פוסט אורח מאת גיל גן-מור

רבות נכתב על פרשת האפליה בסופרלנד. בצדק הדגישו רבים את הפסול המוסרי בהפרדה בין תלמידים לפי מוצאם. צדקו גם מי שהדגישו את המסר המחלחל מהכנסת, בשל חוקים כמו חוק ועדות הקבלה, לפיו אפליה של ערבים והפרדתם היא לגיטימית. אחרים, ובצדק רב, טענו כי מערכת החינוך מקבעת את דפוסי ההפרדה ובין יהודים לערבים ואינה עושה מאמצים להפחית את הגזענות.

אלא שבין שלל הגינויים, הייתה פעולה אחת, שבה יכולה היתה המדינה לנקוט, במקום רק לגנות, ושלא זכתה לדיון נרחב והיא הטלת סנקציה פלילית. למעשה, פרשת סופרלנד הייתה הפעם הראשונה, הזכורה לי, שבה בכלל נדרש היועץ המשפטי לממשלה לעניין, בעקבות פניות שהגיעו אליו, לרבות מהאגודה לזכויות האזרח. בסופו של דבר החליט היועץ המשפטי להסתפק בהתנצלות של הנהלת הסופרלנד ובקביעתה כי תחדל מהמדיניות המפלה והנחה את הפרקליטות שלא לפעול במישור הפלילי.

ואכן רבים לא מודעים לכך שחוק איסור אפליה במוצרים, שירותים, ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, שחוקקה הכנסת בשנת 2000 אוסר על עסקים כמו הסופרלנד להפלות מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי או הורות. איסור זה הינו גם איסור פלילי, שדינו קנס. האחריות הפלילית חלה גם על מנהלים ועובדים בכירים.

האיסור הפלילי מבטא את הראציונל לפיו אפליה היא לא רק עסקו של הקורבן אלא עסקה של החברה כולה, ערך חברתי מוגן שיש לשמור עליו. כפי שציין בית המשפט העליון, "אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה, כי נוהגים בהם איפה ואיפה. תחושת חוסר השוויון היא מהקשה שבתחושות. היא פוגעת בכוחות המאחדים את החברה. היא פוגעת בזהותו העצמית של האדם" (בג"ץ 953/87 פורז נ' ראש עיריית תל-אביב).

למרות האיסור הפלילי איני סבור כי היה ולו מקרה אחד שבו המשטרה החלה בחקירה פלילית של עסקים מפלים, ובוודאי שלא הוגשו כתבי אישום נגד מנהלים של עסקים שהפלו. מבחינת רשויות אכיפת החוק מדובר למעשה באות מתה.

החוק מופעל היום אך ורק באמצעות תביעות אזרחיות של קורבנות האפליה, שמופקרים על ידי רשויות המדינה לעשות את המאבק לבדם ועל חשבונם (ראו למשל – מאבק של אזרח בתאגיד נדל"ן). רבים מהם מתקשים לעשות זאת בשל חסמים שונים וחשש מפני הסתבכות בהליכים משפטים מורכבים. המשמעות היא שמדינת ישראל הפריטה את המאבק בהפליה במתן שירותים ובכניסה למקומות ציבוריים.

זה לא חייב להיות כך. אם ניקח למשל תחום דומה, אפליה במקומות העבודה, נראה שהמדינה יכולה לפעול אחרת. חוק שוויון הזדמנויות בעבודה קובע איסור על מעסיקים להפלות עובדים. לצד הקביעה כי מדובר בעוולה אזרחית, נקבע בחוק כי הפליה אסורה הינה עבירה פלילית. ואכן, המדינה ניצלה את החוק כדי להעמיד לדין ולהרשיע מעסיקים שהפרו את הוראות החוק (למשל – ת"פ (ת"א) 492/05 מדינת ישראל נ' תמנון טקסטיל בע"מ (מיום 25.2.07) (הפליה מחמת הריון); ת"פ (ת"א) 1038/99 מדינת ישראל נ' תפקיד פלוס בע"מ (מיום 12.6.03) (פרסום מפלה שלמודעת דרושים).

אם המדינה יודעת להעמיד לדין מעסיקים שהפלו, אין כל סיבה שלא ייפתחו הליכים דומים נגד בעלי עסקים ומקומות ציבוריים שמפלים.

יתר על כן, מעורבות של המשטרה והתביעה במקרים של חשד לאפליה היא חיונית, שכן האפליה היא הרבה פעמים מוסווית, מתוחכמת, ולא גלויה היא מתבצעת למשל, על ידי אי מתן שירות לאדם בשעה שחברו מקבל את השירות, או ייבושו של אדם בתור בכניסה למקום. לעיתים נאמר לאדם שהמוצר הנמכר אזל שעה שלאחרים הוא מוצע. לאדם הפרטי אין סמכויות חקירה כפי שיש למשטרה, שיכולה להגיע לחקר האמת.

בנוסף, רוב התביעות של קורבנות האפליה מסתיימות בפיצוי נמוך יחסית. עבור תאגידים גדולים, שמפיקים תמורה מהאפליה, סכומים אלו אינם מהווים הרתעה של ממש. אך אם המנהל, שלא מכניס אנשים מעדות מסוימות למועדון שלו, או מנהל המכירות של תאגיד הנדל"ן, שמסרב למכור דירות ליוצאי אתיופיה, או בעל פארק שעשועים, שמפלה ערבים, ידעו שייפתח להם תיקים פליליים, על כל המשתמע מכך, ותוטבע בהם סטיגמה של עבריין, הם כבר ידאגו כי בעסק שלהם לא יפלו אדם או אישה.

בחוות דעתו בענין סופרלנד, מציין היועץ המשפטי לממשלה, כי הנחה את המשטרה והפרקליטות להגביר את המודעות והאכיפה של ההוראה הפלילית בחוק איסור הפליה, וטוב שכך. והנה – לפרקליטות יש כבר הזדמנות להראות שהפנימה את המסר. לאחרונה פורסם כי בריכת שחיה בבאר-שבע סירבה להכניס לקוח ערבי, טהאר מריסאת שמו, בטענה שאינו תושב העיר, בשעה שליהודים שאינם מתגוררים בבאר שבע הכניסה הותרה. הדבר נחשף בתחקיר של תכנית הבוקר של אורלי וגיא בערוץ 10, שבה תועדה נציגת הבריכה במצלמה נסתרת כשהיא מודה, כי ההנחיה נועדה למנוע כניסת בדווים בלבד.

יתרה מכך. גם טענת הבריכה, כי הכניסה אליה מוגבלת לתושבי העיר והסביבה – גם אם זו הייתה נאכפת באופן שווה על ערבים ויהודים – מהווה כשעצמה אפליה פסולה, אשר פעמים רבות כל מטרתה היא לחסום קבוצות מסוימות באוכלוסייה. בית המשפט פסק בעבר כי גם אפליה על רקע מקום מגורים הנה אפליה פסולה, אשר החוק בא להגן מפניה (למשל, ע"א 198/09 ניסים סרור נ' חברת רזידנט מוזיק בע"מ).

האם הפעם היועץ המשפטי לממשלה יתערב? האם המשטרה תחקור את בעלי הבריכה או מנהליה? האם יוגש כתב אישום? ימים יגידו. הגיע הזמן שהמדינה תיקח אחריות למאבק בהפליה במכירת מוצרים ובמתן שירותים ובכניסה למקומות ציבוריים.

*גיל גן-מור הוא ראש תחום הזכות לדיור והזכות לחינוך באגודה לזכויות האזרח.

Advertisements