השימוש בשירה ובספרות בפסקי דין בכלל ובאלו של בית המשפט העליון בפרט הוא נפוץ. יש להבחינו מן השימוש השגרתי בפסוקים מן התנ"ך הנתפסים, עקב ההפניות למשפט העברי, אם כמקור מנחה ואם כמקור מחייב, כציטוט של נורמות מחייבות. לא לכך הכוונה. המדובר בשימוש בשירים על מנת לקשט את הטקסט, הנוטה מטבע הדברים להיות יבש ורציני, ולהדגיש נקודה מסויימת. הפנייה השגורה היא לשירי 'הטור השביעי' של אלתרמן בעתירות פוליטיות בבג"צ, אך גם ביאליק זוכה לאיזכורים, וגם משוררים מודרניים יותר. דן אלמגור הוא תמיד פופולרי עם 'כשאת אומרת לא' בתיקי אונס בשלוש הערכאות, ונוגע ללב במיוחד הוא שימושו של השופט א' א' לוי בשירו של רוני סומק "קו העוני" בפסק הדין בעניין "עמותת המחוייבות" העוסק בתביעה לבטל את סעיפי חוק ההסדרים שהקטינו את גימלאות מקבלי הבטחת ההכנסה –

הָיִיתִי יֶלֶד, בַּבַּיִת שֶׁקָּרְאוּ לוֹ צְרִיף,

בַּשְּׁכוּנָה שֶׁאָמְרוּ עָלֶיהָ מַעְבָּרָה.

הַקַּו הַיָּחִיד שֶׁרָאִיתִי הָיָה קַו הָאֹפֶק וּמִתַּחְתָּיו הַכֹּל נִרְאָה

עֹנִי"

 

אל מול שימוש מרגש זה בשירה, הצובע את הטקסט, ונותן לפסק הדין (דעת מיעוט אל מול רוב של שישה שופטים שדחו את העתירה) יתר תוקף ועוצמה, בולט שימושו של כב' השופט יצחק עמית בשירת שלמה ארצי.

במה המדובר? כדרכם של שופטים נוהג עמית לחלק את פסקי הדין שלו לסעיפים, ולעתים להעניק להם כותרות. והנה, בפסק הדין ע"א 4584/10 מ"י נ. רגב שובר, הוכתר אחד הסעיפים בכותרת "והוא לפני סיום". שימוש זה בשירה כה מצא חן בעיני השופט עמית עד שחזר עליו בעע"מ 434/04 הבית הפתוח לגאווה וסובלנות נגד עיריית ירושלים.

למה כוונתו? האפשרות הפשוטה היא כי בכוונתו להסביר כי סעיף זה הוא הסעיף האחרון. בפסק דין רגב שובר, לפחות, אין ההסבר נכון, שכן לאחר הפיסקה המוכתרת "והוא לפני סיום" מגיעות עוד מספר רב של פיסקאות בהן מנתח השופט עמית דעה חולקת של השופט הנדל. וגם אם כן, מדוע להשתמש בשיר של שלמה ארצי דווקא לשם כך? כלום אין הקורא רואה מגוף הטקסט שזוהי הפיסקה האחרונה וכי פסק הדין קרב לסיומו?

מה בעצם אומר השיר?

הפיסקה המתחילה במילים "והוא לפני סיום" ממשיכה – "והוא לפני סיום / סוגר כבר את השער / סוגר את העניין / חומק אל תוך השיר". הפזמון, המוכר, של השיר, מספר לנו כי – "לא עוזב את העיר / הוא אומר לה / עבור אף אחד / אנחנו שניים תמיד / בינינו אלוהים אחד".

