וזאת כי "החקירות עליהן אחראית הפרקליטות הצבאית אינן מאפשרות מתן דין וחשבון בקרב האחראים להפרות של החוק והן אינן מגיעות לחקר האמת." עוד לפני כן דרשו עשרה ארגוני זכויות אדם, ביניהם 'בצלם', שיוקם "מנגנון חקירה חיצוני, עצמאי ואפקטיבי לבחינת החלטות והנחיות הדרג המדיני והפיקודי לגבי אופן ניהול הלחימה" – ונענו בשלילה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה. כך הגיע 'בצלם' למסקנה הפשוטה, החותכת: הוא אינו מעוניין "למלא תפקיד במנגנון החקירות לכאורה שמיסדו הרשויות" (המוזכר גם בשמו העממי, "מנגנון הטיוח הקיים"); ואילו הן, הרשויות, "אינן מעוניינות ואינן מסוגלות לחקור את הטענות בנוגע להפרות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי שבוצעו במהלך הלחימה ברצועת עזה." ובכן, אמנם כבר עברו כמה שנים טובות מאז הקורס בדיני חוזים, אבל זה נשמע לי כמו מקרה פשוט של העדר מפגש רצונות, אז הסטודנט שבי חושד שמנסים להתחכם איתו בשאלה.

מה בעצם אוכל את 'בצלם'?

חגי אלעד, המנכ"ל, מוציא בשבילנו ת'מרצע מהשק: "למציאות המתמשכת הזו… יש השלכות מרחיקות לכת: מדובר במנגנון שהוא נשמת אפו של הכיבוש." ובסגנון אריק-שרון-חוטף-מיקרופון-בוועידת-הליכוד אלעד שואל במפגיע אם אנחנו "רוצים לקרב את סיום הכיבוש" – ולפני שאנחנו מספיקים לענות "דה" הוא דופק לנו ספוילר – "הכיבוש הוא אלימות: יקרה לנכבשים, זולה לכובשים. אם האלימות היתה הופכת ליקרה עבור הכובשים, היא הייתה נאלצת לחדול. בלי אלימות, אין כיבוש. תתעקשו לחקור את עזה. תחשבו על סיום הכיבוש." אוקיי, קלטתי אותך, אז יש פה תוכנית לגרום לאינפלציה במדד המחירים לקלגס; שלא נאמר – תג מחיר במידה סמול. אגב, באנגלית ההסבר הזה נקרא יותר טוב: שם אלעד מתאר את 'בצלם' מסיט פוקוס ממאבק בהפרות זכויות אדם תחת הכיבוש לאסטרטגיה שמדגישה שהכיבוש לנצח יפגע בזכויות האדם; והכתבת, ספק-מפרפרזת-ספק-מפרשנת, מוסיפה לציטוט ש-'בצלם' כבר לא מנסה לעזור "לנהל" (manage) את הכיבוש, אלא מנסה לסיים אותו.

וואלה. אז זה מה שעשיתם כל השנים האלה? עכשיו אני מרגיש קצת פחות רע שלא תרמתי לכם; טרם החלטתי אם לבטל את המנוי שלי על הניוזלטר שלכם – בכל זאת אתם סוף-סוף סרים מדרככם הנלוזה. אבל כמובן שאין לי להלין אלא על עצמי – כרגיל התעצלתי לקרוא את האותיות הקטנות:

"מטרותיו העיקריות של בצלם הן להיאבק נגד הפרות זכויות האדם בשטחים, באמצעות תיעודן והבאתן לידיעת הציבור הרחב וקובעי המדיניות; להילחם בתופעת ההדחקה וההכחשה הקיימת בחברה הישראלית; ולתרום ליצירת תרבות של זכויות אדם בישראל. כארגון ישראלי, מייחד בצלם את עיקר מאמציו לשנות את מדיניותה של ממשלת ישראל בשטחים שכבשה, להעמידה על חובתה לשמור על זכויות האדם של כל תושביהם, ולקיים בקפדנות את הוראות המשפט הבינלאומי. […] ההתמקדות בתחום התיעוד מבטאת את הרצון להביא את מירב המידע לידיעתם של אזרחי ישראל, מכיוון שמידע הוא תנאי לכל פעולה ובחירה. יתכן וקהל הקוראים של בצלם יעדיף שלא לעשות, אך בשום מקרה לא יוכל לומר: 'לא ידעתי'."

באמת שאין כאן זכר לסיום הכיבוש, אפילו לא הפנייה בהערת שוליים; בימינו קוראים להצהרת כוונות שכזו "מחאה חברתית". יתרה מכך – אפשר לומר שקיים מתח מסוים בין התיאור הזה של 'בצלם', בכובעו כ-"מרכז מידע", לבין ההחלטה להימנע באופן גורף ומוצהר מהעברת מידע לפרקליטות הצבאית. אולי כדאי שמישהו יעלה הצעה לסדר בעניין בישיבת ההנהלה הבאה. בינתיים, בעמוד הראשי של האתר 'בצלם' שמו טיזר, לפיו הארגון "פועל מזה למעלה משני עשורים… כדי להבטיח עתיד שבו יחיו ישראלים ופלסטינים בחירות ובכבוד." אבל אני לא מתקטנן, ובטח לא חושד במייסדי ובפעילי 'בצלם' לדורותיהם שהם גוש-אמוניסטים בארון (כל האמור לעיל תקף גם בלשון נקבה). להיפך – לפחות בעיניי, 'בצלם' מאז ומעולם היה "ועד פעולה פוליטי" באותה מידה שהוא "ארגון זכויות אדם", ככל שהתוויות האלה לא ממילא חופפות; כפי שנראה, הפער ביניהן במקרה של 'בצלם' הוא שבשונה מארגונים בעלי אג'נדה פנים-ישראלית (בלבד או בעיקר), שנאבקים בתופעות חברתיות ואזרחיות שהן אינהרנטיות (במידה כזו או אחרת) לכל מדינה דמוקרטית "נורמלית" – גזענות וקסנופוביה, שרירותיות וצנזורה, אי-שוויון וחוסר-קיימות – 'בצלם' הוא מופע של מערכה אחת, בכיכובה של האנומליה-שאין-דומה-לה, החטוטרת לתפארת של הדמוקרטיה הישראלית: השליטה המתמשכת בגדה המערבית, ברצועת עזה ובמזרח ירושלים. לפחות מבחינה תיאורטית מדובר בספחת ברת-הסרה – ועל כן 'בצלם', כמו השותף הוותיק 'המוקד להגנת הפרט' והשותפים הצעירים והנמרצים 'גישה' ו-'יש דין', נתפסים כמי שמאבקם בעוולות הכיבוש מכוון, באופן קונקרטי, הן לסעדים (משפטיים) פרטניים והן לתיקון (פוליטי) כללי. במובן הזה אין הבדל בין 'בצלם' ושות' לבין הארגונים "הפוליטיים" המובהקים כמו 'שלום עכשיו' ו-'יש גבול' – ואכן, כולם עוסקים במשותף בנושאים מסוימים, ועושים שימוש באותם כלים של פעילות ציבורית, משפטית ותקשורתית (ללמדך, שלא רק המדינה מנסה לפעמים לעבוד על בג"ץ); וכאמור, אין חשש שתמצאו סטיקרים ופמפלטים של מי מהארגונים האלה על לוח המודעות במשרדי מועצת יש"ע.

