במסגרת המחקר שלי, העוסק במקור דיני המשפחה בישראל, נתקלתי בפסק דין מנדטורי נשכח, שחיכה לי שבעים וארבע שנים, בפינה נידחת של ה-פל"ר. שני עמודים, שלא כמו בתי המשפט של ימינו שהיו מקדישים מספר עשרות עמודים לשאלות דומות, ובכל זאת – פנינה של ממש.

המדובר בעניין שגרתי כמעט, של מזונות. היופי הוא שעורך הדין של האישה – המתוארת בפסק הדין כנזנחת – עורך הדין בר שירה, העז לטעון, שבע עשרה שנים לאחר חקיקת דבר המלך במועצתו, כי החוק החל על שולחתו אינו הדין האישי היהודי כי אם החוק האנגלי. והנה מה שהיה לשופטים קופלנד, פרומקין וכיאט לומר על טיעון מרתק זה:

 

Mr. Bar-Shira, with much force and vigour, has tried to argue that this is a gross error and that the personal law is English law. This is an argument which no one would dream of advancing except to maintain a controversial position.  It is an argument which really needs no reply. It is clear, and have been clear for many many years, that in a case such as this the personal law is the Rabbinical law. It is said by Mr. Bar Shira that he has been unable to fin any such statement in the reported cases – he is now at any rate provided with one.

. הדרמה עתיקת היומין נפרשת בפנינו. איני יודע מה עלה בגורלו של אותו בר שירה, אך המדובר ללא ספק בגיבור אלמוני . לו היה טיעונו מתקבל, הרי ששיטת המילט על כל נגזרותיה – הסמכות הכפולה ומירוץ הערכאות בנישואים וגירושים, הייתה פסה מן העולם כבר ב-1939. הוא עומד ומגן בדין על אישה זנוחה, יורה את התחמושת המשפטית האחרונה שיש בידו – ומפסיד. אבל איזה הפסד מפואר! מעולם לא קראתי התבטאות כזו של בית המשפט העליון כנגד עורך דין. אם מדברים על איפוק בריטי, הרי שזה נעלם מן השופט קופלנד (שהוא שכתב, כפי הנראה, את פסק הדין). הנייטיב עומד בפניו, ומעז לטעון! הדבר היפה הוא שאין לו תשובה של ממש מדוע זה טועה בר שירה, פרט לנימוק כי 'טענה זו אינה דורשת תשובה', שאף כמוהו לא מצאתי בפסיקת העליון, או בפסיקת בתי משפט נמוכים ממנו. הוא אפילו לא משחק את המשחק האהוב על שופטי המשפט המקובל, ולפיו איתר את התשובה במשפט המקובל עתיק היומין, וכי זו מקובלת מקדמת דנא. אמירתו המתגרה היא כי אם לא מצא בר-שירה תקדים, הרי שהוא מספק לו אחד.

עיסוקי כעורך דין פעיל יביא אותי מעת לעת לבתי המשפט. בכל פעם שאתקל בחמת זעמו של שופט, באוזן שאינה קשבת לטיעוני, או אפילו בפסיקה המתייחסת לטיעוני בשלילה, אזכר במה שאירע לבר שירה, ואתנחם. אני חושב שאת ההבדל בין אז לבין היום אפשר לסכם במילה אחת – עצמאות. שופט ישראלי לא היה מעז לעשות לעורך דין ישראלי מה שעושה שופט אנגלי לעורך דין מקומי, בהסכמה בשתיקה של שני חבריו למותב, המקומיים. או שמא?

 

 

Advertisements