פוסט אורח מאת איתי שהם*

כללי

בשנים האחרונות, מדי מספר חודשים מתעוררת סערה תקשורתית סביב חשדות, המבססים לכאורה קיומה של עבירה פלילית ע"י אישי ציבור בתפקידים כאלה ואחרים. העליהום התקשורתי, אשר בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות הינו רב מימדים, מביא לחשיפת הציבור לחלקי עובדות אודות אותה פרשה, לפרסום שיחות עם עדים וקורבנות לעבירות המדוברות, ובעיקר לחרושת שמועות רחבה ולהטחת ביקורות נוקבות ללא ביסוס עובדתי ממצה. דיון ציבורי שכזה (אם אכן ניתן לכנותו דיון) עשוי להביא לא אחת לתוצאות מיידיות הרות גורל עבור אותו אדם, שחלקן מעשיות כהשעיה ממקום העבודה או מניעת קידום שעומד על הפרק, ולחלקן השפעה תודעתית ארוכת טווח על דעת הקהל בעניינו (פרשת ליברמן; פרשת המכתב של גדעון סער).

סערות תקשורתיות שכאלה והמהומה הציבורית שנוצרת סביבן, מעלות תהיות רבות בנוגע לכוח הרב שיש לתקשורת כמייצגת את הציבור ולתפקיד העונשי שהיא לוקחת על עצמה, במודע או שלא במודע, בביקורת המופנית כלפי אותם אנשים שלעיתים אף טרם הוגדרו ע"י המשטרה כ"חשודים" ופעמים רבות עוד בטרם הוגש כתב אישום בעניינם המעבירם לגדר "נאשמים". תהיות שכאלה רק מתחזקות אם לוקחים בחשבון את העובדה שהתקשורת משמשת לא רק כמייצגת את דעת הקהל הציבורית, אלא במקביל ככזאת שמעצבת ומשפיעה עליה תוך שהיא מוכוונת משיקולים תועלתניים של מיקסום רווח והעלאת רייטינג.

ענישה בידי הציבור

שיבה לאחור למקורות חושפת בפנינו פולמוס רחב בספרות חז"ל באשר לתפקידו של העם כחלק ממערכת הענישה הפלילית, ומעורבותו בהליך הוצאת גזר דינו של נאשם לפועל. בעוד שבתקופת המקרא, ניתן לראות כי ההלכה המקראית הכירה במקומות שונים בענישה עממית על גווניה, הרי שחז"ל בפרשנותם המאוחרת למקורות הללו בחרו לדחות את טקס הענישה העממי, תוך שהם יוצרים במקומו הליך ענישה ממוסד הנשלט ע"י רשות שופטת ושבו נשלל כוח הענישה מהעם.  דוגמא אחת לתהליך רחב זה ניתן למצוא בפרשת בן סורר ומורה. מֶספר המקרא על פרשת בן סורר ומורה הנידון ע"י זקני עירו בשער העיר, ולאחר מכן נענש בידי ההמון: "ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים ומת ובערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו ויראו" (דברים כא,כא). כאשר מגיעים חז"ל לדרוש את הפרשה, משתנה לפתע תפקידו של העם בענישה מכפי שעלה מפשט של מקרא: "ורגמוהו כל אנשי עירו – וכי כל אנשי עירו רוגמים אותו? אלא במעמד כל אנשי עירו" (ספרי דברים, פרשת כי תצא, רכ). מהלך פרשני זה שמבצעים חז"ל, כמו מהלכים דומים שבוצעו בפרשות אחרות (כפרשת המקלל ופרשת המקושש), הפקיע הלכה למעשה את כוחו של העם ממעמד של מבצע גזר הדין למעמד סביל של צופה מהצד.

מאז הופקע כוחו של העם בהליך הענישה, הרבה מים עברו בנהר ודברים אינם בימינו כפי שהיו בימי קדם. על אף האמור, נראה כי ניתן לזהות גם בימינו מאפיינים עונשיים בפעילויות הנגרמות, במישרין ובעקיפין, בידי העם ובשמו ע"י התקשורת, כאשר דיון ציבורי מתלהט ואמירות חריפות מתפזרות מעל גלי האתר. כמובן שאין אני מתיימר להשוות בין מעורבות העם בענישה שלאחר גזר דין (בהליך הוצאה להורג) לבין תוצאותיה של סערה ציבורית, רחבה ככל שתהיה. אולם, נדמה שתוצאות כאובדן מקור פרנסה או פגיעה במוניטין, שמהווים נכסים מרכזיים בחייו של אדם, הינן בגדר תוצאות שניתן לסווגן כעונשיות. הדברים אמורים אף ביתר שאת כאשר מדובר באיש ציבור, או אז לא רק ששמו הטוב הינו בגדר נכס חיוני במיוחד, אלא שהוא גם פגיע הרבה יותר בשל תשומת הלב הרבה לה הוא זוכה.  מכל מקום, כשתוצאות שכאלה נגרמות בשלב שבו אדם טרם הושם ע"י רשויות החוק בגדר "מורשע" או אף "נאשם", עולה למרכז הבמה שאלת חזקת החפות שממנה צריך ליהנות כל אדם.

