לאחרונה פורסם מחקר חדש של מחלקת המחקר של הרשות השופטת, שבוחן את סוגיית דחיות הדיונים במערכת המשפט. להלן נביא חלק מהתקציר שהופץ יחד עם המחקר. המחקר כולו זמין כאן.

 כללי

התופעה של דחיות הדיונים מוכרת בכל מערכות המשפט המערביות כאחד הגורמים המרכזיים להתמשכות ההליכים בבתי המשפט. התארכות חיי התיק, כמו גם הפגיעה ביכולת לנהל דיונים ברציפות, פוגמות ביכולת ליתן סעד משפטי בתוך פרק זמן נאות ובניהולו התקין של ההליך. נוסף לכך, דחייה מרובה של דיונים כרוכה בשימוש במשאבים שיפוטיים ומנהליים רבים, וכן מבטאת זילות כלפי בית המשפט ולוחות הזמנים שנקבעים על ידו. מחקר דחיות דיונים נועד לעמוד על היקף תופעת דחיית הדיונים במערכת בתי המשפט בישראל, וכן על מאפייניה, הגורמים המשפיעים עליה, והשלכותיה על המערכת. המחקר מהווה בסיס לקבלת החלטות מדיניות להמשך טיפול והתמודדות עם תופעת הדחיות, ומספק מצע לפעולות המיועדות לצמצום היקף הדיונים הנדחים לאור הממצאים שנתגלו.

במסגרת המחקר, הגדרנו שני סוגים של דחיות דיונים: 1) דחיות מבעוד מועד – דיונים הנדחים למועד אחר לאחר הגשת בקשות דחייה שאושרו על ידי בית המשפט, וכן דחיות ביוזמת בית המשפט, ו2) דחיות במועד הדיון – דיונים הנדחים למועד אחר לאחר כינוסו של בית המשפט לצורך הדיון, בדרך כלל מפאת אי התייצבות או מחדל של אחד מבעלי הדין או באי כוחם.

שיטת המחקר התבססה בעיקרה על מחקר סטטיסטי-כמותני, בשילוב ראיונות עומק שערכנו עם שופטים ועם מזכירי בתי משפט. בהיבט הכמותני, הנתונים נאספו בשני מערכי מחקר נפרדים: שאלוני דחיות דיונים שמולאו על ידי מדגם מייצג של 124 שופטים מבתי המשפט המחוזיים, השלום, ובתי הדין האזוריים לעבודה במשך כ-630 ימי דיונים מלאים; וכן נתונים מתאמיים ממאגרי מידע מדגמיים ל-2,818 תיקים אזרחיים ופליליים שבנתה מחלקת המחקר.

ממצאים מרכזיים

היקף תופעת דחיית הדיונים במערכת המשפט: בחינה כמותית של תופעת דחיית הדיונים העלתה כי מדובר בתופעה גורפת ומקיפה, על פני כלל הערכאות וההליכים שנבדקו. מקור התופעה הוא בבקשות לדחייה מבעוד מועד המוגשות על ידי הצדדים ובאי כוחם, וכן בדחיות במועד הדיון, ולא בדחיות ביוזמת בית המשפט, המסבירות רק כחמישה אחוזים מדחיות הדיונים מבעוד מועד. בקשה לביטול דיון מוגשת על ידי מי מהצדדים עבור מעל למחצית הדיונים הנקבעים בהליכים אזרחיים ופליליים. דחיית הדיון מאושרת ברוב המקרים, כך שכ-40% מהדיונים הנקבעים מראש ביומני בית המשפט נדחים למועד אחר, כתוצאה מדחיות משני הסוגים. רוב רובן של דחיות הדיונים הן בשלב קדם המשפט/ הקראות ולא בדיוני ההוכחות.

היקף התופעה בכללותה אמנם דומה למדי בין ההליכים, אך הם נבדלים זה מזה בסוג הדחייה האחראית לנתח העיקרי מהדחיות: כך, בהליכים אזרחיים (לרבות בבתי הדין לעבודה) ובהליכים מנהליים, מרבית דחיות הדיונים הן דחיות מבעוד מועד (36% מהדיונים הקבועים נדחים מבעוד מועד, וכ-8% נדחים במועד הדיון). בהליכים פליליים ובהליכי תעבורה, הרוב המוחלט של דחיות הדיונים הן במועד הדיון (31% מהדיונים נדחים במועד הדיון וכ-5% מבעוד מועד).

