תגיות

, ,

פוסט אורח מאת ד"ר טלי קריצמן-אמיר* 

בשנים האחרונות נדרשים בתי המשפט לפסוק בעניינים הקשורים לזכויות יסוד של מהגרים – בישראל ובעולם – לעיתים קרובות. עניינים כמו מעצר, גירוש, זכויות חברתיות וכלכליות, זכויות פרוצדורליות וכו' עולים לדיון לפני הערכאות להכרעה עקרונית.

האתגר לפסוק פסיקה מתקדמת בענייני זכויות מהגרים הוא רב, אך נקודות הקושי המרכזיות של בתי משפט הן, בעיני, שתיים, הקשורות זו בזו. ראשית, מהגרים מכל סוגיהם (מהגרי עבודה, מבקשי מקלט, פליטים, אנשים הנהנים מהגנה קולקטיבית, קורבנות סחר, מהגרי איחוד משפחות וכו') אינם חלק מהקהילה הפוליטית של המדינה אליה הגרו ולכן אין מאמץ להגן על זכויותיהם מצד המחוקק. לעיתים אף יותר מכך – המחוקק נוקט צעדים אקטיביים הפוגעים בזכויותיהם של מהגרים לטובת קידום של מה שנתפס בעיניו כאינטרסים של מי שהם חלק מהקהילה הפוליטית. שנית, בתי משפט מתקשים לפסוק פסיקה שהם משערים שתתקבל בהתנגדות ואשר מנוגדת להלכי הרוח הדומיננטיים בציבור. באופן פרדוכסלי, דווקא בשל כך חשובה כל כך פסיקתם של בתי משפט בענייני זכויות מהגרים. הם אלו שיכולים להגן על זכויותיהם הבסיסיות של מי שאינם יכולים להגיע לעמדות של השפעה פוליטית, ולכן זקוקים לעזרת בתי המשפט כדי להגן על עצמם מעריצות הרוב.[1]

עם שני האתגרים הללו התמודד בית המשפט העליון בפסיקתו מחודש ספטמבר בנושא התיקון השלישי לחוק למניעת הסתננות.[2] התיקון[3] קבע, בין היתר, תקופת מעצר של שלוש שנים למבקשי מקלט שנכנסו לישראל באופן לא מתועד, ללא קשר לשאלת האפשרות לגרשם. מעצר ממושך זה, שתכליתו העיקרית הרתעת אחרים מלהגיע לישראל, נתפס על ידי תשעת שופטי ההרכב בבג"ץ כפוגע פגיעה לא מידתית בזכות לחירות הנתונה לפי המשפט החוקתי לכל אדם, לרבות מבקשי המקלט. פסק הדין שביטל את התיקון לחוק כלא חוקתי עשה זאת בסביבה של כמעט ריק נורמטיבי במשפט הפנימי הישראלי, קרי, בנסיבות של העדר מדיניות הגירה, ובהעדר תפיסה קוהרנטית במשפט הישראלי לפיה מהגרים הם נשאי זכויות משום אנושיותם. גם אם המשפט הבינלאומי קובע בצורה מפורשת איסור על הגבלת חופש התנועה של פליטים[4] ואיסור על הענשתם בגין כניסתם הלא מתועדת אל מדינת המקלט,[5] הרי שקיים קושי ממשי לבטל על בסיסו חקיקה ראשית. פסק הדין גם ניתן למרות אווירה ציבורית עוינת ולחץ קשה על בית המשפט, שבא לידי ביטוי, בין היתר, באמצעות בקשת הצטרפות חלק מתושבי דרום תל אביב להליך, בטענה כי מצב הזכויות של מבקשי המקלט בישראל משליך במישרין על מצב הזכויות שלהם. נדמה לי, שבשל נסיבות קשות אלו התקשה בית המשפט לנקוט עמדה ברורה לפיה אין המעצר משרת תכלית ראויה, למרות מורת רוח שגילו רבים מהשופטים ממעצר של מבקשי מקלט שתכליתו להשפיע על מבקשי מקלט אחרים לא להגיע לישראל, והסתפק בקביעות לגבי אי מידתיותו של המעצר. לבסוף, פסק הדין ניתן למרות שהמדינה עשתה ככל שביכולתה להציג את המצב הנוכחי כזמני: בין אם באמצעות הבנייה של התיקון השלישי לחוק ההסתננות כהוראת שעה הנובעת מעליה במספר מבקשי המקלט המגיעים לישראל (עליה מספרית זו נבלמה לחלוטין כמעט נוכח הקמת הגדר בגבול מצרים ונוכח שינויים במדיניות ההגירה באירופה); ובין אם באמצעות טענות הלוטות במעטה חשאיות מדינית לפיהן מתוכננת העברתם ההמונית של מבקשי מקלט אל מדינה שלישית כלשהיא (טענות שבינתיים התבררו כחסרות כל עוגן במציאות).[6]

