תגיות

, , , , , , , ,

לא מעט כבר נכתב (לדוגמה כאן וכאן), וודאי עוד ייכתב על פסק הדין החשוב שניתן אתמול (16.9.2013) וביטל את סעיף 30א לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד-1954 שנחקק במסגרת תיקון 3 לחוק בשנת 2012. הסעיף אפשר להחזיק במשמורת מסתננים ששר הבטחון הוציא נגדם צו גירוש לתקופה של שלוש שנים. בית המשפט העליון קבע – פה אחד בהרכב מורחב של תשעה שופטים – כי הסעיף פוגע בזכות לחירות וכי הפגיעה אינה עומדת בתנאי פסקת ההגבלה, ולכן דין הסעיף להתבטל.

ברשימה קצרה זו אבקש להתייחס בעיקר לתרומתו של פסק הדין להלכה בנושא ביקורת שיפוטית על חקיקה. ב-18 השנים האחרונות, מאז ניתן פסק הדין בעניין בנק המזרחי, מקיים בית המשפט העליון ביקורת שיפוטית על חקיקת הכנסת, ועד כה הוכרזה בטלותם של 11 חוקים (בתקווה שאני לא מפספסת). עם זאת, ישנן שאלות רבות הנוגעות לאופן יישומה של הביקורת השיפוטית אשר נותרו בינתיים ללא מענה. פסק הדין שניתן אתמול מפזר מעט מהערפל הזה, אך מותיר מספר שאלות שאינן מוכרעות.

להלן חלק מהסוגיות החוקתיות שנדונו:

העותרים טענו לפגיעה בזכות לחירות ובזכות לחופש התנועה, אשר שתיהן מעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בית המשפט העליון הותיר בצריך עיון את שאלת הפגיעה בחופש התנועה, מאחר שמדובר במי שנכנסו לישראל שלא כדין, ושאלת התחולה של הזכות עליהם שנויה במחלוקת. לאור הפגיעה הברורה והחמורה בזכות לחירות, בית המשפט נמנע מהכרעה בסוגיה זו (פסקאות 77-80 לפסק דינה של השופטת ארבל). יצוין, כי מדובר בפעם השניה שבה נפסל חוק עקב פגיעתו במי שאינם אזרחים ישראליים – הפעם הראשונה היתה בעניין חוק הנזיקים האזרחיים, אשר חל על תושבי השטחים שנפגעו כתוצאה מפעולות צה"ל.

ביחס למבחן התכלית הראויה התעוררה פעם נוספת השאלה האם במצב שבו לחוק ישנן שתי תכליות – האחת ראויה והשניה שאינה ראויה, החוק עומד במבחן התכלית הראויה. בית המשפט קבע, כי התכלית של מניעת השתקעותם של מסתננים בישראל היא ראויה, אולם התכלית השניה שהציגה המדינה – בלימת תופעת ההסתננות אינה ראויה, מכיוון שהיא מהווה שימוש באדם כאמצעי בלבד, ולא רואה באדם תכלית בפני עצמה. עם זאת, בית המשפט הותיר את שאלת היחס בין התכליות פעם נוספת בצריך עיון, מאחר שקבע שהחוק אינו עומד במבחני המידתיות. (פסקאות 83-94 לפסק דינה של השופטת ארבל)

שאלה נוספת שחוזרת ומתעוררת בפסקי הדין העוסקים בביקורת שיפוטית על חקיקה היא שאלת נטלי ההוכחה. אין מחלוקת כי הוכחת הפגיעה בזכות חוקתית מוטלת על העותרים, אולם ישנה מחלוקת ביחס לנטל ההוכחה בשלב השני – בחינת תנאי פסקת ההגבלה. לפי השופטת ארבל, שאלת נטל ההוכחה אמורה היתה להכריע האם החוק עומד במבחן האמצעי הרציונלי. אך על אף הצהרתה שלפיה היא נוטה לעמדה שהביע הנשיא ברק בפרשת התנועה לאיכות השלטון (פסק דין הראשון בעניין חוק טל) – שלפיה בשלב השני נטל ההוכחה מוטל על המדינה, ארבל אינה מכריעה גם בשאלה זו, וזאת מכיוון שלדבריה ההכרעה אינה נחוצה כאן עקב אי עמידת החוק במבחני המידתיות האחרים (פסקאות 100-101 לפסק דינה).

בעוד שהשופטים ארבל ופוגלמן הביעו את דעתם כי החוק אינו עומד במבחן המידתיות השני – מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה, הנשיא גרוניס התנגד לעמדה זו (ולשיטתו החוק בטל מכיוון שאינו עומד במבחן המידתיות השלישי – מבחן המידתיות הצר). גרוניס הציג שתי סיבות. האחת היא שהאמצעים החלופיים שהוצגו חלקם אינם אמצעים חקיקתיים אלא אמצעים פיזיים, שהסמכות לנקוט בהם נתונה לרשות המבצעת, ולכן לא ברור אם הם יכולים להוות אמצעי חלופי לצורך המבחן. הסיבה השניה היא כי לדבריו האמצעים החלופיים שהוצגו, כגון חובת דיווח, הגבלת מיקום המגורים ושהות במתקן פתוח, לא יגשימו את התכלית של מניעת ההשתקעות בארץ. (פסקה 3 לפסק דינו)

משהוכרז כי התיקון אינו חוקתי התעוררה שאלת הסעד. בית המשפט קבע כי הביטול ייכנס לתוקף מיידי אולם קבע, כי לתקופה של 90 יום צווי המשמורת ייחשבו כאילו הוצאו מכוחו של חוק הכניסה לישראל, והמדינה תידרש לבחון בתקופה זו את עניינו הפרטני של כל אחד מהמוחזקים במשמורת. זאת לאחר שנקבע שבית המשפט אינו יכול לקבוע בעצמו הסדר אחר במקום זה שבוטל (reading in), וכי מלאכה זו מוטלת על המחוקק.

ולאחר שפירטתי את החידושים העיקריים שחידש פסק הדין אסיים ואומר כי תרומתו הגדולה של פסק הדין היא בהגנה על זכויות האדם במדינת ישראל, כמו גם בשמירה על מחויבותה של המדינה למשפט הבינלאומי הפומבי בכלל, ולאמנת הפליטים בפרט.

לרשימה קודמת בטרקלין שעוסקת בתיקון החוק ראו כאן.

Advertisements