פוסט אורח מאת סיון סויסה*

"עד שלא ניתן שם לשיטה, ניתן לה צורה והגדרה מושגית ונתאר את חייה בזמן ובמרחב, גם קרבנותיה הברורים ביותר של השיטה לא יוכלו לתת לה שם או להגדיר את חוויותיהן(Kathleen Barry)

ב-1975 פרסמה סוזן בראונמילר ספר מקיף העוסק בסוגיות שונות הקשורות באונס נשים. בספרה היא בחנה את התפיסה החברתית וההיסטורית של האונס והיחס אליו מימי התנ"ך ועד ימיה-היא. וכך, בראשית ספרה, היא מדמיינת את האונס הראשון בהיסטוריה האנושית:

"אי-שם, במרחבי הנוף האלים שאוכלס על ידי איש ואישה פרימיטיביים, נמצאה אישה שראתה בעיני רוחה את חזון זכותה לריבונות על גופה; ואני מסוגלת לראותה בעיני רוחי נאבקת על כך כמו שֵדה. כשהבזיקה בה ההכרה כי יצור שעיר זה, המהלך על שתיים, אינו התגלמות ההומו סאפיינס שעמו הייתה רוצה להתחבר מרצונה, ייתכן שהייתה זו היא, ולא איזה גבר, שנטלה וידתה את האבן הראשונה. ודאי הייתה זו הפתעה גמורה בשבילו, ואיזה קרב בלתי צפוי פרץ אל נכון בין השניים. היא זריזת רגליים ומלאת מרץ, יכולה לבעוט, לנשוך, לדחוף ולרוץ, אבל היא לא יכולה להשיב לו באותה מטבע של חדירה גופנית."

תיאורה של בראונמילר את האונס הראשון בהיסטוריה נקשר בתודעה הנשית הריבונית. שכן ראשית, כדי להגדיר פרקטיקה מסוימת זו של "התחברות" כאונס נדרש מאותה אישה דמיונית להבין כי היא אינה ברשותו של האיש המבקש את גופה. בראונמילר ממשיכה וטוענת כי אם האונס הראשון היה בלתי צפוי, האונס השני היה ללא ספק מתוכנן. כשהאונס הושלם, לדידה, הוא הפך לכלי נשק בסיסי של אלימות נגד נשים – חוליית קשר בין הרצון שלו והפחד שלה.

למרות 40 השנים שחלפו מאז נכתב ספרה של בראונמילר, נראה היה כי הדוגמאות שהציגה והמקרים שבחנה בנוגע לתפיסות הרווחות לגבי אונס נשים לקוחים דווקא מימינו-אנו. בראונמילר התייחסה לאמרות הקשורות בתודעה לגבי אונס, שהיו נפוצות בשעת כתיבת ספרה: "אי אפשר לאנוס אישה בניגוד לרצונה", "היא הזמינה זאת", "אם את רואה שממילא תיאנסי – מדוע לא תירגעי ותיהני?" לכך היא מוסיפה אִמרה שהייתה נהוגה בפיהם של מרצים בפקולטה למשפטים בתקופתה – כשרצו להוסיף קצת הומור להרצאותיהם, שאבו מבלזק את אמרתו: "אי אפשר להשחיל חוט במחט מתנועעת" (כשקוראים את הדברים הללו קשה שלא להיזכר בפרשה שסוקרה לפני כמה חודשים באמצעי התקשורת, ובה שופט בית המשפט העליון העיר לנאנסת: "יש בנות שנהנות מאונס").

ביקשתי לחזור אל מרחבי הנוף האלים המתאר את תולדות העברים מימי בראשית. שם בורא אלוהים, בפרק א, את הזכר כמו גם את הנקבה בצלמו ובדמותו. ולהם הוא נותן את ברכתו: "פרו ורבו ומלאו את הארץ". אך בפרק ב, באופן מפתיע, מהרהר אלוהים וחושב: "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו". נשאלת השאלה, מדוע האדם לבדו, ולאן נעלמה הנקבה שנבראה יחד עמו בפרק הקודם? בפרק זה, בשונה מהפרק הקודם, אלוהים מטיל תרדמה על האדם ובורא את האישה בצלמו (של האדם). יותר מכול מעניינות מילותיו של האדם, כשהוא ניעור מתרדמתו: "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אישה". למה מתכוון אדם כשהוא אומר "זאת הפעם"? ולמה התנ"ך לא מספר לנו מה קרה בפעם הקודמת?

שאלות רבות מתעוררות מקריאת שני הפרקים הראשונים בתנ"ך: לאן נעלמה אותה אישה המוזכרת בפרק א? ומדוע מתעורר הצורך לברוא אישה אחרת לאדם?  את התשובות לכך לא נמצא באותו הספר, שבו מלאכת הצמצום חשובה ולכל "ייתור" ישנו הסבר. רק אם נחפש מחוצה לו תתגלה בפנינו אותה אישה שהוסתרה מסיפור הבריאה. באגדות ובמדרשים שונים מופיעה האישה הראשונה בשם לילית. על אותה לילית שנעלמה בפרק א נכתב כי היא נאפה בבעלה-אדם בכמה מן הסיפורים, ובכמה מהם ביקשה שיאפשר לה "להיות למעלה" בזמן קיום יחסי המין. על כן, גורשה מן המקרא והיא נזכרת בספר ישעיהו כשֵדה מכונפת. האם התנ"ך השמיט מאתנו את סיפורה האמתי של האישה הראשונה?

