פוסט אורח מאת איילת הוכמן*

הפצת תצלומים וסרטוני מין– עבירת פרטיות או עבירת מין?

י', צעירה בת 23 שסרטוני מין חושפניים שלה הופצו ברשת הוואטסאפ, הפכה מהר מאוד לאייטם חדשותי ורכילותי חם. מעבר לעניין הציבורי, שנגע בעיקר לתוכן הסרטונים ה"פיקנטי", המקרה העלה לדיון גם את סוג העבירה הנידונה: הפצת סרטוני מין, כעבירה חדשה ההופכת נפוצה יותר עם התקדמות הטכנולוגיה. כיום, העבירה מוגנת באמצעות חוק הגנת הפרטיות התשמ"א-1981. ס' 5 לחוק קובע כי פגיעה במזיד בפרטיות, כולל הפצת תצלומים מבזים או משפילים (ס' 2(4) לחוק), מהווים עבירה שעונשה חמש שנות מאסר. ס' 31ב לחוק קובע כי המעשה יהווה גם עוולה בנזיקין. ניתן לטעון שחוק הגנת הפרטיות מהווה הגנה מספקת עבור קורבנות כמו י', כיוון שהוא מספק הן עונש מאסר אשר יתרום להרתעה, והן מקים עוולה בנזיקין. מאידך, יסוד הזדון שיש להוכיח על מנת שהעבירה תהיה פלילית, עלול להקשות על קורבנות כמו י', אשר בן זוגה לשעבר טען כי הסרטונים הופצו שלא בידיעתו. זאת במיוחד, כאשר ברשת דברים הופכים ויראליים במהרה, וקשה לעקוב תמיד אחר המפיץ הראשון של הסרט או התצלום וכוונתו.

לאחרונה עברה בקריאה ראשונה בכנסת הצעת חוק לתיקון החוק למניעת הטרדה מינית הנוגעת להפצת תצלומים (כולל סרטים) בעלי תוכן מיני, אשר נותן מענה לבעיה זו. בעיני, הקביעה כי פרסום תצלומים מיניים היא הטרדה מינית היא נכונה וחשובה מאין כמותה בעידן האינטרנט והסמארטפונים, והיא נותנת מענה טוב יותר לא רק למכשול המצוי ביסוד הזדון המצוי בחוק הגנת פרטיות, אלא גם למציאות חדשה ופלטפורמה חדשה ליחסים בין אישיים, ולבעיה קריטית של נשים בעידן הזה.

כיום, האינטרנט מהווה זירת פעילות בה מתבצעות פעילויות יום-יום רגילות, כמו קניות, צפייה בסרטים, קריאת ספרים והיכרות עם אנשים. ככזו, מתבצעות בה גם פעולות פליליות, שאינן מהוות רק פגיעה בפרטיות, אלא גולשות לתחומים רחבים יותר. כפי שיכולה להתבצע גניבה באינטרנט, באתרים בהם משתמשים בכרטיסי אשראי, כך יכולה גם להתבצע בה הטרדה מינית, ואולי אפילו אונס. כך, ניתן לטעון כי יש בפרסום תצלומים מיניים "אונס וירטואלי", כפי שמגדירה זאת גם י', קורבן העבירה, כאשר היא מתראיינת. לטעמי, דווקא הבנת המעשה כהטרדה מינית היא נכונה יותר. היות שחוסר ההסכמה נוגע ליסוד הפרסום, ולא למעשה עצמו, קשה לראות בכך אונס. ניתן לטעון שיש בכך מעשה מגונה בציבור, אך יש לזכור כי עבירה זו מגנה על הציבור הצופה ומתייחסת להסכמתו למעשה, כאשר במקרה של הפצת סרטונים ברשת, חשוב יותר להגן על האינטרס הישיר וההסכמה של קורבן העבירה, המצולם, וקשה יותר לראות בגולשים "קהל שבוי".