אבל סבבה, העיקר שעכשיו אנחנו מיושרים; 'בצלם' טקסט פוליטי, 'בצלם' לא חברה. מה שכן, משהחכמנו לגבי הסיבה "האמיתית" להחלטת 'בצלם' שלא לשתף פעולה עם הפרקליטות הצבאית, ההנמקה "הרשמית" לכך מוארת לפתע בגווני סתיו חדשים ומסעירים, שלא נאמר צבועים ומזויפים; כאמור, היא נסמכת (באופן בלעדי) על טעמים "מקצועיים", שעניינם הפגמים במנגנון החקירות ואי-עמידתו בסטנדרטים משפטיים מחייבים לכאורה. אין בה זכר לפיל הפוליטי שבחדר, אליבא דאלעד. באותו מטבע, האמירה של 'בצלם' כי "כמובן שנשמח להתבדות" וההבטחה לסייע "לחקירה רצינית… כמיטב יכולותינו המקצועיות" נשמעות עכשיו חלולות-משהו, במובן זה ש-'בצלם' מבין היטב שהשינוי המיוחל הוא מהפך פוליטי לאורכה ולרוחבה של החזית המדינית-ביטחונית, ולא ארגון מחדש של מנגנון משפטי, מקיף ויסודי ככל שיהיה.

וכאן המקום להבהיר: ברוח עונת החגים, 'בצלם' מלא טענות כרימון ביחס להתנהלותה של מערכת אכיפת החוק בישראל בעקבות סבבי הלחימה האחרונים ברצועת עזה, 'עופרת יצוקה' ו-'עמוד ענן'. הביקורת הזו, שמובאת בשלוש וריאציות על גילוי דעת, מתאפיינת בדואליות מסוימת – שלא במפתיע, בדומה לגישה הכללית של 'בצלם' לסוגיית מנגנון החקירות. תחילה 'בצלם' מכריז על כשלון הרשויות ב-"מבחן התוצאה". הטבלה, כידוע, לא משקרת – ולטענת 'בצלם' היא מראה יחס בלתי-סביר בין מספר התלונות והאירועים, לבין מספר החקירות והתחקירים, לבין מספר כתבי האישום וההליכים ("תיאטרון האבסורד", התפייט חגי אלעד באנגלית). בצד הזה של הטיעון 'בצלם' מסתייע ב-'יש דין', שגם לו יש נתונים – שמתייחסים בעיקר לגדה המערבית, שם חקירה פלילית (מצ"ח) היא ברירת המחדל, בהתאם למדיניות הנוכחית של הפרקליטות הצבאית – ואפילו טבלה יש, ל-'יש דין', והיא מתמקדת בפערים בין המנגנון הקיים לבין המלצות דו"ח ועדת טירקל, שבפברואר 2013 קמה מהמדוכה של בחינת התאמת מנגנון החקירות לחובותיה של ישראל לפי המשפט הבין-לאומי. בשעתו, 'בצלם' חיבק את הדו"ח, אבל האמת היא שאהבה גדולה אף פעם לא הייתה שם. בסופו של יום, ועדת טירקל ניסתה אולי להוציא את הצבא מהחקירות, אבל לא הסכימה להוציא את החקירות מהצבא, לרבות של אירועים לחימתיים, ש-'בצלם' טוען כי בהם "הצבא מתקשה לראות בהתנהגות של חיילים עניין פלילי (למעט במקרים של אלימות, ביזה וכדומה)."

בצדק, אפוא, ציין אל"מ (מיל') לירון ליבמן, שהיה התובע הצבאי הראשי וראש מחלקת הדין הבין-לאומי בפרקליטות הצבאית, במענה לכתבת 'הארץ', כי "הוא לא מכיר שום 'מפתח אובייקטיבי', עבור מספר כתבי האישום שצריכים להיות מוגשים בעקבות מספר מסויים של חקירות שהתנהלו." אך התחזית הקודרת של 'בצלם' היא לא רק תיזה של מובהקות סטטיסטית, כי באותה נשימה 'בצלם' מוסיף ומעלה שתי טענות עקרוניות-מבניות כנגד "מערכת אכיפת החוק בישראל": (א) לא ניתן לחקור את "המדיניות", כלומר חוקיות ההנחיות של הדרג המדיני והדרג הפיקודי הבכיר בצה"ל; (ב) קיים ניגוד עניינים מובנה בתוך "הכובע הכפול" של הפרקליט הצבאי הראשי (הפצ"ר), ובמשתמע גם זה של היועץ המשפטי לממשלה – כפרשנים ומנחים לפני ובזמן אמת ושל חוקרים ואוכפים בדיעבד. לגבי זה 'בצלם' היה סקפטי עוד באירופה: אחרי 'עופרת יצוקה', ובפני ועדת טירקל ובעקבותיה, ולכל אורך הדרך בתמיכת היציע האקדמי. אבל בדו"חה, ועדת טירקל דחתה את העמדה הזו בשתי ידיים, שאותן היא סמכה על המנגנון הקיים ועל עקרונות פעולתו, ולפיכך הסתפקה בהמלצה לשקול למנות במידת הצורך ועדת חקירה ממלכתית – מינוי שכזכור ועדת טירקל עצמה לא זכתה לו – וב-'בצלם' אכן לא מתפעלים מההישג. עם זאת, את דרישות הסף למנגנון חלומותיו 'בצלם' שומר קרוב לחזה: אלעד מתאר אותה כ-"חקירה שתרעיד את אמות הסיפים", ולצורך כך מחפשים ב-'בצלם' משהו "עצמאי, רציני וענייני" (לרגע לא ברור אם זה למדור דרושים או היכרויות), ואם אפשר אז שיהיה עם כמה "משקיפים בינלאומיים בלתי-תלויים" (בוועדת טירקל היו שלושה); ובצוק העיתים ליצוק תוכן לחקירות 'צוק איתן', 'בצלם' ותשעת הארגונים (במכתב המשותף מיולי האחרון) נאחזים בערפיליות בג"ץ הסיכולים הממוקדים, למרות שוועדת הבדיקה שאמורה הייתה לקום לפי פסיקתו עדיין עושה "טופס טיולים נכנס" – ואילו תאומתה האד-הוקית, הלא היא ועדת שחאדה-שטרסברג-כהן, כבר חטפה בראש אבנים משפטניות דומות (מידיו של עו"ד מיכאל ספרד, פסקאות 8, 10) לאלה ש-'בצלם' מיידה עכשיו. אז מה הועילו חכמי 'בצלם' בתקנתם?

