פוסט אורח מאת אוראל שריקי*

סוגיית הגיור הנה אחת מסוגיות הליבה המרכזיות והכאובות ביותר בממשק שבין דת ומדינה בישראל, המעוררת מחלוקות ושאלות כבדות משקל – הן בשיח הפנים-הלכתי והן בציבוריות הישראלית. הפולמוס ארוך השנים בסוגיה, התחדד בשנות ה-90, סביב העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר. העולים שהגיעו לארץ אמנם זכאים לזכויות לעניין חוק השבות, משתייכים בתודעתם ללאום היהודי ומתערים במסגרות החינוך הצבא וכו', אולם בהיבט ההלכתי, על חלקם לעבור הליך גיור על מנת להיכנס לשערי היהדות, שכן על פי ההלכה יהודים הם רק ילדיה של אם יהודייה, או מי שהתגיירו כהלכה. לאור האמור, כיום למעלה מ-300,000 עולים אינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה במדינת ישראל, ובכל שנה מתגיירים בישראל אלפים בודדים בלבד.

כיוון שהדין האישי בישראל נקבע בהתאם להשתייכות הדתית – הבעייתיות עבור אלה שיהדותם אינה מוכרת על פי ההלכה חורגת מחסָך דקלרטיבי ונושאת השלכות פרקטיות ממשיות -בפרט בתחום הנישואין והקבורה.

בימים אלה, שב השיח בנושא ללב התודעה הציבורית, סביב ניסיונות חקיקה להסדרת הסוגיה. ברשומה זו אבקש להתייחס להצעה שעוררה והציפה את המחלוקות הן בכנסת פנימה והן מול הממסד הרבני, הלא היא הצעת חוק לתיקון פקודת העדה הדתית (המרה) (מס' 3) (מערך הגיור ובית דין לגיור) התשע"ד – 2014, המכונה תדיר בתקשורת "חוק הגיור" של ח"כ אלעזר שטרן. ההצעה אושרה בקריאה טרומית ב-6 בנובמבר 2013, ובקריאה ראשונה ב-17 בפברואר 2014. בשלב זה, ההצעה אושרה לקריאה שניה ושלישית בשלהי מושב החורף, חרף התנגדות המפלגות החרדיות ומפלגת הבית היהודי שאיימה לעורר משבר קואליציוני, אך הדיון בה נדחה למושב הבא עקב בקשה לריביזיה.

במוקד הפיתרון המוצע, עומדת הוספת פרק ב' לפקודת העדה הדתית (המרה), אשר יתייחס למערך הגיור ובתי הדין לגיור. אמנם הצעת החוק עדיין עשויה להתעצב, אך מכל מקום, בליבת ההצעה עומד מתן סמכות לגייר גם לרבנים מקומיים, קרי לרבני ערים (כהגדרתם בסעיף 15(א)(2) לחוק שירותי הדת היהודיים, התשל"א–1971),‏ רבני יישובים או רבנים אזוריים (ראו ס' 8 להצעה, תחת הכותרת "כשירות דיין גיור"). אדם המבקש להתגייר יוכל לפנות לכל רב מקומי, ללא תלות במקום מגוריו (ס' 14(א) להצעה העדכנית). רכיב מרכזי נוסף בהצעה, הנו הקמת מערך גיור ממלכתי תחת המשרד לשירותי דת. הרכב וועדת האיתור שתבחר את העומד בראש המערך שנוי במחלוקת – בין היתר סביב השאלות האם הרב הראשי יעמוד בראש הוועדה והאם יינתן בה ייצוג הולם לנשים. הלכה למעשה, תוצאת ההצעה תהא ביזור מנגנון הגיור הקיים כיום, במסגרתו מוסמכים לגייר באופן ממלכתי-אורתודוקסי רק בתי הדין הרבניים או בתי הדין לגיור שהוקמו בשנת 1995 (ומחזיקים בסמכות מקבילה לעניין זה).