בג"ץ חוק ההסתננות השני

אתגר דומה, ואפשר אף חריף יותר, עומד לפני בית המשפט כיום.[7] בית המשפט צריך לדון בתקופה הקרובה בעתירה שתוקפת את חוקתיות התיקון הרביעי לחוק למניעת הסתננות,[8] חוק שהוחק בשלהי שנת 2013 בהליך מזורז,[9] ושתכליתו הייתה להכשיר את החוק ולעקוף את פסיקת בג"ץ שביטלה את נוסחו הקודם של החוק וציוותה על שחרורם של מי שהיו כלואים לפיו. החוק החדש קובע תקופת מעצר קצרה יותר בת שנה שתחול על מי שנכנס לישראל לאחר כניסת התיקון לתוקף, שלאחריה אמורים הכלואים (וכמותם גם מי שלא היו עצורים מכוח החוק בעבר אבל נכנסו לישראל באופן לא מתועד) להיות מועברים למתקן שהיה שהינו פתוח לכאורה, עליו ארחיב בהמשך, מתקן חולות. כל יושבי מתקן חולות אמורים, כך קובע החוק, לשהות שם ללא הגבלת זמן, או עד שיסכימו לחזור מרצון לארצם.

אל מתקן חולות הועברו כל מי שהיו אמורים להיות משוחררים לאור פסק הדין של בג"ץ בעניין התיקון השלישי לחוק למניעת הסתננות. ביום ראשון ה-26.1.14 נאספו ראשוני המזומנים למתקן חולות בדרום תל אביב. אלו הם מבקשי מקלט מאריתריאה ומסודן, ששוהים בישראל  תקופות זמן ארוכות.[10]

בלית ברירה, בית המשפט יצטרך לבחון האם הסדר המעצר (סגור-פתוח-סגור) החדש הוא מידתי מקודמו. דבר אחד יוכלו שופטי בית המשפט לדעת, והוא שיש לפסיקתם בעד מבקשי המקלט תמיכה ציבורית משמעותית, לפחות מצד האקדמיה. זאת משום שבזמן שמבקשי המקלט הראשונים שזומנו למתקן חולות נאספו לקראת הסעתם למקום, פנינו אנו, כ-400 אנשי אקדמיה, במכתב פתוח בעניינם לשר הפנים גדעון סער וליועץ המשפטי לממשלה. בין היתר, כתבנו במכתב:

ההיסטוריה אמורה הייתה ללמד מה פירוש להיות מבקשי מקלט, הבורחים מסכנה גדולה ופוגשים אטימות, והיא מזהירה את כולנו מפני שנאת-זרים. […] אי-אז, בימים אחרים, ישראל הייתה מראשונות החותמות והמאשררות של האמנה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951. […]ישראל מחויבת לבחון בתום-לב ובהליך הוגן, לפי הסטנדרטים המקובלים במדינות דמוקרטיות, האם מבקשי המקלט זכאים למעמד של פליטים, ולמצער, האם נשקפת סכנה לחייהם או לחירותם אם יוחזרו לארצות מוצאם. בנסיבות אלו מעצרם במתקני משמורת אינו מגשים כל תכלית לגביהם. הוא מעניש אותם על לא עוול בכפם רק לשם הרתעתם של אחרים. זהו מהלך אסור. אנו מצטרפים על כן למחאת מבקשי המקלט: ההימנעות מהכרעה בבקשותיהם, שלילת אפשרותם לחיות בכבוד עד לסיום בירור מעמדם, ולאחרונה מהלכי מעצרם, הם בגדר התעמרות בבני אדם הזכאים ליחס שונה לגמרי.[11]

כמובן, גם נוכח תמיכתה המשמעותית של האקדמיה עדיין יהיה בית המשפט ניצב לפני קושי מוסדי לא פשוט. ביחוד מאתגרת הסיטואציה של בחינתו של הסדר שממיר את זה שבוטל ממש לאחרונה. נדמה לי שפסק הדין שיינתן יכול שיהווה את אחת מנקודות השיא במאבק בין הרשות השופטת לבין המחוקק ולרשות המבצעת בכלל ובזירת מדיניות ההגירה בפרט, או שיכול לסמל הוא התבטלות מוסדית משמעותית של בית המשפט בפני המחוקק.

