תגיות

,

בעבר (הרחוק) פרסמתי פוסט שעסק בפסק הדין שדחה העתירה כנגד מינויו של יוני בן מנחם לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. באותה פרשה, בית המשפט העליון דחה העתירה, והטענות בדבר הזיקה הפוליטית של מר בן מנחם לתפקיד מנכ"ל רשות השידור, מאחר שהמינוי נערך על יסוד המלצה של ועדת איתור "מקצועית". העלתי את השאלה, שחורגת כמובן מעניינו הקונקרטי של בן מנחם, האם על בית המשפט ליתן, באופן אוטומטי, אמון כה רב בועדות איתור, מבלי שהוא מברר בצורה נאותה האם אכן מדובר בועדת איתור מקצועית (ולא בועדת איתור המשרתת רצון הדרג הפוליטי). כותרת הפוסט, "מקצועית או פוליטית? זאת השאלה", רימזה לכך, כמובן.

גישה דומה, המעניקה מעמד מכריע להמלצה של ועדת איתור "מקצועית", הובעה בפסק-דינו של בית המשפט העליון בפרשת משה אשר. בתמצית, פרשה זו עסקה בסירובו של שר האוצר דאז, יובל שטייניץ, להמליץ על מינויו של עו"ד ורו"ח משה אשר לתפקיד מנהל רשות המסים, בניגוד להמלצתה של ועדת איתור. שר האוצר טען כי מתוקף אחריותו המיניסטריאלית, הוא רשאי לסטות מהמלצתה של ועדת האיתור, בנסיבות בהן הוא סבור שהדבר חיוני לתפקודה של רשות המסים. בית המשפט, בפסק דין אקטיביסטי, הורה לשר האוצר להביא את המינוי בפני הממשלה. בית המשפט נתן משקל מכריע להמלצתה של ועדת האיתור, שנתפסה על-ידו כמקצועית.

אם נשאיר בצד את השאלה האם אכן ועדות איתור הן גוף מקצועי, או שמא במסווה של גוף מקצועי, הן ביטוי לרצון הפוליטי, פסקי הדין הנ"ל משקפים (בהקשר הקונקרטי שנדון בגדרם) תפיסה שיפוטית המעניקה משקל נכבד למקצועי, בפרט, ביחס לפוליטי. כידוע, ניתן לזהות מספר מישורי לגיטימציה לפעילות המנהל הציבורי. שני מישורי לגיטימציה, שעשויים לעתים להתחרות זה בזה, הוא המישור המקצועי (המנהל הציבורי כמומחה), לעומת המישור הפוליטי (המנהל הציבורי כפועל מכוח הנחיות דרג פוליטי נבחר). פסק הדין בפרשת משה אשר, בעיקר, משקף העדפה של המומחיות על פני הפוליטיקה.

תפיסה שונה משתקפת מפסק-דין שניתן לאחרונה בארצות הברית, על ידי בית המשפט הפדרלי לערעורים במחוז קולומביה בפרשת State of Mississippi v. Environmental Protection Agency. פסק הדין עסק באמות מידה שנקבעו על ידי ה-EPA (הרשות הפדרלית להגנת הסביבה) בתחום של זיהום אוויר (ביחס לחלקיקי אוזון). בהתאם להוראות חוק אוויר נקי (Clean Air Act), על ה-EPA לקבוע את אמות המידה הנ"ל בהתחשב בהמלצת הוועדה המדעית המייעצת לאוויר נקי (Clean Air Scientific Advisory Committee). ועדה זו הוקמה על מנת לספק תמיכה ועצה מדעית ל-EPA בקביעת אמות המידה מכוח חוק אוויר נקי, ומתוך רצון לספק בקרה עצמאית מתמשכת על  הפעלת שיקול הדעת המדעי של ה-EPA. על רקע האמור, חברי הוועדה המדעית המייעצת היו אמורים להתמנות על בסיס כישורים מיוחדים בתחומים מקצועיים רלבנטיים. חשוב להעיר, כי החוק המסמיך קבע כי על ה-EPA לקחת בחשבון המלצות הוועדה המדעית המייעצת, אך הוסיף וקבע כי כל חריגה מההמלצות מחייבת מתן הסבר והנמקה.

במקרה הנדון, הוועדה המדעית המייעצת המליצה לקבוע את אמות המידה על רף מחמיר יותר מזה שנקבע על ידי ה-EPA בסופו של יום. יוער, כי הוועדה המדעית הייתה מורכבת מעשרים ושלושה מדענים מתחומים רלבנטיים. בית המשפט קבע כי קביעת המדיניות של ה-EPA יכולה לגבור על המלצת הוועדה המדעית המייעצת, כל עוד ה-EPA מספקת הסבר רציונלי מדוע דחתה ההמלצות. בית המשפט קיבל את קביעת המדיניות של ה-EPA, כי יש לנקוט בגישה פחות מחמירה ופחות מגינה על הסביבה מזו שהומלצה על-ידי הוועדה המדעית המייעצת. EPA סברה כי יש לקבוע נקודת איזון שונה מזו שהוצעה על-ידי הוועדה המדעית המייעצת. בית המשפט אישר את קביעת המדיניות של ה-EPA בהתבסס על כך שגם המלצתה של הוועדה המדעית המייעצת הייתה מבוססת על שיקולי מדיניות, לצד המחקר המדעי.

 פסק הדין הנ"ל משקף איזון הולם בין המקצועי לפוליטי. הוא מקנה משקל משמעותי ונכבד לוועדה המדעית המייעצת, אך לא משקל מכריע. בפרט, כשהמדובר בשאלה המעוררת היבטי מדיניות, לצד ההיבטים המקצועיים. EPA היא אמנם גוף רגולטורי מתמחה, אך העומדים בראשו נותנים דין וחשבון במישרין לנשיא ארצות הברית, ודרכו, לציבור הבוחרים. ממילא, הלגיטימיות הפוליטית שלו גבוהה יותר מזו של הוועדה המדעית המייעצת. נקודת האיזון הנאותה – שהיה מי שטען כי לא התממשה במקרה הנדון – היא לאפשר לדעה מדעית עצמאית להיות מונחת בפני הדרג הפוליטי בצורה מפורטת ומלאה, לחייב את הדרג הפוליטי להתייחס, בצורה רצינית, לדעה זו, אך להותיר את ההכרעה הסופית לדרג הפוליטי, בכפוף לחובת הנמקה, כל אימת שהוא מבקש לסטות מהעמדה המדעית.

Advertisements