חזקת החפות

חרף היותה של חזקת החפות עיקרון יסוד בשיטות המשפט של מרבית מדינות העולם, קיימת אי בהירות ואף מחלוקת בדבר תוכנה והיקפה. בעוד שבאשר לשאלת תחולתה על שלב הכרעת הדין אין חולק, קיימת מחלוקת במדינות שונות סביב שאלת ישימותה של החזקה בהליכים המשפטיים הקודמים לשלב הכרעת הדין. בישראל, הוכרעה סוגיה זו לא מכבר והדעה המקובלת היא כזאת אשר רואה בחזקת החפות כעקרון החולש על מכלול היבטיו של ההליך הפלילי, קרי גם בהליכים הקודמים להכרעת הדין (בש"פ 95\8087 זאדה נ' מ"י).  חיזוק לתחולתה של חזקת החפות ניתן אף לזהות בתיקון שבוצע בשנת 2012 בחוק בתי המשפט, תיקון שמטרתו לאפשר לחשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, לפנות לביהמ"ש בבקשה לאסור את פרסום שמו ואת פרטי חקירתו. על ביהמ"ש הדן בבקשה לשקול במקרה שכזה את חומרת הנזק הצפויה לחשוד למול העניין הציבורי הקיים בפרסום (ס' 70(ה1)(1) לחוק בתי המשפט).

לתחולתה הרחבה של חזקת החפות קיימים מגוון רב של טעמים, כאשר הרלוונטי ביותר לענייננו הינו הרצון לנטרל את מצג האשמה העולה, כביכול, מהסיטואציה של הגשת כתב אישום כנגד אדם. עצם ניהול חקירה פלילית או הגשת כתב אישום כנגד אדם עלולים להכתים אותו בכתם של עבריין בעיני הציבור. לפיכך, חזקת החפות משמשת כתזכורת הן לציבור והן לרשויות אכיפת החוק כי עליהם להעמיד כל העת בספק את חשדותיהם, וכן להימנע מחיפזון בהסקת מסקנות בטרם יגיע יומו של האדם בבית המשפט (קיטאי רינת "חשיבותה של חזקת חפות פוזיטיבית, תפקידה וטיבה בהליכים הקודמים להכרעת הדין בפלילים" עלי משפט ג3 405, 438-439 (2004)).

חזקת החפות מהווה עיקרון מרכזי בכל מדינה דמוקרטית, ולמעשה היא  ניתנת לגזירה מתפיסה המתבססת על האמנה החברתית. הרעיון המרכזי של האמנה החברתית הינו הגבלת הכוח בידי האזרחים השונים, תוך מסירת הפעלת הכוח וסמכויות הענישה כנגד הפרט באופן בלעדי לידי המדינה. במתן סמכות בלעדית ובלתי מרוסנת למדינה להשתמש בכוח כנגד אזרחיה בטרם הורשעו, טמונה סכנה רבה. לפיכך, השימוש בחזקת החפות נועד לצמצם ולהגביל את כוחה של המדינה בכלל, ואת כוח הענישה המסור בידה, בפרט.  בכך משמשת חזקת החפות לאיזון בין חירויותיו השונות של הפרט לכוחה הרב של המדינה.

בעולם התקשורת של ימינו, שבו ניתן לזהות מאפיינים עונשיים המופעלים כנגד אדם עוד בטרם הורשע ע"י מערכת המשפט, מתקיים כרסום מתמיד בתפקידה של חזקת החפות ככזאת שמגנה על הפרט ושומרת על האוטונומיה והחירויות שלו. כאשר ענישתו של אדם מבוצעת שלא ע"י המדינה, אלא ע"י הציבור, נפגע האיזון העדין במערכת היחסים שבין הפרט למדינה: אותו איזון שבמסגרתו מסר הפרט את כוחו למדינה כדי שהיא תהיה בעלת הסמכות הבלעדית להפעיל את כוחה כנגדו. הפרת האיזון רק מתחזקת כאשר המאפיינים העונשיים מבוצעים עוד בטרם הורשע האדם ועל אחת כמה וכמה כאשר המתבטאים בתקשורת באשר לפרשה הם אנשים שפעלו בתוך המערכת המשפטית במשך שנים וליוו את הפרשה מקרוב. כאשר אלו מחליטים להתבטא בקשר לפרשה בטרם הסתיים ההליך המשפטי, גדל אף יותר הנזק הפוטנציאלי עבור אותו איש ציבור (ריאיון עם בכירה בפרקליטות בנושא פרשת ליברמן). לדעתי, העובדה כי מדובר באיש ציבור, אשר ניתן לטעון לגביו כי עם כניסתו לחיים הציבוריים נטל על עצמו סיכונים אליהם לא חשוף כל אדם, לא צריכה לשמש כסיבה בלעדית לויתור על זכויותיו.

ברור מאליו שבתוך איזון זה קיים מקום, מרכזי וראשון במעלה, לרכיב חשוב מאין כמוהו – חופש הביטוי. חופש הביטוי הוא זכות מרכזית בכל מדינה דמוקרטית, אך כמו כל זכות אחרת, ראוי לנסות ולאזנה כאשר היא מתנגשת עם זכויות אחרות שמונחות על הפרק.   נדמה כי במסגרת דיון תקשורתי המתנהל בחסות חופש הביטוי, מוטב יהיה אם גובה להבות הדיון, במקרים בהם מונחת חפותו של אדם על הכף, ינווט באופן מעודן ומאופק, ולו במעט. בנוסף, נראה זה מובן ומתבקש כי אנשים הפועלים או שפעלו בתוך המערכת המשפטית ועסקו מקרוב באותן פרשות, ישמרו את התבטאויותיהם למועד שלאחר מתן פסק הדין. כך יתאפשר לכבד באופן ראוי את זכות הבסיס הקנויה לכל אדם, והיא חזקת החפות שממנה הוא נהנה כל עוד לא הוכח אחרת בבית המשפט.

 * איתי שהם הוא סטודנט שנה ב' בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת ת"א, וחבר מערכת עיוני משפט.

מודעות פרסומת