תאמרו: לא הועילו, כי לא זה תפקידם – אשרי אומרי הלאו – שאחרים ישברו את הראש, ועל הדרך שירקדו הנערים לפנינו. ולמען הסר ספק, עם הבטן המלאה של 'בצלם' (ברוח החג כבר אמרנו?) צריך לכאורה להתמודד: הביקורת שלהם, על שני אגפיה הסותרים, מעוררת שאלות לא פשוטות של חוק, מדיניות ומנהל, שקצרה היריעה מלנתח אותן כאן באופן ממצה. אבל אם ממילא לא מדובר בויכוח "בין מומחים למשפט הומניטרי בינלאומי לבין משפטני מחלקת הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית" אלא ב-"דיון על נשמת אפו של הכיבוש" (חגי אלעד מסביר למתקשים), אזי קשה שלא לקבל את הרושם שהרף ש-'בצלם' מציב הוא בלתי-אפשרי בהגדרה, ולא נשאר הרבה מקום או טעם לנהל איתו דיון ענייני.

ותאמרו: אז מה? אז 'בצלם' טיפהל'ה ציני בקטע הזה. אחרי הכל, 'בצלם' יודע עם מי יש לו עסק – עם האנשים שהביאו לכם את הלהיטים "התנחלויות לצרכים צבאיים", "תוואי גדר לא מדיני" וכמובן "הכיבוש הוא זמני". אז ברומא התנהגי כרומאית, שלא נאמר באוקיאניה דברי ניו-ספיק, ובעיקר אל תיתני לעובדות לבלבל אותך. וגם, הכיבוש וזה. כל האמצעים כשרים ומקודשי-מטרה. כבר אמרנו שאנחנו רוצים לקרב את סיום הכיבוש, נכון?

אבל אפילו אם הביקורת של 'בצלם' כלל לא נועדה להיות קונסטרוקטיבית (כלפי מנגנון החקירות) אלא דסטרקטיבית (כלפי הכיבוש), עדיין לא ברור לי כיצד ובשל מה זה ואיך. במילים אחרות, מה ההיגיון שמחבר בין "שפוך חמתך" סטייל 'בצלם' על מערכת אכיפת החוק בכלל והפרקליטות הצבאית בפרט, לבין האקסודוס המיוחל מעבדות הכיבוש; וחשוב מכך – כמה עמודים עוד נשאר לקרוא באמצע?

צא ולמד: מעט הקשר

ראשית, עלינו להבין מהו הסיוע המקצועי ש-'בצלם' הושיט עד כה לפרקליטות הצבאית. התרומה העיקרית של 'בצלם' היא העברת מידע מפורט ככל האפשר ביחס לאירועים ספציפיים, "חריגים" בעגה התביעתית, שתוצאותיהם ונסיבותיהם מעוררים חשד להפרת דיני הלחימה. המידע, שהוא לרוב מאוד מפורט ונסמך על עדויות ראייה ותצלומים, מועבר באמצעות פניות רשמיות לפרקליטות הצבאית (כך נעשה לאחר מבצע 'עופרת יצוקה') או דו"חות (ע"ע 'עמוד ענן'), אבל אלה כמו אלה מתפרסמים בפומבי באותה לחיצת כפתור שעושה להם פורוורד למנגנון החקירות. לפעמים הדיווחים של 'בצלם' הם "ייחודיים", במובן זה שלא התקבל לגביהם מידע ממקורות נוספים – ואז תרומתו משמעותית במיוחד; לרוב מתקבל מידע ממספר מקורות ביחס לכל אירוע – אך גם אז יש חשיבות למידע ש-'בצלם' מספק, לצורך הצלבת פרטים והשלמת התמונה. בכל מקרה, השיח של 'בצלם' עם הפרקליטות הצבאית הוא אותו שיח ש-'בצלם' מנהל עם הציבור הישראלי כולו; זאת, למשל, בשונה מהוועד הבין-לאומי של הצלב האדום (ICRC), שבאמצעות המשלחת המקומית שלו מתנהל מול המדינה (בדרך כלל) בצורה חשאית. גם עכשיו, מרגיע אותנו מכתב הדחייה מספטמבר, "כמובן שכל המידע שבצלם מפרסם באתר האינטרנט שלו ובפרסומיו השונים זמין לכולם ובכלל זה לפרקליטות הצבאית ואתם מוזמנים להתעדכן שם במידע שברשותנו." (ויצוין שהדברים מופיעים במכתב בלבד, ולא בהודעה לתקשורת או בדף המידע באתר.)

סוג נוסף של סיוע שמתקבל ב-'בצלם' הוא ביצירת קשר עם פלסטינים תושבי הרצועה, קורבנות ועדי ראייה להפרות לכאורה, בעיקר לצורך תיאום הגעתם למסירת הודעות במסגרת חקירת מצ"ח מתנהלת; מבלי לפגוע בתדמית הכיסוי המודיעיני האבסולוטי שיש לישראל ביחס לרצועה (אתנחתא קומית), המעורבות הזו של 'בצלם' בהחלט עשויה להיות חיונית לקיום החקירה. עד כה הדבר לא זכה לסיקור תקשורתי ו-'בצלם' לא מזכיר זאת במכתב לפרקליטות, בהודעה לעיתונות או בדף המידע, ולכן לא לגמרי ברור כיצד 'בצלם' ינהג בפועל אם יתבקש רשמית לסייע בעניין.