התגובות להצעה מצד העולם הרבני חלוקות. מחד גיסא, ארגון רבני צֹהר, המשתייכים לציונות הדתית, הביע את תמיכתו בהצעה, ומאידך גיסא, קולות בולטים בעולם הרבני (גם בציונות הדתית), ובכללם הרבנים הראשיים, שאמנם חלקם היו שותפים לשיח סביב גיבוש החוק – מתנגדים בחריפות להצעה במתכונתה הנוכחית. כך, הרב הספרדי הראשי לישראל, הרב יצחק יוסף, הצהיר כי הרבנות הראשית לא תכיר בגיורים שיאושרו בעקבות החוק, הצהרה שעשויות להיות לה השפעות הרות גורל על נושאי הדין האישי של המתגיירים בתצורה החדשה. בנוסף, בקריאה שפורסמה על ידי מספר רבנים, ובהם הרבנים שלמה אבינר וישראל רוזן, נכתב כי "יש לדחות כל החלטה על גיור… ההצעה העכשווית היא הונאת הגר וכל הגיורים על פיה לא יוכרו ע"י הרבנות הראשית, והאמת והשלום אהבו".

ממבט ראשוני, ניתן לחשוב (ולטענתי, לטעות) כי מדובר במאבק סמכויות בלבד מול הרבנות, שעיקרו התנצחות על שימור כוח וריכוזיות. בסך הכל, יטענו הטוענים, החוק אינו עוסק כלל בשאלות הלכתיות, הגיור נותר אורתודוקסי כתקנו – והמוסמכים לגייר (רבני ערים וכו') הם אנשים המקובלים על ידי הרבנות – ומדוע שהרבנות לא תכיר בסמכותם ההלכתית של רבניה שלה? לאור זאת, יש שיטענו כי הרבנות חרדה משינוי בעיקר משום שברצונה לשמר את כוחה ובלעדיותה מטעמים פוליטיים, ולאור רצונה לדבוק בכיסא. הדבקים בעמדה זו, יטענו כי לראיה, הליך הגיור התנהל מימים ימימה על ידי רבני הקהילה, ולכן אין מניעה הלכתית ממשית שתצדיק את התנגדות הרבנות.

ואולם, מבט מעמיק יותר בהצעה מגלה שגם בעניין "פרוצדוראלי" לכאורה, ושינוי מבני פשוט – טומן בחובו זרע לשינוי מהותי-הלכתי, שאותו הרבנות מבקשת למנוע.

שאיפותי בפוסט זה צנועות. אינני מבקשת להביע עמדה מנומקת באשר לטיבה של ההצעה, או לחלופין להצדיק או לבקר את התנגדות הרבנות. כל כוונתי היא לפרוש, בקצרה, את "הסיפור האמיתי" מאחורי ההצעה, להסביר מדוע מתנהל סביבה דיון מהותי שלא ניתן לפתור אותו במאבק כוח גרידא, וכזה שאכן עשוי לשנות את פניו של הגיור במדינת ישראל (גם אם בכעין "דרך מעקף"). כמובן שמדובר בקצה קצהו של הדיון שניתן לערוך בנושא הגיור.

סוגיות המהות בהן עוסקת ההצעה

על מנת להסביר מדוע הצעת החוק טומנת בחובה פוטנציאל לשינוי המצב ההלכתי באופן מהותי (גם אם בדרך עוקפת), יש להבין מה עומד במוקד הפולמוס ההלכתי בשאלת הגיור. כמובן שפוסט זה קצר מלספק תיאור מלא ותכליתי של כלל הפולמוס ההלכתי בסוגיה, ולכן אסתפק בשרטוט המחלוקת בקווים כללים בלבד. בנוסף, אדון בגבולות המסגרת שהתוותה הצעת החוק עצמה, קרי בעמדות בזרם האורתודוקסי ולא הרפורמי והקונסרביטיבי (הגם שאלה הוכרו לענייני רישום במשרד הפנים למשל, הרבנות אינה מכירה בהם).