ארצי הוא סימבוליסט. לא תמיד הוא מובן. אל מול קהל מעריציו הנשבעים בשמו (וביניהם מספר רב של משפטנים ומשפטניות) יש את אלו הסבורים כי השירים כתובים ברשלנות, והדימויים חסרי מובן. אלו מביאים תדירות פיסקאות כמו "חתולים מחשבים את קיצם לאחור" (לילות בנגב) או "לאן שלא תיסע תיקח שני בגדים ודוכיפת" (השיר האמיתי). גם 'לא עוזב את העיר' סובל מסימבוליזם מסוג זה. המטאפורה לא ממש ברורה, ובניגוד לשירי 'הטור השביעי' של אלתרמן, או השיר 'קו העוני' של רוני סומק, הפשט של הדברים אינו בעל משמעות, ודאי שלא משמעות המתקשרת לגוף הטקסט בשני פסקי הדין, האחד עוסק בפיצויים לאדם שנעצר לתקופה ארוכה בחשד שהתברר כחשד שווא, ואילו השני עוסק בסירובה של עיריית ירושלים להקצות תמיכה לבית ששימש כמוקד פעילות תרבותית לקהילה הגאה בעיר.

עמית הוא שופט צעיר יחסית, בעל ידע בתרבות פופולרית. לאחרונה עלתה לכותרות התייחסותו לסרט 'המטריקס' בפסק דין, הוא ע"א 5179/11 פלוני (קטין) נגד מדינת ישראל. עם זאת, התייחסות זו לא הייתה על דרך של איזכור תרבותי (ויש הרבה מה לאזכר במטריקס, כפי שהראה לנו ז'יז'ק), אלא התייחסות לאמירה של עד במשפט שנגע לפעולה מלחמתית, ולפיה פעל באופן מהיר כשם שפועל גיבור המטריקס. עמית לא הסתפק בהתייחסות לאמירה, אלא הוסיף נופך המראה על בקיאות יתרה בסרטי הסידרה, מעבר למתבקש לשם ניתוח עדות העד:

"בא כוח המערער לא הבהיר האם כוונתו למטריקס 1, 2 או 3, אך אניח כי כוונתו לכל שלושת הסרטים בהם הגיבורים הרעים והטובים (ולא רק "האחד") חומקים כברק מכדור שנורה אליהם, או מפליאים מכותיהם זה בזה או זו בזה"

ייתכן שגם כאן, רצה להראות בקיאות בתרבות פופולרית, כחלק מיצירת דימוי כלשהו. אני בספק. את אותה התוצאה ניתן היה להשיג באמצעות ציטוט ישיר המביא דבר בשם אומרו תוך ציון המקור, ולא באמירה שאינה מיוחסת לאיש, פיסקה סתמית השתולה בתוך הטקסט.

דווקא הסתמיות שבפיסקה מעלה את הפיתרון, ולשם כך אנו נזקקים למושג מפתח בלימודי התרבות והוא הסימולקרה. על פי 'אנציקלופדיה של הרעיונות' לגורביץ' וערב (הוצאת בבל, 2012, עמ' 781) הסימולקרה היא "מונח המציין העתק שאין לו מקור ואשר הופך לתחליף הבדוי המועדף של המקור. הסימולקרה אינה שייכת לא לרשות של האמת (או המקור) ולא לרשות של השקר. היא מבטלת את הניגוד ביניהם ובכך מפרקת את הסימן מזהותו. מה שבא במקום הסימן הוא דבר שלישי: "הסימן הרווי" כלומר הסימן המתחזה, שמסתיר את טבעו האמיתי וטוען כי הוא מוסמך לדבר בשמו של האמיתי."

או בלשונו של בודריאר (מובא שם) "מודלים הטוענים לייצוג ישיר של המציאות מפנים מקומם למודלים העוסקים בייצור ובשיווק אינסופי של ההיפר אמיתי. ההיפר אמיתי הוא משטר של משמעות המתקיים בתנאים של קפיטליזם מאוחר, שבו מסחר באינפורמציה, בקודים ובשירותים דוחק את המסחר הקלאסי שעסק בחילופי סחורות ממשיות". את מקום הציטוט מן הטור השביעי של אלתרמן, המתייחס ישירות למציאות אליה מתייחס פסק הדין, תופס איזכור תלוש מהקשר, מעובד וסתמי של שלמה ארצי. וכדברי בודריאר, יוצר את האקסטזה של הקומוניקציה המפקיעה את האדם מעצמו ומחברת אותו לזרם האקסטטי של הדימויים. 