תופעת דחיית הדיונים מבעוד מועד, הנובעת מבקשות לדחייה המוגשות על ידי בעלי הדין ומאושרות על ידי בית המשפט, מאופיינת בכך שככלל, 71% מסך בקשות הדחייה מתקבלות על ידי בית המשפט. מבין בקשות הדחייה, 24% הן מפאת נסיבות אישיות או שיקולי נוחות של בעלי הדין, באי כוחם, או העדים, כדוגמת עומס עבודה, אירועים משפחתיים, או הימצאות בחו"ל. 23% מהבקשות נובעות מכך שטרם הסתיימו ההליכים המקדמיים בתיק (כגון גילויי מסמכים או איסוף החומר) או טרם הוגשו מסמכים שהיה על הצדדים להגיש בתיק (כגון תצהירים או חוות דעת). עילות נפוצות נוספות הן מפאת קיומו של דיון מקביל לאחד מבאי הכוח (18%), מפאת נסיבות מיוחדות כגון מילואים, חופשת לידה או סיבות רפואיות של הצדדים, באי הכוח או העדים (13%), או משום שמתקיימים הליכי משא ומתן להסדר בין הצדדים (11%).

דחיות הדיונים במועד הדיון, השכיחות במיוחד בהליכים פליליים ובהליכי תעבורה, נובעות לרוב מסיבות הקשורות לבאי כוח הנאשמים, למשל, עקב בעיות בעיון ובצילום חומר החקירה או מפאת ניהול מגעים עם הפרקליטות (העילה ל-39% מהדחיות בהליכים פליליים בשלום ו-51% מהדחיות בהליכים פליליים במחוזי), או כתוצאה מאי התייצבות הנאשם (30% מהדחיות במועד הדיון בהליכים פליליים בשלום). בהליכים אלו, נראה שהמערכת התאימה עצמה לתופעה של דחיות במועד הדיון. כך למשל, בימי המוקד (בבתי המשפט בהם יש שופטי מוקד) נקבעים יותר תיקים מאלו שיכולים להישמע, מתוך הבנה שאחוז לא מבוטל מהם עתיד להידחות.

ההשלכות של תופעת דחיית הדיונים על ניהול התיקים במערכת המשפט: ממצאי המחקר מצביעים על קשר הדוק בין דחיות הדיונים המרובות לבין משך חיי התיק במערכת המשפט (הזמן מפתיחת התיק ועד סיום הטיפול בו). כך, דיון הנדחה מבעוד מועד מוסיף בממוצע כשלושה חודשים למשך ההליך המשפטי, בכל סוגי ההליכים; דחיית הדיון במועדו מוסיפה כארבעה חודשים למשך ההליך האזרחי. כמו כן, נמצאה השפעה מובהקת של דחיות הדיונים על הזמן השיפוטי המושקע בניהול התיק. כך, בכלל מערכת המשפט, שופט מטפל בכארבע בקשות לדחיית דיון בממוצע ביום, וניתן לומר כי במבט-על מערכתי, הזמן השיפוטי המוקדש לטיפול בבקשות הדחייה שווה ערך לזמן המגולם בלמעלה מתשעה תקני שופטים, וזאת מבלי לקחת בחשבון זמן שהשופט עשוי להשקיע לשווא בהכנה לקראת דיון, זמן רענון הנדרש עקב פער זמנים בין דיונים, זמן מנהלי המוקדש לטיפול בחלק מהבקשות ולזימון מחדש של הצדדים ועוד.

יישום נוהל הדחיות וגורמי השפעה על היקף תופעת הדחיות: ממצאינו מצביעים על כך כי נוהל הדחיות לא הוטמע ויושם במערכת המשפט באופן מלא. כך, מצאנו כי בשנה שלאחר כניסתו לתוקף של הנוהל ב-1.3.10, הייתה ירידה מסוימת בהיקף הדחיות מבעוד מועד בהליכים אזרחיים, אולם מגמת שינוי קלה זו פגה מאז, והיקף התופעה ופיזורה חזרו לקדמותם. מצאנו כי בפועל, אין כמעט שימוש בטפסים שצורפו לנוהל הדחיות. כמו כן, קבלת ההחלטה בבקשה לדחייה אינה מושפעת מחלק מהעקרונות המנחים לאישורה או לדחייתה המפורטים בנוהל. כך, סמיכות מועד הבקשה למועד הדיון הקבוע אינה מהווה גורם משפיע במערך השיקולים, על אף שמחצית מהבקשות לדחייה מבעוד מועד מוגשות בהפרש של חמישה ימים או פחות מהמועד הקבוע לדיון; טעמי נוחות, כדוגמת שיקולי עומס, מהוות עילה מספקת לקבלת בקשת הדחייה, ובקשות מטעמים אלו מאושרות על ידי בית המשפט בכ-73% מהמקרים; נסיבות אישיות מיוחדות כמילואים, חופשת לידה או מחלה נחשבות בפועל כעילה מספקת לאישור בקשת הדחייה גם מבלי שנעשה ניסיון להיערך לקראתן מראש ולמצוא פתרון סביר בדמות מחליף שיופיע לדיון, ובקשות שמוגשות מטעמים אלו מאושרות בכ-76% מהמקרים; והוצאות משפט כמעט שאינן מוטלות בנסיבות המצדיקות את העניין.