שנית, עלינו לעמוד על טיב השותפות בין 'בצלם' לבין 'יש דין', שהוצגה בתקשורת כהגנה עצמית קולקטיבית כנגד האיום של מנגנון החקירות. אבל כאמור, הטענות של 'יש דין' נוגעות לכשלים לכאורה בחקירות הפליליות בגדה המערבית, ולהחלטות מתי לקיים אותן ומה לעשות עם הממצאים;  כך שבעוד ש-'יש דין' חולק עם 'בצלם' את המסקנה "העצובה, כי הכשלים המבניים מהם סובל מנגנון החקירות אינם מקריים… הם תוצאה של חוסר רצון של המערכת ושל הממונים עליה למצות את הדין עם חיילים ומפקדים שפגעו בפלסטינים" הוא חולק עליו ביחס לעומק הרפורמה הנחוצה, שמבחינת 'יש דין' מתמצה ככל הנראה ביישום מלא של דו"ח ועדת טירקל. אגב, אתר 'יש דין' מפגין כאן עמימות מפתיעה, אפילו בהשוואה לאותה הודעה לתקשורת שפורסמה באתר 'בצלם'; אבל מספיק לראות את עו"ד ספרד מתראיין (8.9) בלונדון וקירשנבאום ולספור כמה פעמים הוא מדגיש שכיועץ המשפטי של 'יש דין' הוא אינו מייצג את 'בצלם' בעניין החקירות (אם כי ייתכן שגם ענייני שכר-טרחה מעורבים כאן; בכל זאת, ספרד זה לא לכל אחד.) מכל מקום, נכון למועד כתיבת שורות אלה, 'יש דין' טרם קפץ רשמית על עגלת החרם של 'בצלם'.

שלישית, עלינו להתבונן בתמונה הגדולה של התנהלות ארגוני זכויות האדם הישראלים במהלך מבצע 'צוק איתן', בהשוואה לשנים ולמבצעים עברו. שני פרטים קופצים לעין:

מחד גיסא, הסלמה רבתי בהתקפות הישירות על היועצים המשפטיים בשירות המדינה, ובעיקר בשורות הצבא, שאחראים על הטמעת דיני הלחימה בפעילות המבצעית. בסבב הנוכחי הירייה הראשונה נרשמה ביולי, במכתב הארגונים, ולאחר מכן שודרגה למטח ארטילריה דמגוגית במאמר חסר-דעה. לא כאן המקום לנתח את ההתגייסות הנלהבת למלאכת הריגת השליח, אבל ניתן לתהות האם לא מדובר בתגובה פבלובית-משהו להעמקת והרחבת הייעוץ המשפטי לצה"ל בתחום דיני הלחימה (שלכאורה, יש שיחשבו, עדיפה על האלטרנטיבה שבה הלחימה מתנהלת "בסגנון חופשי", ללא מעורבות משפטנים). כך או כך, העוינות האנטי-יועמ"שית משתקפת היטב בטענותיו העקרוניות-מבניות של 'בצלם' לגבי העדר "חקירות מדיניות" ותופעת "הכובע הכפול";

מאידך גיסא, במהלך 'צוק איתן' לא נצפתה כל פעילות של הארגונים בגזרת בג"ץ, כפי שעו"ד אביגדור פלדמן היטיב לתאר – וזאת כחלק מנפקדות גוברת של העותרים הציבוריים מסוגיות הליבה של דיני הלחימה וההיבטים הביטחוניים של המציאות בשטחים. גם את התופעה הזו לא אבחן כאן לעומק; אציין רק שפה ושם עוד ישנם חריגים; ושהגם שנהוג ליחס את הדיסטנס הזה לנשיאו הנוכחי של בית המשפט העליון, להשערתי היא דווקא ביטוי מאוחר לחוויות טראומטיות שסיפקו הרכבים קודמים. כך או כך, לא ניתן להתעלם מהפן הזה של התנהלות הארגונים, וביניהם 'בצלם', שלא ממש עולה בקנה אחד עם הטענות העקרוניות-המבניות הנ"ל, ואף לא עם הפנייה המחודשת לבג"ץ הסיכולים הממוקדים כמקור השראה תנ"כי-כמעט לסטנדרט הראוי. ממה נפשך? אם כה נהיר ובהיר שהתפוח של מנגנון החקירות נפל רחוק מעץ הדין, מתבקש כי 'בצלם' יגרור אותו בועט וצורח לקבל קצת ביקורת שיפוטית קבל עם, עדה והרחב מורכב באולם ג'; ואם במהלך 'צוק איתן' זיהה 'בצלם' בבירור סוגיות עקרוניות (חוזרות, יש לציין) שבהן ה-"מדיניות" ירדה מהפסים החוקיים והייעוץ המשפטי מתדלק את הקטר, אך ראוי שאלה יותקפו בבג"ץ, בזמן אמת ובמלוא הכוח.

***

אז מה למדנו? למרות ש-'בצלם' טוען שאי-שיתוף פעולה עם הפרקליטות הצבאית הוא "בניגוד למדיניות הארגון לאחר אירועי לחימה קודמים שניהלה ישראל ברצועת עזה", הרי שבהינתן אופי הסיוע למנגנון החקירות, צריך להיות די נאיבי כדי לחשוב שיש פה שינוי מהותי, ושהצומוד של 'בצלם' יסכל באופן מעשי את תהליך הבדיקה, יערער באופן ממשי את אמינותו (כמו היופי, בעיני המתבונן) – ושבדרך זו יצליח 'בצלם' לכרסם משמעותית בטענת המשלימות (complementarity) שמערכת אכיפת החוק הישראלית מכינה ליום פקודה בהאג, על פי פרסומים זרים. למען הסר ספק, דבר כזה בהחלט היה מביא לעלייה ביוקר המחייה הלוחמתית – ואלה מכם שמאמינים בביאת משיח בן-אוקמפו לארץ הקודש או בתחיית המתים של הצדק המעברי עשויים להתפתות לראות במהלך של 'בצלם' כאתחלתא דגאולה – ולא כך היא. הנבואה ניתנה לשוטים, כידוע, וגם אם 'בצלם' יזכה לראות ברכה בעמלו בדמות ישראלים על ספסל הנאשמים הבין-לאומי הפלילי, כרגע מדובר על תרחיש קיצון מדיני שייתכנותו לוטה בערפל קרב פוליטי. כשמחברים את כל זה להעדפה הכללית של 'בצלם' ושות' להתלהם על יועצים מאשר לשכנע שופטים, מתחוור שלפחות בזמן הווה, ל-'בצלם' אין רצון אמיתי לתקן כשם שאין יכולת אמיתית לתקוע. מהיכן, אפוא, מצפה 'בצלם' שתצמח הישועה?