הצעת החוק החדשה מייחסת את ההסכמה לעצם הפצת התצלומים, ולא לאקט המיני. בכך, הצעת החוק רואה בחשיפה מעשה מיני מסוג חדש. היא מכירה בכך שהיום, "כיכר השוק" החדשה היא דף ה-feed בפייסבוק, או הקבוצות ברשת ה"וואטסאפ". לכן, חשיפה וביזוי מיני באינטרנט אינה שונה מזו בציבור, וחוסר ההסכמה לעניין המעשה, המוכר מעבירות מין "קלאסיות", מתרגם כאן לחוסר ההסכמה לחשיפה – שכן החשיפה עצמה היא מעשה מיני מסוג חדש, גם אם המעשה המיני המתועד בוצע בהסכמה.

בנוסף, הצעת החוק קובעת לעבירה זו עונש של חמש שנים. עונש זה גבוה יותר מזה המצוי כיום בחוק למניעת הטרדה מינית (שנתיים), ובכך משווה את העונש לזה הקבוע בחוק הגנת הפרטיות, ובכך מונעת עיוות לפיו אותה עבירה על פי חוק הטרדה מינית תהיה בעלת עונש נמוך יותר.

היבט נוסף אשר לא מצוי בהצעה עצמה אך הוא פועל יוצא שלה, הוא היכולת לתבוע פיצויים על-פי החוק למניעת הטרדה מינית. שני החוקים מאפשרים תביעה כעוולה בנזיקין, אולם החוק למניעת הטרדה מינית מרחיב ונותן לביהמ"ש שיקול דעת לפסוק מכוחו עד 50,000 שקלים פיצוי ללא הוכחת נזק (ס' 6(ב) לחוק). הרחבה זו יכולה להביא לתמריץ של קורבנות לתבוע באופן אזרחי, להקלה עליהן בהוכחת הנזק, ולהגברת ההרתעה.

קביעת הפצת סרטוני מין כהטרדה מינית – מבט פמיניסטי

החוק למניעת הטרדה מינית הוא על פניו חוק נייטרלי, המגן גם על נשים וגם על גברים. אך יש לתת את הדעת לעובדה שהכנסת העבירה הזו לחוק למניעת הטרדה מינית, על אף היכולת לתבוע לפי חוק הגנת הפרטיות, הוא צעד פמיניסטי המגן בצורה טובה יותר דווקא על נשים.

חשיפת סרטונים או תמונות המבזים מבחינה מינית יכולה לפגוע גם בגבר וגם באישה, וחוק הגנת פרטיות נתן מענה לפגיעה זו. אולם, עם הפגיעה בפרטיות נוסף גם "ביזוי מיני", המוגדר כאמור כהטרדה מינית בחוק. הביזוי המיני פוגע באופן קשה יותר בנשים במקרים כמו אלו. יש לבחון את הביטוי "ביזוי מיני" על רקע התפיסות החברתיות, ועל רקע השאלה כיצד אנחנו תופסים מיניות של נשים ושל גברים בחברה. אישה שנראתה "שוכבת עם כולם", תיתפס כזולה ולא ראויה. לעומת זאת, גבר שייראה "שוכב עם כולן" – ייתפס כגברי, כ"מאצ'ו". לכן, הגנה באמצעות חוק הגנת פרטיות היא אולי מספקת לפגיעה בגברים, אך היא בוודאי אינה נוגעת בפגיעה החמורה של עבירות כאלו בנשים, בתפיסתן את עצמן ואת מיניותן, ואת תפיסתן בעיני החברה. תפיסה של צילום סרטים ותצלומים מיניים כחלק מהבחירות המיניות של אדם בימינו, עליהן יש להגן, תגדיל גם את חופש הבחירה של נשים אשר מעוניינות להצטלם. הגנה מהסוג שמציעה הצעת החוק ממשיגה את העבירה במונחים האינטימיים של הטרדה מינית, ולכן רואה בצילום לא רק "רכוש פרטי", עליו יש להגן באופן קנייני, אלא גם חלק מהותי מזהותו של האדם וממיניותו, וחלק חדש ואינטגראלי ממציאות חיינו.

איילת הוכמן היא סטודנטית שנה ג' למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, עורכת כרך 'רגולציות' של כתב העת 'משפט חברה ותרבות' וחברת מערכת בעיוני משפט לו.

Advertisements