כיום, הליך הגיור כולל לימוד של עיקרי האמונה היהודית, טבילה וברית מילה לגברים. לאלה, מצטרפת דרישה נוספת שעומדת בלב המחלוקות בסוגיה – שאלת קבלת המצוות. בעבר, חכמי היהדות לא נאלצו להתמודד עם שאלה זו, שכן טרם התפתחות החילוניות ברירת המחדל עם הכניסה לעם היהודי הייתה הצטרפות לדת היהודית ("עמך עמי – אלוהיך אלוהי", רות, א', ט"ז). ואולם, התפתחות ההגדרה הלאומית-היהודית בארץ ישראל ועיגון המודל של יהדות כלאום במנותק מהדת, לצד תופעת ההתבוללות שעוררה חשש מפני גיור בני זוג שלא מתוך כוונה לשמר אורח חיים יהודי-דתי – חידדו את שאלת קבלת המצוות.

מחד גיסא, העמדה האורתודוקסית שמובילה הרבנות דוגלת בתקפותו של גיור בתנאי שהגר מתחייב לקבל עליו עול מצוות באופן מלא ואותנטי, קרי, תוך וודאות כי הם יקבלו על עצמם בעתיד תורה ומצוות, ויש מחלוקות בשאלה האם לבטל גיור במידה והתברר שלא כך נהג הגר בדיעבד (להרחבה בשאלה זו, ראו השיח סביב בג"ץ 5079/08 פלונית נ' הרב אברהם שרמן ואח' (2012)). מאידך גיסא, ישנן גישות רבניות מקלות ומכילות יותר, שקוראות לאפשר גיור הכולל קבלה דקלרטיבית של המצוות בשעת הגיור, אך ללא בדיקה בציציותיו של הגר כי אכן פעל כך בדיעבד.

יצויין כי ישנן עמדות מרוככות אף יותר, שאינן מובעות היום בריש גלי בבתי הדין הרבניים, שקוראות להקל אף יותר בשאלת קבלת עול מצוות על חלק מהגרים, אשר תרומתם ושייכותם ללאום היהודי (למשל, במסגרות צבאיות) מהווה עילה להקלה בדרישה ההלכתית כלפיהם.

אמנם, שאלת קבלת עול המצוות הנה שאלה הלכתית, אך היא משקפת מחלוקת רחבה יותר בציבוריות הישראלית על עיצוב הזהות היהודית, ועל מתן מענה לשאלה "מיהו יהודי". דרישת הרבנות לכך שהמבקש להיכנס לשערי היהדות יתחייב לקיים מצוות, והסירוב להכיר בגיורים מטעם זרמים אחרים ביהדות, לכאורה משדרת כי היהדות "הלגיטימית" היחידה, היא זו של היהודי שומר-המצוות-האורתודוקסי. מנגד, דרישה לוותר על תנאי זה, נתפסת בעיני הממסד הרבני ככזו שתפתח מדרון חלקלק להצטרפות כל מאן דהוא לעם היהודי ללא כל מחוייבות, וכן תוביל ליצירת קהילות קהילות בתוך ישראל, במסגרתן יהודים "אמיתיים" לא יוכלו להתחתן כהלכה עם מי שלא גוייר כדין.

עושים שינוי?

אם כן, לאחר שנחזו המתחים העזים בסוגיה – החורגים מדיון הלכתי ונוגעים בלב הדיון על עיצוב אופיו של העם היהודי – ניתן לשוב לשאלתי מדוע לא ניתן לסכם את הזדעקות הרבנות כמאבק על כוח ושררה.

למעשה, החשש המרכזי של הרבנות (ולהבנתי, הכוונה המקורית של מובילי החוק) – הוא שדווקא שינוי מבני, לפיו יועברו סמכויות לרבני הערים – הוא זה שיוביל לשינוי הלכתי משמעותי דה פקטו במחלוקות ההלכתיות בסוגיית הגיור.