לרגע נדמה ש-'בצלם', אופטימיסט שכמותו, ממשיך לשאת את עיניו לעמישראל. כלומר, ההחלטה שלא לשתף פעולה עם הפרקליטות הצבאית היא למעשה ספין מתוחכם, כחלק מהמאבק הבלתי-נלאה של 'בצלם' להנכיח את הצד האפל של השטחים בשיח הציבורי ובדעת הקהל הישראלית – שכאמור לא נועד "רק" לאפשר דיון מושכל במשמעות ובהשלכות של המשך השליטה בשטחים, אלא להוביל אותו למסקנה המדינית המתבקשת – סיום הכיבוש. ולפעמים קשה להגיד מה יותר סיזיפי (שלא נאמר סאדו-מזוכיסטי): להביא את הסוס הישראלי למים – כשסף הגירוי לזוועות עולה, האדישות גדלה, ורק הזיכרון הקולקטיבי מתקצר; או להכריח אותו לשתות – כשהייאוש גובר, החומר מתעייף והקיצוניות מתפשטת בשדה הקוצים. משכך, אפשר אולי להבין למה 'בצלם' נדרש לעשות ברוגז פומבי עם הפרקליטות הצבאית – הוא מנסה בכל דרך למשוך את תשומת ליבם של הישראלים – ואין כמו קצת סרבנות סלקטיבית בשביל לעשות כותרות, לפחות ב-'הארץ'.

בלי בג"ץ ובלי בצלם, הפעם על-אמת

ועדיין נשארו לי שתי תהיות מציקות. האחת נוגעת לאתיקה המקצועית של כל העניין. הפעם לא מדובר בדו-פרצופיות של הטקטיקה וגם לא בלגיטימיות העקרונית של "החרמת" הפרקליטות הצבאית (האם יעלה על הדעת שהאחרונה "תגמול" על ההחלטה בכך שתסרב להשיב לפניות עתידיות של 'בצלם', בכל נושא שהוא?) אלא בחובתו ובאחריותו של 'בצלם', כ-"ארגון זכויות אדם", כלפי התושבים הפלסטינים שבשמם הוא מתיימר לפעול. האם ניתן ליישב את הדרישה למיצוי כלל אפיקי הפעולה המשפטיים, בלתי-אפשריים ככל שיראו, עם הפקרה מראש של זירת הפעולה המשפטית העיקרית? ויובהר: 'בצלם', למיטב ידיעתי, כמעט שאינו מייצג מתלוננים אינדיבידואלים ועותר בשמם או בצידם לבג"ץ, גם כאשר הוא מדווח מפיהם – וזאת להבדיל מ-'יש דין' שפועל רבות אל מול הפרקליטות הצבאית כבא-כוחם של נפגעי עבירות לכאורה ומשפחותיהם. לכך יש משמעות אתית "מקלה" מבחינת 'בצלם', ובצידה השלכות לגבי היקף המידע ש-'בצלם' מקבל מהפרקליטות הצבאית לצורך המעקב שהוא מנהל ביחס לפעולת מנגנון החקירות; ואולי גם יש בכך כדי להסביר את ההבדל שראינו בין 'בצלם' ל-'יש דין'. מבלי לפקפק בתמימות הדעים הרעיונית, לגבי מנגנון החקירות והכיבוש כאחד – כנראה ש-'יש דין' לא יכול להרשות לעצמו את מותרות צדקת הדרך של 'בצלם' אם הוא רוצה להמשיך לעזור לנפגעים פלסטינים "להשיג צדק", וכנראה שהוא עוד רואה בזה טעם (או לפחות ביזנס; הרי שביתות סנגורים בבתי המשפט הצבאיים הן כבר חזון נפרץ במחוזותינו, כמו גם מחיקה הפגנתית של עתירות חוקתיות בעניין ביטחון).

'בצלם' כבר לא רואה שום טעם, ואולי בצדק מבחינתו; בהתחלה דובר על החפיפה בין התוויות "ועד פעולה פוליטי" ו-"ארגון זכויות אדם", אולם עכשיו אנחנו מבינים ש-"כובע כפול" זה אקססורי שלאף אחד לא נוח איתו, לא רק לפצ"ר וליועמ"ש לממשלה. במובן זה, ההחלטה של 'בצלם' מקרבת אותו לארגון שלמכתחילה נמנע בהצבעה על אכיפת הדין ובמקום זה מבלה זה עשור בלזרוק למגרש גרעינים מהטריבונה – 'שוברים שתיקה' – שכזכור התחיל את הקריירה בריב מתוקשר עם התביעה הצבאית, על רקע חילוקי דעות אומנותיים ביחס לטכניקת הווידויים האנונימיים. ואכן, הסנטימנט שביטא 'שוברים שתיקה' לפני ובמהלך המבצע מתאפיין באותו בלבול רעיוני של להזדהות כמי שרוצה לתקן את המסלול בזמן שהוא לא מאמין במפה – הכל כדי לנער את הציבור הישראלי משרעפיו.

לכך קשורה התהייה השנייה שלי: האמנם חושב 'בצלם' שזו הדרך המובטחת לליבו של הציבור הישראלי? זה שהסבלנות שלו ל-'בצלם' נגמרת בערך באזור גבעתיים (והמנכ"ל אלעד, כפרה עליו, מתעקש לא לעזור)? הציבור שלפעמים נדמה שהוא יותר נגד חקירת הפרות לכאורה של דיני הלחימה מאשר בעדן? ולקהל היעד האוהד הזה 'בצלם' לכאורה מנסה לשווק אקט מחאתי מורכב שמחבר בין הכיבוש בגדה לשליטה על עזה, ובין תפיסה לוחמתית ללחימה ממשית. שוב, 'בצלם' לא תמים – בתוך עמו הוא יושב, והוא שם לא מאתמול. הוא לא מצפה שהמהלך הזה יתפרץ לאיזושהי דלת שאינה כבר פתוחה לרווחה בשבילו. כך, שבסופו של דבר אנחנו נשארים עם התחושה המעיקה שההחלטה לא לשתף פעולה עם הפרקליטות הצבאית היא אפילו לא ספין פוליטי מתוחכם, אלא פשוט התפרצות מצערת ובלתי-מבוקרת של איסטניזם ארגוני: במלאת לו עשרים וחמישה חורפים, למד 'בצלם' את מה שחלקנו כבר הספקנו לשכוח – שדווקא בזכותו הכיבוש נעשה הרבה יותר נוח – וכפי שכבר הבנו, הוא ממש מתבאס מזה. אז 'בצלם', קודם כל ולפני הכל חשוב שתדע שאתה לא לבד. המצוקה שאתה משדר משותפת לארגונים לא-ממשלתיים רבים, בפרט כאלה שעוסקים במציאות הבלתי-הומאנית של המשפט ההומניטארי – דיוויד קנדי אמר את זה קודם, בספר שכולו העצמה מפרקת – הקריאה מומלצת והדיכאון מובטח.

