תגיות

, , , ,

נסיבות אישיות משמחות – לידת בתי הבכורה – גורמות לי להתעניין בימים אלה באופן שבו המדינה, בעיקר באמצעות בתי החולים, קופות החולים וטיפות החלב, מאפשרות להורים טריים ולתינוקות שלהם לממש את זכויותיהם להורות, לבריאות, לחינוך ולשוויון (הערה: הרשומה נכתבה כבר לפני מספר חודשים, אולם מקוצר זמן מפורסמת רק עכשיו).

רבות כבר נכתב על המדיניות המעודדת ילודה בישראל (לדוגמה כאן). נכתב גם על כך שבעוד שהמדינה מעודדת ילודה, היא אינה דואגת לחינוך הילדים, ואינה מאפשרת להם להשתלב במסגרות חינוכיות ראויות מבלי שההורים יאלצו לשלם על כך סכומים ניכרים מדי חודש. ברשומה קצרה זו אבקש לטעון, כי חוסר הדאגה של המדינה לתינוקות הנולדים בה מתחיל כבר בימים הראשונים שלאחר הלידה, וממשיך בתקופה הראשונה לחייו של התינוק. אציין כבר בפתח הדברים, כי הם מבוססים על הנסיון האישי שלי ועל שיחות עם מספר חברות וחברים, ולא על מחקר, ולכן אספר את החוויות שעברתי בגוף ראשון (וצר לי אם עקב כך הרשומה שונה מהרשומות הרגילות בטרקלין). אשמח כמובן לשמוע בתגובות חוויות נוספות. חשוב לי גם לציין, כי הדברים לא נאמרים כביקורת על האחיות והרופאים, אשר מהנסיון שלי מנסים לסייע ככל שניתן, אלא כחשיבה ברמה מערכתית.

הסיפור מתחיל כבר בסמוך ללידה. לאחר הלידה הועברה התינוקת לבדיקות ומשם לתינוקיה. כאשר הגענו לקחת אותה בפעם הראשונה בדקו האחיות בתינוקיה כי זו אכן התינוקת שלנו (כמו בכל פעם שבה לקחנו אותה), אולם לא העניקו לנו כל הדרכה נוספת – איך להחזיק אותה, איך להניק אותה או הנחיות אחרות. גם שאר השהות בבית החולים התאפיינה במעורבות נמוכה של הצוות הרפואי. בכל פעם שמגיעים לתינוקיה מתבצע מעקב אחרי כלכלת התינוקת (אם בהנקה ואם בבקבוקים), כמובן שנערכות בדיקות רפואיות לתינוקות, וכן ניתן להשתתף בהדרכת הנקה שמתקיימת מדי יום, אך מעבר לכך לא היה מגע בינינו לבין האחיות בתינוקיה. יתכן שניתן לבקש מהן עזרה או הדרכה, אבל הן אינן יוזמות זאת, אינן מוודאות שההורים יודעים להתמודד בעצמם, והן תמיד עמוסות ביותר.

לאחר שהות של יום אחד במחלקת יולדות עברנו למלונית. כפי שאני רואה את הדברים הפופולריות של המלוניות היא תוצר של ההזנחה והשירותים הירודים שמציע בית החולים לאחר הלידה. היא מהווה מקור הכנסה עבור בית החולים, והיא מעודדת את המשך ההזנחה של מחלקות היולדות. זהו נדבך נוסף בתהליך ההפרטה של השירות הרפואי בארץ. התוצאה היא שכמעט כל חבריי שבחרו ללדת בבתי חולים שבהם יש מלונית (וזה שיקול בבחירת בית החולים ללידה) עברו מהמחלקה למלונית. יצויין, כי עבור הפינוק והשירותים שמציעה המלונית, משלמים סכום ניכר. אין ספק שהמלונית מציעה שירותים משודרגים עבור ההורים והתינוקת. פרט לתנאים הנוחים (שגם הם לא עניין של מה בכך אחרי לידה), במלונית בן הזוג (או בת הזוג) יכולים להישאר ללון – דבר שמהווה לדעתי יתרון עצום לעומת המצב במחלקה – שבו היולדת נאלצת לבלות את הלילות לבדה ולהתמודד לבדה עם התינוק. בנוסף, התינוקיה במלונית פחות עמוסה, וניתן להיעזר ביתר קלות בשירותי האחיות שם. במלונית מתקיימות גם הדרכות הנקה, רחצה, והדרכה כללית. עם זאת, ניתן להשתחרר מהמלונית מבלי שההורים חיתלו, הלבישו או רחצו באמבטיה את התינוק אפילו פעם אחת, וההדרכה שניתנת שם אף היא מעטה.