 

האונס הראשון שהציגה בראונמילר ודאי לא כונה "אונס", או לא קיבל את אותה ההכרה שישנה כיום בנוגע לפרקטיקה זו. אך מעניין בהקשר זה אותו תיאור תגובתה של האישה לאונס – בזריקת אבנים, בעיטות ונשיכות. שכן, לא היה חוק שיגן עליה מפניו. נראה כי המקורות אינם מספקים לנו חומרים מלאים, וההיסטוריה שלה, her story, אינה מסופרת. לכן נשאר רק לדמיין אותה – אישה פרימיטיבית, ללא גינוני נימוסים, ללא חינוך נשי-צייתני, מגיבה לרצונו של האיש בכל האמצעים הכשרים העומדים לרשותה – ציפורניים, רגליים, שיניים, ומגִנה על גופה-שלה ממנו. כך אותה לילית שבאגדה מבקשת ליהנות באותה מידה ממעשה האהבה. אך התודעה שלה אינה מסופרת, היא לא חשובה בשלב הזה, ואולי נשארו קצת "סימני מחיקה" בסיפור הבראשיתי שעוזרים לנו להפליג בדמיונה של האישה הפמיניסטית הראשונה.

כשרוצים להתחקות אחרי שורשי התודעה האנושית בנוגע לאונס נשים, כפי שבראונמילר התחקתה אחריהם, המקורות הראשוניים שנבדוק הם הטקסט המקראי, טקסטים ספרותיים ומשפטיים ולא פחות חשוב – טקסטים פסיכולוגיים. בזירת הפסיכולוגיה מיותר לציין, לצערי, כי השפעתו המכרעת של פרויד על תפיסותינו החברתיות לאורך השנים מוסיפה ונראה שעוד תוסיף להדהד עוד שנים רבות. אידאולוגיית האונס שהציג פרויד נשענה על הקביעה שנשים הן מזוכיסטיות מטבען ומשתוקקות ל"תאווה מלווה בכאב". קביעותיו של פרויד נקשרות בקשר בל-ינותק לפחד ההיסטורי של הזכר מפני האשמת שווא באונס. פחד שבא לידי ביטוי באגדות עם שגברים טיפחו מאז ימיו התנכ"יים של יוסף העברי ואשת פוטיפר; ושהפכו לטיעון המרכזי שעליו נבנית ההגנה המשפטית של הנאשם באונס (הקרויה דיני ראיות – הסכמה, התנגדות, צניעות, ראיה מסייעת).

מערכת המשפט, ככלל החברה הפטריארכלית, דורשת מן האישה הוכחה כי התנגדותה למעשה המיני הייתה "רצינית" ו"אמתית" ולא "מעושה" ו"מתחזה", וזאת מתוך הפנמת הדימוי כי נשים אומרות לא כשהן בעצם מתכוונות ל"כן" ומקוות בסתר לבן "להיכבש". בעבר הלא רחוק נדרשו נשים להוכיח כי נלחמו באנס כל עוד נפשן בן; עצם העובדה כי אמרו "לא" – לא שכנעה את המשפט שהן אכן לא היו מעוניינות בקשר המיני. עם הזמן, ההבנה וההפנמה כי נשים מחונכות להתנהגות מסוימת, מאופקת יותר, וכי במספר מחקרים שנערכו נתגלה כי נשים מגיבות במעין שיתוק ופחד למעשים אלו, הציפייה מן האישה להילחם באנס ירדה מן הפרק. ואמנם, רק בדצמבר 1993 (!) קבע בית המשפט העליון כי "לא" משמעו "לא", וכל אישה או נערה האומרת "לא" – אכן אינה מעוניינת בקיום יחסי מין, ומי שמבצעים בה מעשים כאלה למרות סירובה, מבצעים בה אונס. (הדברים לקוחים מספרה של אורית קמיר, "פמיניזם משפטי בתיאוריה ובפרקטיקה")

בהיסטוריה הא-נשית, כל הגורמים חברו יחד וגם הספרות, האמנות והקולנוע הציגו את הנאנסת, לעתים, כנהנית מן האקט עצמו. לאורך השנים הוצבה דמות האישה הפתיינית, בספרות, באמנות ובקולנוע, מול דמותה של האישה-קרבן. העלאת אישה למעמד של גיבורה מפני שמתה מתקיפה אלימה מצאה את ביטוייה בספרות במהלך ההיסטוריה ואף בימינו. אל הטקסטים השונים חברו גם הקולנוע והאמנות הוויזואלית.  ה"יפהפייה-קרבן" שמוצגת בסרטים מודרניים רבים קשורה בקשר בל ינותק בפסיביות ובקבלה של חוסר האונים שלה. גם אלפרד היצ'קוק, כשביקש לתאר בריאיון את התכונות שהוא מחפש בכוכבות ראשיות בסרטיו, השיב שהוא מחפש אצלן סוג של פגיעות.

 

בסקירה קצרה זו, שבה העליתי את הגישה ההיסטורית לאונס, ניסיתי להתחקות אחר התהוותו והתודעה החברתית שנבנתה ביחס אליו. הבנה של פסיכולוגיית ההמון בנוגע לאונס והאופן שבו "סוכני התרבות" השונים סייעו להבנייתה לא פחות חשובה בשיח על אודות האונס, ובהגדרת השיטה עצמה. וזו התקווה שמביעה בראונמילר באפילוג לספרה:

 

* סיון סויסה היא בוגרת תואר שני בספרות באוניברסיטת תל אביב, ועורכת לשון פמיניסטית.

Advertisements