ומה בכך? ככל שפסק הדין מתיימר להוות אמירה של ממש על החיים עצמם, ויורשה לומר – על חלק דרמטי וקשה שבהם – על ילד קטן שנפגע בפעולה מלחמתית, על קהילה מופלית ומנודה המחפשת שייכות ותמיכה, כך קיומה של הסימולקרה בלב האמירה פוגם ומפריע. כאשר הסימן מאבד את משמעותו, הקשר אל העולם הממשי הולך ומתערער, וכך גם האמירה הנורמטיבית שבפסק הדין מאבדת מתוקפה. אנו שבויים במטריקס של דימויים ללא משמעות, המוזנים אלינו ללא הרף מתחנות הרדיו, מערוצי הטלוויזיה, מהאינטרנט. בעולם הפוסט מודרני אין הבדל בין ארצי ואלתרמן, ובין פסק דין של בית המשפט העליון והופעה של אייל גולן. המדובר במערכות של דימויים בעלות תוקף נורמטיבי שווה בהקשרים שונים. ככל שפסק הדין רוצה 'לצאת מהמטריקס' עליו להתרחק מהפוסט-מודרני, לנטוש את הסימולקרה.

ז'יז'ק פותח את ספרו המופתי "המטריקס" (רסלינג, 2003) במילים – "כאשר צפיתי במטריקס בבית קולנוע מקומי בסלובניה, הייתה לי הזדמנות ייחודית לשבת ליד צופה הקולנוע האידיאלי של הסרט – כלומר, ליד אידיוט. הגבר שישב לימיני, בשנות העשרים המאוחרות לחייו, היה כה שקוע בסרט, עד שכל הזמן הוא הפריע לשאר הצופים בקריאות רמות, כגון 'אלוהים, וואוו, אז אין מציאות!"… אני מעדיף בהחלט השתקעות נאיבית מעין זו על פני הקריאות האינטלקטואליסטיות הפסאודו מתוחכמות המשליכות אל תוך הסרט הבחנות פילוסופיות או פסיכואנליסטיות מעודנות."

ככל שמדובר בכתיבת פסקי דין, עדיף לי האידיוט, כשם שהוא עדיף לז'יז'ק. עדיפה לי ההתייחסות הישירה אל הפשט של הדברים, האמירה הפשוטה והברורה, מקום בו נדרשת הכרעה נורמטיבית, שהיא אף מטיבה תקדימית. או אז ניתן לדעת אל מה התכוון פסק הדין, ובמה הוא בדיוק עוסק, וכיצד נוכל, משפטנים ואזרחים, להסדיר את ענייננו מעתה ואילך על פי הנחיותיו. התייחסות ריקה מתוכן, אל טקסט שהוא ממילא סתום, אינה נותנת לי את אותו השירות. עמית, לטעמי, הוא שופט נהדר. שני פסקי הדין המסויימים בהם מופיעה הפיסקה "והוא לפני סיום", הם לטעמי מלאכת מופת של שפיטה. הפיסקה השתולה בהם, כמפלצת מיתולוגית, מפחיתה מתוקפם, ומערערת את הבסיס הנורמטיבי שלהם. 

לדעתי, כשם שהמחוקק אינו משחית את מילותיו לריק, כך גם על השופט ללכת בעקבותיו. השופט אוהב את שלמה ארצי? שייתן לי ציטוט, מדוייק, עם אסמכתא ראויה והקשר שניתן לחבר אליו. אחרת, שישאיר את העיון בשלמה ארצי בתוככי לשכתו.

 

 

Advertisements