כשמשקיפים בפריזמה הקנדי-אית על הביצה המקומית, ונזכרים בכך ש-'בצלם' (ושות') דווקא נלחם בקטסטרופה בלתי-הכרחית, מבינים שמדובר במקרה ייחודי, גם מן הטעם שהכיבוש הוא ממזר חמקמק: לעיתים נדמה שהוא בדרך להסתיים ואז המאבקים הקונקרטיים של 'בצלם' כ-"ארגון זכויות אדם" מתיישרים לכאורה עם הפרויקט הגדול, הפוליטי; אבל הכיבוש, נעבעך, מבלה את רוב ימיו ולילותיו בארץ לעולם לא – ובינתיים, כש-'בצלם' "זכויות אדם" נדרש לכבות שריפות או סתם לטפל בפירות באושים, הוא גם נאלץ להדחיק את זה שבכך הוא מכשיר פוליטית, בעל כורחו, את "המפעל". מטבע הדברים, רק לכשלונות (הבלתי-המוצדקים והבלתי-נמנעים כאחד) של 'בצלם' "זכויות אדם" יש כתובת למשלוח דואר – רשויות אכיפת החוק והיועצים המשפטיים. בהם אפשר להתנגח בצורה מסודרת, שלא לומר ממוקדת, מעל דפי העיתון ובאינטרנט (למשל עם פוסטר חינני), אבל דווקא פחות בבג"ץ כמסתבר, שכן גם הוא כאמור מקבל עכשיו כתף קרה מ-'בצלם'. מנגד, לכשלון הלא פחות מהדהד של האג'נדה הפוליטית של 'בצלם' אין אפוטרופוסים רשמיים בשירות המדינה שאפשר לחטוף עליהם ג'ננות מהוגנות – יש רק את נבחרי הציבור, קרי השמרטפים השמנדריקים שהשאירו לנו האבאמא הנעדרים של ציבור הבוחרים הישראלי – שפעם אחר פעם קובעים איתו בקלפי והוא מתעורר בצד הלא נכון של ההיסטוריה. ול-'בצלם' נמאס כבר, גם הוא רוצה שכבר ייתנו לו ללכת – ולהגנתו ייאמר שהוא הזהיר אותנו כבר לפני חמש שנים – אבל לך תתפטר מהחברה הישראלית.

כאן קורה הדבר המטריד באמת: המיילים של הלקוחות המתוסכלים של 'בצלם' "ועד פעולה" מפורוורדים אחר כבוד ל-'בצלם' "זכויות אדם", ומשם ביחד עם כל הפניות, התלונות והעתירות לרחוב סאלח-א-דין (מזרח ירושלים, כן?) ולבסיס הקריה בת"א. רוצה לומר: התסכול הפוליטי הכל כך מובן שחווה 'בצלם' מעצם התמשכות הכיבוש, מתערבב-בולע-חונק את הביקורת הלגיטימית והחשובה שיש ל-'בצלם' על אופן התנהלות המדינה בכלל ומשפטניה בפרט, בפן המעשי והעקרוני, במגוון סוגיות (והכל "בתוך" הכיבוש ו-"מחוצה" לו, למרות שלשיטת 'בצלם' ההבחנה הזו לא קיימת).

כך קורה שלצורך הפסאודו-דרמה הפוליטית שמלווה את התקף המצפוניזם הנוכחי, 'בצלם' מעדיף לראות ובעיקר להציג את עצמו כ-"עלה תאנה" של מנגנון החקירות ורשויות אכיפת החוק. ושוב ייאמר להגנתו של 'בצלם' שהמשפטנים נתנו לו סיבה טובה לבחור דווקא בהם: בעוד שבשביל חברי כנסת רבים ופקידים מסוימים 'בצלם' הוא סדין אדום, הרי שהמשפטנים בשירות המדינה ככלל אימצו לחיקם את 'בצלם' בחום – וכנראה שגם ביתר-התלהבות דוברותית, אף אם מתוך מחויבות כנה לשלטון החוק – וביחד עם בג"ץ מיצבו את 'בצלם' כמליץ יושר כפוי (שלא נאמר מגן אנושי) של התנהלות המדינה בשטחים, כלומר של הכיבוש (אנשי 'בצלם' מתכסים זיעה קרה).

עכשיו ההתפרצות של 'בצלם' נראית כמעט מתבקשת – ובאמת, אם כבר להיות עלה תאנה אז לפחות שיהיה באזור חלציים שאפשר להתנער ממנו בפתאומיות ובהצהרתיות ותוך כדי לעשות קצת רוח – ואולי גם לשכנע את לעצמך שאולי מדובר באיזו נקודת תורפה (בכל זאת חלציים) שיכולה במכה אחת להפיל את חומות העיר. אבל האמת הלא-נעימה היא שהיחסים בין 'בצלם' לבין משפטני המדינה הם מקרה פרטי של היחסים בין 'בצלם' לבין החברה הישראלית כולה, שנהנית משירותיו הטובים של הארגון במירוק המצפון הקולקטיבי כחלק מפרויקט הנצחת הכיבוש.

אז 'בצלם' "זכויות אדם", בניצחונות כמו בהפסדים, ממלא אותה פונקציה פוליטית כמו בתי המשפט וכמו רשויות אכיפת החוק והיועצים המשפטיים; והקצף שיוצא עכשיו מ-'בצלם' "ועד פעולה" על האחרונים נועד לבסס את האליבי הפוליטי שלו, קרי שעל אף הדמיון הפונקציונאלי, רק צד אחד של המתרס הזה "באמת" מחויב לסיום הכיבוש בעוד שהצד השני אמון על שימורו וטיפוחו, מי מתוך הזדהות פוליטית ומי מטעמים מקצועיים עם פצפוצי "רק מילאתי פקודות". אגב, אם אנחנו מקבלים את גרסת חגי אלעד לכך שאת התפנית האסטרטגית ביצע 'בצלם' זה מקרוב, כל הבדל פוליטי בינו לבין האדישים שבמשפטני המדינה מטשטש לחלוטין; נניח, לכן, שצדקנו כולנו כשסברנו לתומנו, כפי שטענתי בהתחלה, ש-'בצלם' חותר לסיום הכיבוש מאז ולתמיד – ואז הדמיון בין 'בצלם' לבין המדינה מצטמצם למבחן התוצאה "בלבד". אבל האובססיה הבידולית של 'בצלם' חוטאת ומחטיאה, בעיקר את העובדה שגם במובן הזה לא אלמן ישראל, ול-'בצלם' יש שותפי גורל. המשפטנים בשירות המדינה שרואים עם 'בצלם' עין פוליטית בעין פוליטית חווים באופן קבוע את אותו דיסוננס קוגניטיבי ש-'בצלם' מתנסה בו עכשיו על סטרואידים.

