תגיות

, , ,

מאז שהפציע יאיר לפיד בחיינו בדמותו כפוליטיקאי, הוא נעזר בפייסבוק על מנת לתאר לנו, האזרחים, את עלילותיו בעיר הגדולה, כלומר את חוויותיו, מחשבותיו, שיחותיו עם אנשים והתלבטויותיו. יותר ויותר נשמעות טרוניות, מצד העיתונאים, לגבי הדרך בה הוא מתנהל. הם חשים נבגדים, מפני שאינו מתראיין דרך כלי התקשורת אלא פורש את משנתו באמצעות הרשת, בעת הנוחה לו, ופונה במילותיו הוא, ישירות אל העם ומבלי להיזקק להם. ובכן, יאיר לפיד הוא רק דוגמה להתנהלות עכשווית של פוליטיקאים, המנהלים פעילות שוקקת חיים על גבי דפי הרשת החברתית. התקשורת המוסדית מחרה מחזיקה אחריהם ומדווחת על הסטטוסים שלהם במדיה המסורתיים הפותחים את מהדורות החדשות שלהם בכותרות דוגמת – "שלי יחימוביץ' הזמינה את בנימין נתניהו לעימות פומבי על גבי הקיר שלה."

בפוסט זה רציתי לקחת אתכם כמה וכמה שנים אחורה, על מנת לברר מה הייתה מערכת היחסים שהתנהלה בעבר (הדי קרוב) בין פוליטיקאים לבין עיתונאים ולבחון כיצד השתנו הדברים והאם טענותיהם של העיתונאים מוצדקות. 

משבר התקשורת הפוליטית

צמד החוקרים ג'יי בלומלר ומיכאל גורביץ' בחנו באמצע שנות ה – 90 של המאה ה – 20 את משבר התקשורת הפוליטית (Crisis of Political Communication). הם תיארו מערכת יחסים שיטתית בין כלי התקשורת, נבחרי הציבור והאזרחים, באמצעות מודל המבוסס על משולש שווה שוקיים, בקודקודו האזרחים ובבסיסו העיתונאים ונבחרי הציבור. היחסים המאוזנים בין נבחרי הציבור לתקשורת משקפים את האינטראקציה וההשפעה היומיומית שלהם זה על זה. לעומת זאת, יחסיהם עם האזרחים הם אנכיים, עקב זרימת מידע חד-כיוונית מן התקשורת לאזרחים, בעוד שאינטראקציה ישירה בין נבחרי הציבור לבוחריהם כמעט אינה קיימת. המודל מפשט מציאות סבוכה של שיתוף פעולה רב המתרחש בין המדיה השונים לנבחרי הציבור, בכל הנוגע למשימת העברת המסרים לציבור. חוקרים רבים זיהו קשר בין רמת האפאתיה הברורה של האזרחים לבין כישלון ערוצי התקשורת הפוליטית לערב את המיוצגים בתהליך הדמוקרטי; בעוד האזרחים מצביעים ברגליים, אליטת הנציגים ובכירים בתקשורת מעורבים באופן שיטתי ברשת של תלות הדדית (Mutual Dependencies). 

BlumlerGurevitchModel

התגובות למשבר הביאו בסופו של דבר להתפתחות דיסציפלינת הדמוקרטיה המקוונת (e-Democracy). הרציונל שעמד בבסיס התיאוריה גרס כי מאחר וקיום זרימה יעילה של מידע חיוני לדמוקרטיה הרי שלהתפתחויות העצומות ביכולות תקשורת המידע המבוססות על טכנולוגיות דיגיטליות, תהא השפעה מעמיקה על הדרך בה מתרחשים תהליכים דמוקרטיים. אי לכך, לטכנולוגיות המידע והתקשורת (Information and Communication Technologies – ICT) תהיינה השלכות על התהליכים הפוליטיים. פיתוח נוסף של התיאוריה אשר ממנה נבעה גם הפוליטיקה המקוונת (e-Politics) גרס כי יישומי האינטרנט ישמשו פלטפורמות ליצירת קשרים ישירים ובלתי מתווכים בין נציגי הציבור לאזרחים.

 יתרונות הפלטפורמה האינטרנטית עבור הפוליטיקאים ועבור האזרחים

לאינטרנט כפלטפורמה יתרונות רבים עבור הפוליטיקאים אשר כאמור פונים ישירות לאזרחים, באופן מיידי, פשוט ידידותי למשתמש, ובמילותיהם שלהם. הם שולטים על היקף התכנים (כאשר באמצעי התקשורת המסורתיים הם מוגבלים מבחינת זמן שידור, מספר מילים בכתבה, הכללה בליינאפ של החדשות / מיקום הידיעה בעיתון וכדומה), על טיבם (אלו תכנים כן ואלו לא), על אופי הפנייה (כיצד לפנות – פנייה הומוריסטית, פנייה אישית, פורמט תיאורי או לקוני…), על פורמט התכנים (סרטון וידיאו, ציוץ, סטטוס וכיו"ב) שהם רוצים להעביר וכמובן על עיתוי הפרסום.

