תגיות

תיאגוד > איגוד > מכירה – המשך מגמת ההפרטה של שירותי הספקת המים והביוב

אלרן שפירא בר-אור

לאחרונה התבשרנו על כוונת הממשלה הנוכחית לאגד את תאגידי המים בעיריות ובמועצות המקומיות תחת 15 חברות אזוריות. ההסבר סוציאלי. כידוע, בשנים האחרונות, בעקבות תיאגוד מחלקות המים ברשויות המקומיות עלו מחירי המים באופן ניכר ונשמעו טענות אף על ירידה באיכות השירות. גם אז הסבירו כי משק המים העירוני מנוהל בחוסר יעילות ובכך נפגע השירות לתושבים. כעת, מספרים לנו שהחברות ברשויות המקומיות אינן יעילות דיין, וכי איחודן יקטין את עלויות התפעול ויאפשר הורדה במחירי המים (ראו, טיוטת חוק ההסדרים לשנים 2014-2013).

ניתוח המצב לאשורו ילמד כי ה"איחוד" המתוכנן מהווה שלב נוסף בדרך להפרטה מוחלטת של שירותי הספקת המים בישראל ולא באמת צפוי לקדם יעילות, לא כל שכן, הורדה בתעריפי המים.

לפני מספר שנים פירסמתי מאמר בכתב העת "חוקים" בגנות הליך ההפרטה של שירותי הספקת המים בישראל, ששיאו היה בחקיקת חוק תאגידי מים וביוב ובתיקון מספר 3 לחוק, אשר חייב את הרשויות המקומיות (למעט המועצות האיזוריות, המאגדות את מרבית המושבים והקיבוצים בישראל) להעביר את תפעול משק המים והביוב לתאגיד ייעודי שיוקם למטרה זו. הזהרתי כי הליכי ההפרטה, החל משלב התיאגוד, שאותו כיניתי הפרטה "קלה", וכלה בשלב המכירה לגורמים פרטיים, שאותו כיניתי ההפרטה ה"מוחלטת", עתידים להביא לעליית מחירי המים ללא הצדקה ולירידה באיכות השירות הניתן לתושבים. הניתוח בוסס על תובנות הכלכלה הפוליטית וכן על ניסיון אמפירי מכל רחבי הגלובוס שהראה מגמה ברורה של עליית מחירים והרעה בשירות בהפרטה של תשתיות הספקת המים. (למעוניינים ניתן לקרוא את המאמר המלא – כאן.

לצערי, התחזית התממשה. אודה כי לא את כל הכשלים צפיתי. כך לדוגמא, לא העליתי על דעתי כי לאחר התיאגוד תגבה גם תוספת מע"מ מהתושבים בגין המים הנצרכים. מכל מקום, ברור כי מגמת ההפרטה לא רק שלא שיפרה את השירות, אלא הרעה אותו והביאה לעליית מחירים בלתי פרופורציונלית (ראו, למשל' כאן. : http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000806879).

כעת, התרופה שמציעים לנו לכשלים היא מנה נוספת מהנגיף שיצר את המחלה עצמה – ההפרטה. המטרה של איחוד התאגידים של הרשויות המקומיות אינה ייעולם, כי אם הכנת הקרקע לקראת הפרטתם המוחלטת, קרי – מכירתם לגורמים פרטיים. התהליך מתנהל נוכח משנתו הסדורה של ראש הממשלה בעניין שאותה החל לקדם עוד מימיו באוצר. בדיון על הפרטה שנערך בשנת 2004 בכנסת אמר, ראש הממשלה (אז שר האוצר): "אנחנו נמשיך בהקמת תאגידי מים וביוב ובהפרטתם", כשב"בהפרטתם" הוא התכוון להעברתם לידיים פרטיות (ד"כ 375 ,16180 (התשס"ה)).