מראיונות עם שופטים ובעלי תפקידים, נראה שהסיבות לאי יישומו המלא של נוהל הדחיות כוללות את עומס העבודה הרב המוטל על השופטים, המונע את ההשקעה קצרת הטווח בבדיקת העילות ובכתיבת החלטות הדוחות בקשות לדחייה; הרצון לבסס ולתחזק מערכת יחסים חיובית עם עורכי הדין; חשש מחוסר גיבוי ערכאות הערעור ונציב תלונות השופטים להחלטות הדוחות בקשות לדחייה; וכן חוסר הפנמה של העלות המערכתית לתופעת דחיית הדיונים.

הקשר בין דחיות דיונים מבעוד מועד לדחיות במועד הדיון: מצאנו כי קיים קשר שלילי בין שני סוגי דחיות הדיונים, כך שככל שיש יותר דיונים הנדחים מבעוד מועד, כך יש פחות דיונים הנדחים במועד הדיון, ולהיפך. המשמעות היא שכאשר בית המשפט אינו מאשר בקשות דחייה מבעוד מועד (בין אם בגלל סירוב בית המשפט לאשר דחייה ובין אם בגלל שבקשות כאלו כלל לא הוגשו), עולה הסיכוי שהדיון יידחה במועדו, לרוב בשל אי התייצבות הצדדים או חוסר מוכנות עורכי הדין.

המלצות

במחקר מוצעות מספר דרכי טיפול בתופעת דחיית הדיונים, כאשר נקודת המוצא היא כי יישום נוהל הדחיות הוא הדרך המתאימה והיעילה להביא לצמצום היקף תופעת הדחיות מבעוד מועד. שימוש קפדני בנוהל כתנאי סף צפוי לצמצם הן את מספר בקשות הדחייה המאושרות על ידי בית המשפט והן את מספר הבקשות המוגשות על ידי הצדדים. מרבית הצעותינו מתייחסות לפיכך לאופן יישום הנוהל, בשים לב לסיבות המשמעותיות בגינן הוא לא יושם במלואו עד היום. כמו כן, אנו מציעות דרכי טיפול אפשריות לדחיות הדיונים במועדם, בהן הנוהל לא דן.

במסגרת דרכי הטיפול המפורטות בהרחבה בפרק ההמלצות, מוצע להיעזר באמצעים מחשוביים ובמזכירויות בתי המשפט כמסננת ראשונית, כך שהשופטים יקבלו לטיפולם רק בקשות לדחייה המוגשות בטפסים המתאימים ובצירוף כל המסמכים הנדרשים. ההחלטה בבקשות המלאות תיעשה בהתאם לקריטריונים שבנוהל הדחיות, כאשר ניתן לשקול אפשרות שההחלטה תתקבל על ידי גורם הדומה למחלקת ניתוב התיקים או על ידי עוזרים משפטיים. מוצע לקבוע יעדי הפחתה דינאמיים שייקחו בחשבון את עילות הבקשה השונות.

ביישום הנוהל יש ליתן את הדעת לקשר השלילי שמצאנו בין דחיות מבעוד מועד לבין דחיות במועד הדיון ולמצוא את נקודת האיזון האופטימאלית בגישה כלפי בקשות לדחיית דיון. השימוש בכלי של פסיקת הוצאות משפט הן לצדדים והן לטובת אוצר המדינה יכול להוות כלי יעיל לאיזון בין דחיות מבעוד מועד לבין דחיות במועד הדיון, וכן לצמצום היקפן. הטיפול בתופעת הדחיות, בעיקר בהקשר לדחיות במועד הדיון בהליכים פליליים, כרוך במציאת פתרונות בשיתוף פעולה עם גורמי חוץ כגון המשטרה, הסנגוריה, ושירות המבחן. המלצותינו נוגעות גם לדרכים בהן ניתן יהיה לעקוב אחרי הטיפול בתופעת הדחיות ואחר העמידה ביעדים, ולבחון שינויים לאורך זמן.

מודעות פרסומת