אז נכון, בימים הטובים שבהם אפשר להעמיד פנים שיש משא ומתן זה בא בקלות, וכשהדרך המדינית נפקחת לאורך גם למשפטנים בשירות המדינה יותר קל לישון מקצועית בלילה ולהסתכל על עצמם במראה הפוליטית בבוקר. העובדה שסיום הכיבוש הוא כרגע בבחינת חלום באספמיה גורמת לכל מי שעיניו הפוליטיות בראשו לדפוק אותו חזק בקיר, ולכולם היא צריכה להיות קריאת השכמה. אבל הדעת נותנת שדווקא בימים שבהם אין מלך בישראל, שלא לדבר על מדינאים, הרבה יותר חשוב לקיים את המצווה ולבצר המחויבות להילחם בהפרות חוק כאילו אין כיבוש ולהילחם בכיבוש כאילו אין הפרות חוק, ולהכיר בכך שהחצי הראשון הוא בהגדרה מאמץ משותף לארגוני זכויות אדם, לרשויות אכיפת החוק וליועצים המשפטיים, שכרגע כל-כך בוער ל-'בצלם' להוקיע. אולי הוא יכול אפילו ללמוד מהם משהו על החיים בצל קורתו של הכיבוש: רק בגלל ש-"הכובע הכפול" קצת לוחץ בצדדים לא אומר שאפשר וצריך לגזור אותו לשניים ולבחור בין "והיה מחננו טהור" לבין "תמות נפשי עם פלישתים".

כל זה מוביל כמובן לעוד הרבה שאלות, של מוסר אישי ופוליטי, של תורת משפט ושל תיאוריה פוליטית. כך, למשל, טענה אפשרית היא שבמציאות הנתונה של כיבוש ללא תוקף ותפוגה, משפטנים בשירות המדינה, בוודאי כאלה שעוסקים במישרין או בעקיפין בשטחים, לא יכולים לטעון שהם תומכים פוליטית בסיום הכיבוש, בפתרון מדיני או אחרת; הם שקרנים או טיפשים, ואם הם רוצים לעמוד במילתם עליהם להתפטר לאלתר, או לכל הפחות לחדול מהעיסוק המשפטי הספציפי ("סרבנות אפורה") במסגרת עבודתם. זו אמירה קשה, בוודאי כשהיא מושמעת בטון מצפוני תביעתי-תובעני, אך גם כשהיא מושאת כעצה ידידותית (שניתנה לי לא פעם), כזו שמשאירה לכאורה מקום לספק או לדאגה; אני לא מתכוון להתעכב עליה כרגע. אומר רק שבראייתי, אין מקום להשוואה בין הדרישה מעורך דין בשירות המדינה (שעוסק בתחומים הרלוונטיים, בזרועות האכיפה, הייעוץ והייצוג) להימנע מעיסוק בכיבוש לבין הבחירה של ארגון זכויות אדם (על פרקליטיו) להימנע מאינטראקציות מסוימות עם רשויות אכיפת החוק, הייעוץ המשפטי ובתי המשפט. מפיו של 'בצלם', הנימוק המצפוני אולי נשמע דומה – שעל אף הדחף שלהם להילחם על כל שעל, הרי שבנסיבות העניין אי-השתתפות בנשף המסכות הינה הדבר המוסרי יותר – אבל לא מדובר במקרה של נאה דורש נאה מקיים. כל עוד הכיבוש הוא בכוח ובפועל מדיניות הממשלה הנבחרת, עבור המשפטנים בשירות המדינה התנגדות מהסוג המתואר לעיל היא התנגשות חזיתית בין זהויות וציפיות חברתיות; אולם בעבור אלה שבשורות החברה האזרחית, במצב דברים זה התנגדות נוסח 'בצלם' היא (לכאורה) התלכדות של התוויות "ארגון זכויות אדם" ו-"ועד פעולה פוליטי" – כך שחרף אחוות הדיסוננס הקוגנטיבי, המהלך של 'בצלם' הוא מפלט קל ומהיר, בעוד שהתביעה ממשפטני המדינה היא למסע ארוך וקשה. מהזווית הזו נגלית במלוא תפארתה המחויבות הבלעדית והמובהקת של 'בצלם' ללרחוץ ב(חוסר) ניקיון כפיו – הרי אם 'בצלם' באמת היה רוצה לקרב אליו אנשים משורות אכיפת החוק והייעוץ המשפטי, שתיאורטית יכולים להוות נכס אסטרטגי עבור 'בצלם', ולהפוך אותם מיעדי גינוי לסוכני שינוי (ויובהר שהכוונה פה היא לגיוס פוליטי, וללא שום קריצה אתית), הדרך הגרועה ביותר לכך היא להשתמש בהם כשעיר לעזאזל בשביל המבוכה הקיומית שלו. במובן זה, המקבילה הנכונה להחלטה של 'בצלם' שלא לשתף פעולה עם הפרקליטות הצבאית היא החלטה של שר החוץ ומשרדו לא לענות לטלפונים של מועצת זכויות האדם של האו"ם.