כמה מילים על מתקן השהיה החדש, חולות

לפני כשבועיים נסעתי למתקן חולות בלוויית סטודנטים. הנסיעה למתקן חולות ממרכז הארץ ארכה יותר משעתיים והובילה אותנו לאיזור בלתי מיושב כמעט, בין שבטה לניצנה. נסעתי למתקן חולות להתרשם מהמקום ומהשוהים בו. זאת, למרות שהשאלה המרכזית הרובצת לפתחו של בית המשפט היא בעיני לא כמה טוב או נוח בחולות, אלא האם חולות ראוי שיהיה בכלל, והאם זה אכן כלא כמו שטוענים ארגוני זכויות המהגרים או שמא מתקן שהיה המספק צרכים ומקנה מידה של חופשיות, כטענת המדינה. ובכל זאת אקדיש חלק מדבריי לתנאים במתקן חולות.

בטרם נפתח חולות עקבתי אחר הדיון המרתוני שהתנהל בוועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת ברשות חה"כ מירי רגב סביב התיקון הרביעי לחוק ועסק ברובו במהותו של המתקן העתיד לקום. מהלך הדברים היה מהיר עד בלתי דמוקרטי, ואני מודה שהיה לי קשה לצפייה. סעיפי החוק הוקראו במהירות, ההסתייגויות של האופוזיציה והארגונים זכו להישמע רק בצורה מקוטעת, חברי כנסת שונים זכו לגידופים בוטים מצדם של אחרים. מעל הכל ריחפה עננה של דחיפות שכל תכליתה הייתה למנוע מבג"ץ לחולל שינוי חברתי באמצעות פסק דינו ולסכל את שחרורם של מבקשי המקלט שבג"ץ הורה לשחרר. לכאורה המתקן המתואר היה מבטיח למדי, עד כדי להתקנא בשוהים בו. כך העיד על המקום חה"כ דוד צור: "בקרתי אתמול במתקן הפתוח. אני חייב להגיד שזה מתקן יוצא מהכלל, ראוי. משרד הביטחון עשה שם עבודה מדהימה. הלוואי והבת שלי, שהתאמנה בבסיס ליד, סיימה טירונות בבה"כ גבעתי, היו לה את התנאים שיש במבנים האלה. מדובר באוכלוסיית מסתננים, שבסופו של דבר, ישנו חוק מידתי לדעתי, ברמה ראויה."[12] לכאורה, הצוות המקצועי האמון על המתקן היה ער לכך שלא מדובר במתקן כליאה, למרות שמנוהל הוא על ידי השב"ס: "להבדיל מבתי כלא עשינו את הסוויץ' כי אנחנו מודעים לכך שזה מרכז שהייה ולצרכים המיוחדים ומודעים לכך שהם לא אסירים. אנחנו מודעים לזה ולא מתכוונים לטפל בהם כאל אסירים ולהתייחס אליהם כאל אסירים. אנחנו מקבלים אותם מבחוץ, ולא משנה מאיזה כיוון אנחנו מקבלים אותם –אנחנו צריכים להתייחס אליהם בצורה אחרת. יהיו שם רופאים, יהיו שם עובדי רווחה – הם יוכלו לפנות אליהם בכל זמן שהם רוצים. בכלא הם לא יכולים ללכת בכל זמן שהם רוצים לרופא ובכל זמן שהם רוצים לעובד רווחה. פה במתקן הם יוכלו ללכת בכל זמן שהם רוצים לרופאים. יהיו שם 4-3 רופאים, והם יבחרו את הרופא שהם רוצים. זה שונה לחלוטין ממתקן כליאה."[13] המקום אמור היה להיות פתוח לכניסתם של מבקרים, ו"ארגונים יכולים להיכנס ולצאת באופן חופשי, ובכלל – מבקרים ואנשים עצמם."[14] באופן דומה, המקום היה אמור להיות גם כזה שאפשר לצאת ממנו. בין היתר, התחייבו הדוברים בוועדה כי: "נעמיד 8 אוטובוסים, 16 נסיעות ביום לכל כיוון, לבאר שבע ולמתקן".[15] כך גם לגבי תנאיי השהיה במקום, שהובטח שיהיו ראויים. למשל, לגבי שירותי הרפואה במקום הובטח כי ""יש מרפאה שתעבוד קבוע עם רופא, שתי אחיות, חלוקת תרופות, אמבולנס בהסדר עם מד"א, שמפנה לסורוקה. […] תפיסת ההפעלה מדברת על סיכום עם בית חולים סורוקה כעורף מקצועי. זאת אומרת שהפניות ואשפוזים תעשנה לשם, הפניות למרפאות חוץ, הדמיה ודברים מהסוג הזה."[16] לבסוף, גם לגבי מיהות השוהים במתקן נתנו הבטחות, ובהן ההבטחה כי לא יוחזקו במקום נשים, קטינים ומשפחות וגם לא יופרדו בני משפחה אלו מאלו.[17]