בשחרור מהמלונית נאמר לנו, כי יש להגיע בתוך מספר ימים לבדיקת רופא ולטיפת חלב, וגם אמרו כי אחות טיפת חלב מחויבת לביקור בית אחד. כשהתקשרתי לטיפת חלב למחרת השחרור נקבע לי תור למועד בו התינוקת היתה כבר בת חודש. כשתמהתי על כך הוסבר לי, כי אמנם אמורים להגיע בתוך מספר ימים, אולם יש עומס בטיפת חלב, וזה התור הראשון הפנוי. האחות בטיפת החלב לא שאלה אותי שאלות פשוטות שיכולות לבדוק האם אני סובלת מדכאון לאחר לידה; לא שאלה מה המשקל של התינוקת – כאשר תינוקות במשקל נמוך צריכים מעקב הדוק יותר; לא בדקה אם התינוקת אוכלת כמו שצריך ולא נתנה לי הנחיות נוספות לטיפול בתינוקת. לשמחתי מצאנו רופאה מקסימה בקופת החולים, והגענו אליה לשקילות ולמעקב.

כיום, אחרי יותר מחצי שנה, ואחרי מספר ביקורים אצל הרופאה ובטיפת חלב, אני יכולה לומר שההדרכה והסיוע שמקבלים מהמדינה באמצעות קופת החולים וטיפת החלב הוא מועט ביותר. הביקורות בטיפת חלב אינן תכופות, ואני הולכת מיוזמתי לרופאה כדי שיהיה מעט יותר מעקב. גם בביקורים בטיפת חלב המידע שקיבלנו הוא מועט. אמנם האחות ענתה בשמחה על השאלות שהיו לנו, אולם המידע שהיא סיפקה לנו מיוזמתה הוא מועט, וכמעט שאינו כולל הדרכה בנוגע לפעילות מומלצת עם התינוקת. רוב הידע שלנו מגיע מהסביבה – הורים, משפחה וחברים, ומהאינטרנט (שגם הוא מצריך חיפושים אקטיביים).

המצב כפי שתיארתי (בהנחה שהחוויה שלי היא מייצגת) פוגע לטעמי בזכויותיהם של ההורים והילדים לבריאות, לשלמות הגוף, לחינוך ולשוויון ובזכות להורות והוא גם מנוגד להוראות האמנה בדבר זכויות הילד שישראל חתמה עליה ואשררה אותה. העדר המעורבות של המדינה בשלבים הראשונים של גידול הילדים עלול להביא לפגיעה גופנית בילדים, עקב העדר הדרכה מספיקה להוריהם, או לעיכוב בהתפתחותם הפיזית והקוגניטיבית. גם אמהות הסובלות מדכאון לאחר לידה נפגעות כתוצאה מכך, מכיוון שאין מי שיאבחן אותן ויסייע להן. מצב זה גם פוגע בשוויון, מאחר שמשפחות בעלות אמצעים יכולות לכסות על הפערים בקלות רבה יותר באמצעות שירותים בתשלום, כגון יועצות הנקה, יועצות שינה, רופאים פרטיים וחוגי התפתחות. הפגיעה בשוויון היא אף חמורה יותר מכפי שנדמה לנו, מאחר שהמחקרים כיום מלמדים על חשיבות החינוך וההתפתחות בגיל הרך להמשך התפתחותם של תינוקות וילדים, ועל הקושי לצמצם מאוחר יותר פערים שנוצרים בשלב זה. הזכות להורות נדונה לרוב בהקשר של הזכות להביא לעולם צאצאים, אולם זהו רק החלק הראשוני  של הזכות. בעיני, משמעותה של הזכות היא היכולת לקיים הורות משמעותית, לתרום לתינוק ולחוות איתו את חוויית הגידול. גם האמנה בדבר זכויות הילד מחייבת את המדינות לסייע להורים למלא את חובותיהם, ולטעמי המצב המתואר אינו ממלא אחר דרישה זו, או לכל הפחות אינו עושה זאת בצורה מיטבית.

אין בידי כלים מספיקים כדי לקבוע מהו הפתרון הראוי, אולם לדעתי אין ספק כי על המדינה לגלות מעורבות רבה יותר בשלבי חייהם הראשונים של תינוקות. מעורבות זו צריכה להיות בצורה של סל שירותים שיינתנו להורים, יספקו להם הדרכה ומידע ביחס לטיפול בתינוק, יאפשרו מענה הולם לשאלות ולקשיים המתעוררים במהלך גידול התינוקות, יעקבו באופן הדוק יותר אחרי התפתחות התינוקות ויאתרו פערים בהתפתחות. על השירותים הללו להינתן לכלל ההורים במדינה, אך מובן שיש לשים דגש מיוחד על צמצום פערים חברתיים כבר בגיל הרך.

גילוי נאות: אמי, טוקה ילין-מור, היא יושבת ראש האגודה הישראלית למען הילד בגיל הרך, והשיחות איתה גרמו לי לחשוב יותר על הנושאים הללו.

Advertisements