קושיה גדולה אחרת וקשורה כמובן נוברת ב-"מגבלות הכוח" (המצוי והרצוי) של המשפט הציבורי בכלל והמשפט הבין-לאומי ההומניטארי בפרט, והסוכנים שלו, והפוליטיקה והשיח שלהם – את דיוויד קנדי כבר הזכרתי, ובל נשכח את מרטי קוסקניימי – וכמובן שיש גם אחרים. בהשאלה לענייננו: האם המשפט (הבין-לאומי, הישראלי, וכל מה שביניהם) ומוסדותיו יכולים "לתקן" את הכיבוש מבחינה פוליטית – הווה אומר לסיים אותו – או רק "לתחזק" אותו וכפועל יוצא מכך להבטיח את קיומו? האם עצם קיום הכיבוש יכול להיות בלתי-חוקי? כן, יש שאומרים, ואפשר להתווכח או להסכים אבל לפחות זה מנומק; רק שבשולי אדרתם נתפסים מבשרי "האפרטהייד", והם כבר לא ממש מחוברים לעצמם דוקטרינרית, ופתאום מתחדד כמה רציפה ובלתי-מוגבלת התנועה בין הטיעון המשפטי לפוליטי וחוזר חלילה. אך חוקי או לא, הכיבוש לא מתרשם מהטיעונים המלומדים, והוא לא רק נמשך אלא גם ממשיך להתעטף באצטלה המשפטית; ולמרות שאינני דוגל בעמדת הכיבוש הבלתי-חוקי, ואף באמת ובתמים חושב שהמשפטנים בשירות המדינה, ברוב אבסולוטי של המקרים, פועלים בענייני השטחים תוך מחויבות אמיתית לשלטון החוק – אני גם אהיה הראשון להודות שבשנה הארבעים-ושבע-אנד-קאונטינג המציאות הזו מקבלת משמעות שונה, בעייתית, משפטית ופוליטית כאחד. משכך, מתעוררת שאלת "מה לנו כל זה" – הגופים והסעיפים, האמנות וההגנות – שאינם מסוגלים להביא תוצאות גם אחרי שהמשפטיזציה כילתה כל חלקה טובה בשיח הציבורי (ואם נמשיך את קו המחשבה הזה אנו עלולים ליפול לתהומות של ניהיליזם משפטי.) מנגד, אפילו אם למשפט היה את הכוח להפקיע מידי הציבור הישראלי את ההחלטה הפוליטית על עתיד הכיבוש ולהוציא לכולנו את הערמונים מהאש – לכאורה באופן שבו נורמות חוקתיות מפקיעות מידי הרוב את החלטות פוליטיות מסוימות ביחס לחירויות הפרט וזכויות המיעוט – האם כך היינו רוצים לראות את הדמוקרטיה הישראלית גואלת את עצמה מייסוריה?

אז לפחות עד שכוחות "המנדט 2.0" ינחתו בחופי תל אביב וישחררו אותנו מהעונש של להיות אדונים לעצמנו, נדמה שכדאי לזכור ולהזכיר שגם בכיבוש המשפט הוא דבר חשוב, מקשת רחבה של סיבות, תוצאתיות ותהליכיות, מיידיות וארוכות-טווח; ומה לעשות שבשיטה הנוהגת בארץ ישראל, הדבר החשוב הזה מתאפשר רק כשיש שני צדדים לדיון – ושני הצדדים האלה צריכים להיות שם כל הזמן ועם כל הלב, ואי אפשר להחליט שלוקחים הפסקה עד שהכלב ימות או שהפריץ ימות. כך ש-'בצלם' צריך להתבגר (עוד, כנראה) ובעיקר להתגבר על עצמו: להמשיך לנהל את השיח עם רשויות אכיפת החוק והיועצים המשפטיים, על המקרים הפרטניים והסוגיות העקרוניות, באופן ביקורתי ככל האפשר אך ענייני ונטול נידויים מלאכותיים; ו-'בצלם' צריך להמשיך להגיש תלונות, ולפרסם דו"חות, ולעתור לבג"ץ במקרים המתאימים. כאן המקום לציין ש-'בצלם' לא חתום על הרבה עתירות, אבל במשך שמונה שנים הוא תחזק את עתירת הדגל לגבי "מדיניות החקירות" של הפרקליטות הצבאית, שאכן שונתה לבסוף; ואילו ביחס לחקירת אירועי לחימה הייתה עד כה רק עתירה אחת – חובבנית, כוללנית ומנומנמת – שנדחתה ללא דיון מהותי בנקודות החשובות. 'בצלם' אף לא מצא לנכון לערור (בפני היועץ המשפטי לממשלה) או לעתור נגד אף אחת מהחלטות הפצ"ר לגבי אירועי 'עופרת יצוקה' ו-'עמוד ענן' עליהם דיווח – וממילא לא הוגשה כל עתירה עקרונית לגבי חקירת "מדיניות" ובעיית "הכובע הכפול".

ורק אל תגידו לי "אין באמת טעם לעתור, כי הרי 'גבול האקטיביזם הוא הקו ירוק'"; אמנם אבחנה מורכבת (ר' לעיל), אבל כזו שנמסרה לנו בידי שליח מלומד לפני שנות דור, כש-'בצלם' כבר היה בן ארבע, וכזו שאף על פיה נוע תנוע – שכן מאז היו ל-'בצלם' ושות' הצלחות חשובות בבג"ץ, בצידן של "מפלות" רבות – ונכון שאף אחד לא אוהב להפסיד (תשאלו את עו"ד יוכי גנסין), אבל אם לא מנסים לא יודעים; ואם כתוצאה מכך בסוף המדינה מקבלת פסק-דין שמאשרר את חוקיות פעולותיה, אז אולי זה מחיר שארגון זכויות אדם שמחויב לתפקידו ומודע למגבלותיו צריך להיות מוכן לשלם – ואולי זה אפילו אומר שהמדינה, רחמנא ליצלן, צודקת לפעמים (בפרט כשהעתירה נדחית לגופה, ולא בעילת-סף או מטעמים מקדמיים). בשורה התחתונה, כל עוד הציבור הישראלי נחוש להתמיד ולהתמקצע בתפקיד בת-היענה, השיירה של הכיבוש תמשיך לעבור עם הנביחות של 'בצלם' או בלעדיהן – והשאלה היא אם זו סיבה מספיק טובה כדי להעדיף את הרע מכל העולמות – כזה שאין בו ייעוץ ואין בו ביקורת, והמשפט על שלל סוכניו נותן למציאות הקשה של הכיבוש והשליטה להמשיך להתפתח באופן "אורגני" וללא-מגע-יד-אדם, כאילו באמת מדובר היה על מצב החסה בשטחים.

כי 'בצלם' הוא באמת אחלה. אם תראו אותו ברחוב, תעצרו להגיד לו מילה טובה. ו-'בצלם' רק רוצה לשמור על הצלם, ומה יכול להיות יותר מובן מזה. אבל 'בצלם', לטוב ולרע, הפך להיות חלק חשוב מדי בפאזל האימפרסיוניסטי של הדמוקרטיה הישראלית; יותר מזה – הוא הפך להיות אחת מאושיותיה – ואני אומר את זה בלי שמץ של מליצה. לכן 'בצלם' צריך להתאושש במהירות ממשבר רבע החיים שפוקד אותו; כמו שפולנים מחכים לקבר כדי לנוח, 'בצלם' יכול להתאפק עם ההתחסדות עד שיבוא השלום. בינתיים הכיבוש אולי לא הולך לשומקום, אבל ל-'בצלם' הוא כבר לא מחכה.

* הכותב הוא דוקטורנט בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ניו-יורק.

Advertisements