הפער בין ההבטחות לבין המציאות הוא גדול ביותר. אין בכך דבר מפתיע במיוחד, בהתחשב בהליך המואץ שבו הוקם המתקן, בהעדר היכולת לביקורת הפרלמנטרית של ממש עליו נוכח הליך החקיקה המזורז ונוכח העדרה של תפיסת זכויות עמוקה של מהגרים בישראל. שוחחנו עם מבקשי המקלט שכמו המתינו לנו בכניסה למתקן ודיברו עברית רהוטה על תנאיי חייהם. למחנה לא הצלחנו להיכנס, בניגוד להבטחות שניתנו בוועדה, וכך גם נמנעה הכניסה אליו ממשלחות אחרות של ארגונים. הם סיפרו לנו על הרעב, על כך שהם מקבלים לאכול בעיקר אורז, לחם לבן, ביצה אחת ליום. סיפרו שאם הם רוצים לאכול דבר נוסף הם צריכים לרכוש אותו, בקצובה החודשית שניתנת להם בגובה של 500 ₪ לחודש, וכך הם צריכים לקנות מכספם מלח, סוכר, סבון. סיפרו על כך שבמקום יש רופא כללי אך אם יש להם צורך בטיפול רפואי מקצועי יותר הם צריכים לממנו מכספם, ולנסוע לקבל שירות של רופא פרטי או של רופא במרפאת רופאים לזכויות אדם בתל אביב. סיפרו על הספירות התכופות, שלוש פעמים ביום. על כך שהמחנה רחוק ולא נגיש ולכן בעצם אי אפשר להגיע ממנו לשום מקום ולהספיק להגיע לספירה. סיפרו על העדר הבגדים להחלפה, על כך שכל מה שיש להם קיבלו מתרומות משכמותנו. לרבים מהם לא היו אפילו נעלים. קשה היה לדעת אם האנשים עימם דיברנו היו מותשים מתת תזונה, מדוכאים או חסרי תקווה, או כל אלו גם יחד. ממצאים דומים עולים גם מדו"ח של עמותת רופאים לזכויות אדם שרופאיה בקרו במקום.[18] אחרי השיחה עימם היה ברור מדוע הגיע לשיא במספר החוזרים מ"רצון" לסודן ולאריתריאה. מבקשי המקלט מוחזקים במעצר עולם במקום שכוח אל, מורעבים, מבודדים, וחסרי מעש, עד שהם מאבדים תקווה ומוכנים לעשות הכול רק כדי לצאת משם.

בביקור הקצר שלנו מצאנו לפחות חמישה אבות לילדים קטנים, שעכשיו חיים בחוסר כל מכיוון שהאבות המפרנסים שלהם נעצרו. אחד האבות סיפר שאשתו העיוורת וילדתו נתמכות בידי משפחתו באריתריאה; אחד סיפר שבנו בן השנה וחצי נשלח על ידי אמו לגן בו הוא שוהה 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, כיוון שאינה יכולה להרשות לעצמה לשאת בהוצאות שכר הדירה ובמעמסת הטיפול בו. הלב נחמץ.

הפתרון אינו בשיפור התזונה, הנגישות, הציוד או שירותי הרפואה בחולות. מוסד כמו חולות צריך פשוט לא להיות, משום שגם אם יהפוך לנוח יותר לשהייה, במהותו הוא שולל ממבקשי המקלט השוהים בו את זכותם הבסיסית לחירות, בניגוד לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ובניגוד לאמנת הפליטים. כחברה למודת רדיפות ונדודים וכמדינה שמחויבת לכללים בסיסיים של זכויות אדם, אסור לנו להשלים עם קיומו של מוסד כזה, שמטרתו היא להדיר ולייאש אנשים עד שירצו לעזוב. יש בישראל 53 אלף מבקשי מקלט.[19] מספרם אינו גדל וכניסתם של מבקשי מקלט נוספים לשטח ישראל נמנעת לעת הזו. אלו שהם כאן, שהם כבר ממילא חלק מאתנו, ראויים שננהג בהם כבאנשים ולא כבחיות, וכך נהיה גם אנחנו אנשים ולא חיות.

* ד"ר טלי קריצמן אמיר היא מרצה לדיני הגירה, דיני עבודה ומשפט בינלאומי במרכז האקדמי למשפט ועסקים, ועמיתת פולונסקי במכון ון-ליר. המחברת מודה לרובי ציגלר על הערותיו המועילות. 