הלכה למעשה, תקוות המחוקק (וחשש הרבנים) היא שרבנים שנחשבים למקלים יותר, יקבלו פניות רבות יותר (כאמור, החוק איננו מגביל פניה לפי מקום מגורים), ויוכלו לשקף את עמדתם המקלה בהכרעותיהם בשאלת הגיור – הן בשאלת ההלכתית של קבלת המצוות באופן "אותנטי" – והן בהתחשבות בשיקולים כגון השתייכותו של הבא בשערי הגיור לעם היהודי במובן הלאומי. בכך, מקווים מציעי החוק, יפתחו שערי הכניסה ליהדות לאותם מאות אלפים המשתייכים ללאום היהודי, אך אינם מבקשים לעבור תהליך גיור שככרוך בקבלת דת ומצוות באופן ממשי.

ראוי לציין (ויש שיאמרו לשבח) שאת השינוי ההלכתי מבקש המחוקק לעשות באמצעות שינוי מבני פשוט, ותוך הימנעות מוחלטת מקביעות חקיקתיות בנושאים הלכתיים. המחוקק יצר כעין "שביל עוקף", שישנה את מאזן הכוחות הקיים בתוך העולם הרבני היום, יבזר את הסמכות מטה מטה – ובכך ישנה דה פקטו את ההלכה ו"יפתח את הסתימה" במערך הגיור. כל זאת, תוך הסתמכות על רבנים שאת סמכותם ההלכתית הרבנות עצמה עיגנה, וערעור סמכותם ההלכתית תהא במובנים מסויימים כעין "ירייה ברגל" עבור הרבנות (הגם שרבנים שונים כבר הביעו עמדות ברוח זו).

לאור האמור, לא ייפלא כי מתנגדי החוק ניהלו "קרב ביצורים" לשמירת אופיו של מערך הגיור הנוכחי, והעלו התנגדויות שונות לחוק. בין היתר, פעלו המתנגדים לעגן את סמכויות הרב הראשי בכמה שיותר רכיבים במערך הגיור שיוקם, וראו בהקשר זה הצעה לשינוי ס' 9 המוצע בנושא הרכב וועדת האיתור לבחירת ראש מערך הגיור, לשינוי ס' 12 בעניין קביעת המותב ולשינוי ס' 14 בעניין ביקורת רטרואקטיבית על גיורים שיאושרו. כל זאת, על מנת לשמר מנגנון אחיד ככל הניתן, שלא יוביל ל"פיצול הקהילות" שממנו מזהירים הרבנים.

ואולם, דווקא משום שמובילי הצעת החוק – ח"כ אלעזר שטרן (וקודמיו שיזמו חוקים ברוח זו) – מבינים שבעת הנוכחית הממסד הרבני הוא העומד בשערי היהדות במדינת ישראל, מתמקדים הם בניסיון לשנות את אופי הכרעותיו פנימה.

סבך שלא ניתן להתיר?

כעת, משנפרשה התמונה "האמיתית", לפיה המחוקק אכן מתערב במידת מה באופן עיצוב ההלכה, גם אם בצורה של שינוי מבני בלבד, ניתן לדון בשאלה האם כך ראוי שינהג.

עמדה התומכת בשינוי מערך הגיור, תגרוס שמכיוון שהגיור הוא שער הכניסה היחיד לדת היהודית, ומדינת ישראל שרויה במצב ייחודי לעניין הקשר שבין דת, לאום ומדינה – יש לעשות ככל שניתן על מנת לפתור סבך זה, גם במחיר התערבות המחוקק. לענייננו, מכיוון שההתערבות אינה עוסקת בלב ליבן של שאלות ההלכתיות, והמחוקק מצא דרך עוקפת, מדובר בפיתרון שהוא לכל הפחות "הרע במיעוטו".

בטרמינולוגיה כלכלית, ניתן להקביל את הפיתרון שמצא המחוקק לפירוק מונופול ולפתיחת השוק לתחרות. הנחת היסוד של מנסחי ההצעה היא שריכוזיות הרבנות היא זו שיוצרת את "כשלי השוק" בתחום הגיור (ולראיה, רק אלפים בודדים כאמור פונים למערך מדי שנה). המחוקק העריך שביזור המערך, ומתן חופש פעולה "לשוק החופשי" (או במקרה דנן, למגוון העמדות ההלכתיות של הרבנים המקומיים) – תאפשר לכשלי השוק להיפתר.