גם האזרחים מפיקים תועלת רבה מן הקשר הישיר והבלתי מתווך עם הפוליטיקאים, הם מקבלים עדכונים מן הפוליטיקאים המעניינים אותם, ואך ורק מהם בלחיצת כפתור, הם עשויים להתבטא על גבי הקיר של נבחרי הציבור ולהגיב ישירות לדבריהם. שוב אינם נדרשים לתיווך העיתונאי ואו לפרשנות של עיתונאי כזה או אחר. הם רשאים להתרשם בעצמם מן הטקסטים שאף נותרים על גבי הרשת כארכיון ציבורי, כך שניתן לבחון את דברי הפוליטיקאים חודשים רבים לאחר הפרסום. הם חשים כי נציגי הציבור קרובים אליהם יותר, אנשים בשר ודם בעלי תהיות ופקפוקים שאינם מורמים מעם. מחקרים מעלים כי אזרחים בעידן הנוכחי הופכים מודעים יותר לתהליכי העבודה הפוליטיים ועשויים לפתח מעורבות אזרחית גדולה יותר בשל כך. גם במישור הציבורי, השקיפות בהתנהלות הדרג הפוליטי גדלה ולכך יתרונות רבים למידת האמון שרוכש הציבור להנהגתו.

 האינטרנט כמעצמה החמישית

בבריטניה של המאה ה- 18 נחשבו הכמורה, האצולה ובית הנבחרים (House of Commons), כשלוש המעצמות הראשונות. העיתונות, שנתפסה כקריטית לשמירת הבלמים והאיזונים החיוניים לחברה דמוקרטית, כונתה המעצמה הרביעית (The Fourth Estate). וכך עם התפתחות העיתונות ואמצעי תקשורת ההמונים כונו הללו בשם הכולל המעצמה הרביעית, על אף שזהות שלוש המעצמות הראשונות לא נותרה בעינה. המעצמה הרביעית היוותה מוסד עצמאי מרכזי בתהליכים פלורליסטיים דמוקרטיים. מעמדה ההולך ומתחזק של רשת האינטרנט בכל תחומי החיים הביא את ביל דאטון (William Dutton) לכנותה המעצמה החמישית (The Fifth Estate).

האינטרנט מציע פלטפורמה ליצירת רשתות חברתיות חדשות המרכיבות את המעצמה החמישית. יכולתו של האינטרנט לאפשר לפרטים לקשור קשרים בתוך הזירות המוסדיות ומחוצה להן בדרכים המעצימות ומחזקות את "הכוח התקשורתי" של פרטים מרושתים הוא המפתח להיותה של הרשת מעצמה העומדת בפני עצמה. השימוש הגדל באינטרנט וביתר טכנולוגיות המידע והתקשורת מגביר את מחויבותם של בעלי תפקידים וארגונים לנשיאת אחריות על מעשיהם ולמתן דין וחשבון לא רק בתחומי הממשל והפוליטיקה אלא גם בקרב המעצמות האחרות (לדוגמא כבקרה על העיתונות) ובתחומים נוספים כגון רפואה ואקדמיה, היות והגולשים חשופים לדעות חלופיות ולמקורות מידע אלטרנטיביים.

 ומה עם העיתונאים?

העיתונאים מרגישים מחוץ לתמונה, מתוסכלים ומוזנחים. בעבר היו מחוזרים על ידי הפוליטיקאים שהיו מוכנים לעיתים להתרפס עבור ראיון או פוטואופ והיום הם רואים את הפוליטיקאים מנהלים את המערך התקשורתי שלהם מעל לראשיהם ונדרשים לדווח על זה בגוף שלישי. מערך יחסי הגומלין במשולש השתנתה בעקבות השימוש הפוליטי ברשתות החברתיות. לכן הם מתלוננים על הפוליטיקאים שמדברים אל עצמם (הם לא מדברים לעצמם, הם מדברים אל הציבור), שלא עונים לשאלות וכיוצא בזה. קשה להם להתרגל למצב הדברים החדש.

 אז האם העיתונות סיימה את תפקידה ההיסטורי בקשר שבין נבחרי הציבור לבין האזרחים?

לא, ממש לא. העיתונות חייבת להתקיים כדי להמשיך ולהיות כלב השמירה של הדמוקרטיה, להמשיך ולבקר את המתרחש, להמשיך ולהציב את השאלות הקשות. אולם העיתונאים חייבים להסכין עם המצב הקיים וללמוד לחיות איתו.

בניהול תקשורת ישירה עם הציבור אין כל פסול, בדיוק להיפך. הדבר תורם להמרצת הדמוקרטיה, להגברת השקיפות, להגדלת מידת האחריותיות של נציגי הציבור כלפי בוחריהם (Accountabillity) ולהידוק הקשרים בין נציגים למיוצגים. זה בדיוק היה הרציונל שמאחורי תיאוריית הדמוקרטיה המקוונת, אותה תיאוריה שגרסה שהאינטרנט עשוי לצמצם את היקף משבר הייצוגיות שפקד את הדמוקרטיות המערביות.

הסיטואציה יצרה עוד המון כלבלבים קטנים ששומרים על הדמוקרטיה. האינטרנט מאפשר לכל אחד מאיתנו להיות אזרח מודע, החושב באופן אינדיבידואלי אשר באפשרותו לגבש דעה משלו, לשתף בה את חבריו, להציב בפני חבר הכנסת שאלות קשות, להתווכח ולהתעמת עימו, לבקר אותו כשצריך ולהחמיא כשצריך, לבחון את התנהלותו בראי ההיסטוריה באמצעות הארכיב הציבורי וכדומה. השיח הציבורי רק יהיה עשיר ופורה יותר בדרך זו ותפקידה של העיתונות לא יקופח, רק ישנה את פניו.  

מודעות פרסומת