[1]  להרחבה בעניין זה ראו: טלי קריצמן-אמיר, תפקידו של בית המשפט בעיצוב מדיניות המקלט של מדינת ישראל, מעשי משפט ה, 175 (2013), http://www.law.tau.ac.il/Heb/_Uploads/dbsAttachedFiles/TaliKritzman.pdf.

[2]  בג"ץ 7146/12 אדם נ' הכנסת (16.9.2013).

[3]  חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (תיקון מס' 3 והוראת שעה), התשע"ב–2012, התקבל בכנסת ביום י"ד בטבת התשע"ב (9 בינואר 2012); הצעת החוק ודברי הסבר פורסמו בהצעות חוק הממשלה – 577, מיום כ"ב באדר ב' התשע"א (28 במרס 2011), עמ' 594.

[4]  האמנה בדבר מעמדם של פליטים, 1951, סימן כו. http://www.amnesty.org.il/?CategoryID=244&ArticleID=131.

[5]  שם, סימן לא.

[6] דנה ויילר-פולק, הסכם קליטת מבקשי המקלט עם אוגנדה נתקל בקשיים, וואלה! 14.1.2014 http://touch.walla.co.il/ExpandedItem.aspx?WallaId=1/90/2711999&ItemType=129&VerticalId=2.

[7]  בג"ץ 8425/13 פלוני נ' הכנסת (הוגש ביום ה-15.12.2013).

[8]  חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (תיקון מס' 4 והוראת שעה), התשע"ד–2013, התקבל בכנסת ביום ז' בטבת התשע"ד (10 בדצמבר 2013) [בישיבה שהחלה ביום ו' בטבת התשע"ד (9 בדצמבר 2013)]; הצעת החוק ודברי הסבר פורסמו בהצעות חוק הממשלה – 817, מיום י"ז בכסלו התשע"ד (20 בנובמבר 2013), עמ' 122.

 [9]  תמר ירושלמי, ביקורת על הנוהל המהיר של העברת החוק למניעת הסתננות, גל"צ 9.12.2013, http://glz.co.il/1064-31600-HE/Galatz.aspx.

[10] אילן ליאור, 65 מבקשי מקלט נדרשים להתייצב היום בחולות, הארץ, 26.1.2014. http://www.haaretz.co.il/news/education/1.2226381

[11]  לנוסח המלא של העצומה ולרשימת החותמים: https://www.facebook.com/academics4freedom4refugees.

[12]  פרוטוקול מס'  142 מישיבת ועדת הפנים והגנת הסביבה יום שני, כ"ט בכסלו התשע"ד (02 בדצמבר 2013), שעה 9:00.

[13]  יואל הדר, היועץ המשפטי במשרד לבטחון פנים, פרוטוקול מס' 141 מישיבת ועדת הפנים והגנת הסביבה, יום רביעי, כ"ד בכסלו התשע"ד (27 בנובמבר 2013), שעה 9:00.

[14]  עו"ד דינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי, שם.

[15]  דרור גנון, אחראי על התחבורה הציבורית, פרוטוקול 142, לעיל, הערה 9.

[16] מיכאל דור, ס. ראש מנהל רפואה, משרד הבריאות וחה"כ מירי רגב, שם.

[17]  רופאים לזכויות אדם, יותר גרוע מסהרונים, http://www.phr.org.il/default.asp?PageID=52&ItemID=1861.

[18]  וכך מתוך הפרוטוקול: "שר הפנים גדעון סער: נניח שמחר תהיה חדירה לגבול של משפחות, ואז האלטרנטיבה תהיה מתקן סגור. האם אני רוצה לשלול את אפשרות השימוש במתקן הפתוח? אף אחד לא יטיף לשני מוסר. דב חנין: המטרה היא לא להטיף מוסר, המטרה היא להציע הסדר ראוי. כאשר אומרים שאין כוונה להכניס ילדים למתקן השהייה, אני מציע שלא יתאפשר, בחוק, להכניס ילדים למתקן השהייה. אם תשתנה הכוונה והמדיניות – – -. שר הפנים גדעון סער: מה תעשה, תפריד בין הורים לילדים? מיכל רוזין:

ממילא תפריד. היו"ר מירי רגב: לא, לא. אז את לא היית בהתחלה. אמרנו מראש שאין הפרדה בין ילדים ובין – – -." פרוטוקול 142, לעיל, הערה 9.

[19] רשות האוכלוסין וההגירה, נתוני זרים בישראל, אוקטובר 2013. http://www.piba.gov.il/PublicationAndTender/ForeignWorkersStat/Documents/oct2013.pdf

מודעות פרסומת