מנגד, עמדה המתנגדת לשינוי מערך הגיור, תגרוס שהמדינה צריכה להתרחק ככל שביכולתה מהתערבות בשיח ההלכתי הפנימי – והחוק המוצע, המצמצם את ריכוזיות הרבנות בנושא הגיור – מהווה התערבות הלכתית שכזו, לאור מטרותיו האמורות.

המתנגדים להתערבות עשויים לגרוס, שעל המדינה להוסיף ולייצר חלופות עבור אותם אלא שאינם נכנסים בשעריו של הממסד הרבני – ראשית בהיבטי הדין האישי (נישואין אזרחיים וקבורה אזרחית), ושנית, יש שאף יאמרו שיש לעודד פיתוחן של דרכים אלטרנטיביות להצטרפות ללאום היהודי גם מבלי להצטרף לדת היהודית (וראו עמדתה של פרופ' רות גביזון בנושא).

ואולם, ברור הדבר כי גם ניסיון לעגן פתרונות אזרחיים מעורר קשיים ומחלוקות אל מול העולם הרבני – בעוצמה לא פחותה מאשר בסוגיית הגיור עצמה. וכך, במעין סבך בלתי אפשרי, בעוד הקלת התנאים לגיור, גם אם באופן עקיף – מעוררת תרעומת עזה מצד הרבנות ומצדדיה, גם פתרונות כגון נישואין אזרחיים, ומתן אפשרויות פרגמטיות חלופיות למי שאינו מוגדר כיהודי על פי הדת, מעוררים התנגדות מטעמים דומים, בטענה כי יווצר פילוג בעם ו"ספרי קהילות".

לסיכום, נראה שהמחוקק משחק ב"משחק סכום אפס". משחק שבו כל ניצחון לצד האחד, או בעניינו מתן מזור למצוקות מאות אלפי העולים – יפגע בצד השני, קרי הממסד הרבני וציבור מאמיניו. מהפולמוס האחרון בנושא הגיור ניתן ללמוד, שאפילו פיתרון יצירתי של המחוקק ולכאורה "ניטרלי" של ביזור ומתן יד חופשית ל"שוק הדעות" ההלכתי לפעול בעצמו, עשוי לפגוע במרקם ההלכתי שמבקשת הרבנות לייצר עבור הציבור (ויש שיאמרו בעיקר בעבור ציבור מאמיניה).

"פתרון הקסם" במקרה דנן, טמון בהתעוררות של הממסד הרבני עצמו, שיערוך שיג ושיח הלכתי בסוגיה, וימצא פתרונות פרגמטיים למצב המתואר במקורות ישראל, אך לכך לצערי נראה שעוד חזון למועד. בינתיים, לאור הקשיים הרבים בהם נתקלים אלה שאינם יכולים/מעוניינים להתגייר במסגרת דרישות הרבנות, אשר חלקם משתייכים בכל מובן אחר לעם היהודי – אין מנוס מהתערבות המחוקק על מנת להגן על זכויותיהם. לדעתי, על המחוקק "לפתוח את השוק לתחרות" – בין אם באמצעות גיבוש והרחבת אלטרנטיבות אזרחיות, בעיקר בתחומי הדין האישי (שחלקן כבר קיימות) ובין אם באמצעות שינוי מבני של מערך הגיור פנימה תוך טבילת ידיו בסמכויות הרבנות. על המתנגדים לפתרונות אלה להתכבד ולהציע להם חלופה הלכתית ראויה, אך בשלב זה, לדעתי, פתרונות כגון הצעת חוק הגיור, הם לכל הפחות הרע במיעוטו במצב שבו אין רק מנצחים.

* אוראל שריקי היא סטודנטית שנה ב' למשפטים באוניברסיטת תל-אביב וחברת מערכת כתב העת עיוני משפט

Advertisements