העברת תאגידי המים והביוב לחברות אזוריות היא שלב נוסף אחד בהפרטה המתוכננת. מדוע נדרש האיגוד? ייתכן כי הדבר נובע מחשש במסדרונות האוצר כי במבנה הנוכחי הרשויות המקומיות לא ירצו, אולי לא יוכלו, למכור את אחזקותיהם בתאגידי המים. הציבור עשוי להתנגד, אך אם תופרד הזיקה הישירה בין הציבור לבין תאגיד המים, ההשפעה הזו תהייה פחותה. ייתכן גם שהתאגידים האזוריים יותר קוסמים למשקיעים הפרטיים. יתר על כן, איחוד תאגידי המים של מספר רשויות עשוי להיתקל בקשיים רבים הנובעים מחילוקי דעות צפויים באשר לשווי הנכסים של כל תאגיד המצטרף לאיחוד (שהוא המפתח להקצאת המניות בחברה האזורית המאוחדת). במצב של חילוקי דעות, ייתכנו תאגידים סרבניים שלא יאותו להצטרף לאיחוד. הרפורמה המוצעת צופה אפשרות של תאגידים סרבניים ובמקרה זה מעניקה למועצת רשות המים את הסמכות למנות "מנהל מורשה" שיכנס בנעלי התאגיד המפר. בכך, תנותק כליל השליטה במשק המים מהתושב של הרשות המקומית והשלטון המרכזי יוכל, למעשה, לעשות ככל העולה על רוחו.

ההפרטה הגוברת של שירותי הספקת המים והביוב, ובייחוד הניתוק בין התושב לשירותים הנלווה לה, צפויה בסופו של יום להביא לעליית מחירי המים, בניגוד למטרה המוצהרת של הרפורמה הנוכחית להפחית את תעריפי המים ב-5%. הקמה של מערכות מים מקבילות תהווה בזבוז מוחלט ואינה מוצדקת מבחינה כלכלית, ומשכך התאגידים האזוריים יהיו, למעשה, מונופולים "טבעיים". במצב מעין זה רוב כוחות השוק מנוטרלים ונפתח פתח רחב לפעילות לא יעילה המקפחת את ציבור הצרכנים. האיזון לאי-קיומם של כוחות השוק הקלאסיים הוא התמריץ השלטוני. ראש רשות שמעוניין להיבחר בשנית, ומאמין ששירות יעיל וטוב לתושב הוא המדד להצלחתו בתפקיד (ואכן, המצב לא תמיד כך), ידאג שתאגיד המים יעניק לתושבים שירות איכותי בעלות הוגנת. ניתוק התושבים מתאגידי המים, משמעו גם ניתוק האחריות הישירה של ראש הרשות לפעילותו של התאגיד, ופגיעה בכוח האחרון שנותר לאיזון כשלי השוק הנלווים להפרטת שירותים מונופוליסטיים כגון שירות הספקת המים.

נראה כי ראש הממשלה ואנשי האוצר הולכים בדרכה של אשת הברזל, שהלכה לעולמה רק לאחרונה. בשנת 1988 הובילה מרגרט תאצ'ר את ההפרטה הגדולה מאז ומעולם של משקי מים במסגרתה מכרה ממשלת אנגליה את עשר רשויות המים האזוריות (ה-RWAs) לידי חברות פרטיות. למרות ההטבות המפליגות שקיבלו התאגידים המופרטים, שכללו מענקים ומחיקת החובות שנשאו החברות המופרטות עובר להפרטה, העלו חברות המים המופרטות את תעריפי המים בשיעורים ניכרים. בממוצע הועלו מחירי המים בכ-50% תוך ארבע שנים מההפרטה; בערכים ריאליים הייתה עליה של 46% תוך תשע שנים (ראו: Karen J. Bakker, Paying for Water: Water Pricing and Equity in England and Wales, 26 Transactions British Inst. Geographers New Series 143 (2001); Public Citizen, Water Privatization Fiascos: Broken Promises and Social Turmoil 8 (2003)). זו אינה הדוגמא היחידה לכשלון של תהליך הפרטה של משקי מים ברחבי העולם, אך היא בהחלט מייצגת וראוי שתשמש עבורנו, כמי שמובלים באותה הדרך, תמרור אזהרה.

* הכותב סטודנט לתואר מוסמך במשפטים באוניברסיטת ניו יורק.

מודעות פרסומת