תגיות

, , , , ,

* פוסט אורח מאת משואה שגיב

פסק הדין בעניין פלונית, אשר ניתן בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, עוסק במורה ללימודי ארץ ישראל באולפנה דתית, אשר העסקתה באולפנה הופסקה עקב בחירתה להרות כרווקה (כאשר הייתה בהריון, בגיל 41, לאחר ותק של 12 שנים באולפנה).

פסק הדין מטפל בשתי סוגיות. האחת, הפסקת העסקתה של המורה בעודה בהריון בניגוד להוראות חוק עבודת נשים. השנייה, האם הפסקת עבודתה של המורה בגין בחירתה להרות כרווקה הינה אפליה בהתאם להוראות ס' 2 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, או שמא הפסקת העבודה ניתנת להצדקה נוכח אופי תפקידה כמורה במוסד דתי. בפוסט זה ברצוני להתמקד בסוגיה השנייה.

ס' 18 לחוק חינוך ממלכתי קובע כי: "המועצה לחינוך ממלכתי דתי רשאית לפסול, מטעמים דתיים בלבד, מינויו או המשכת שירותו של מנהל או מפקח או מורה במוסד חינוך ממלכתי דתי. " (ההדגשה שלי, מ.ש.).

מועצת החינוך הממלכתי דתי (להלן: חמ"ד) דנה בנושא הפסקת עבודתה של המורה ביום י"ז באדר תש"ע, וקבעה, בין היתר, כי:

"ד. אנו סבורים כי היה על .. ( שם מלא מופיע א.ר.ב) לבוא בדברים עם הנהלת האולפנא עוד בטרם הריונה ולהגיע להסכמה מוקדמת. . . .

ה. סוגיה דתית זו דומה לכל שאלה דתית אחרת. נניח שמחנכת באולפנא תבחר ללבוש מכנסיים בשעת עבודתה. זוהי החלטה אישית לגיטימית וישנם רבנים המתירים לבישת מכנסיים לנשים באופנים מסוימים ואולם שוב מוסד ישיבתי או אולפנא לא יכולה לאפשר הופעה כזו, האם זו פגיעה בזכויות? זוהי בדיוק זכותו של החינוך הדתי לתבוע מכל מוריו שמירת תורה ומצוות וקוד לבוש והתנהגות המקובל בחברה הדתית הרחבה וק"ו אצל אנשי חינוך בחינוך התורני….." (ר' בעמ' 22-23 לפסה"ד).

כלומר, לפי מועצת החמ"ד, לא ראוי שמורה אשר בחרה להרות ברווקותה תלמד באולפנה בעודה בהריון, אך כנראה שניתן להסכים מראש לחזרתה לעבודה לאחר שילדה.

לאחר כשנה וחצי (3.6.12) העבירה בשנית מועצת החמ"ד את עמדתה בסוגיה, לפיה:

"הזכות לשיוויון אינה זכות מוחלטת ולכן נחקק סעיף 2 (ג) לחוק שיוויון הזדמנויות בעבודה. אף אם יאמר שאילו היה המעסיק מתייעץ עם מועצת חמ"ד קודם להחלטתו, יתכן שהיו נמצאות אפשרויות נוספות,  (ההדגשה לא במקור א.ר.ב) הרי שמועצת חמ"ד, בבחינת נסיבותיו של מקרה זה, סבורה כי המעסיק נהג באופן שהולם את אורח החיים הדתי הנדרש במוסד ולפיכך אין מקום לקבוע כי הוא הפלה אפליה אסורה את התובעת."

ס' 2(ג) לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה קובע כי "אין רואים הפליה לפי סעיף זה כאשר היא מתחייבת מאופיים או ממהותם של התפקיד או המשרה".

בפסק הדין נקבע כי כאשר עומד חריג זה בהתאמה להוראות ס' 18 לחוק חינוך ממלכתי, יש לקחת בחשבון את עצמאותו של המגזר הדתי בתחומי הדת ואורח החיים הדתי של החינוך הדתי, תוך התייחסות למהות תפקיד המורה במוסד דתי (ובפרט אולפנה). במקביל, יש להתייחס למבחני סבירות ומידתיות בכל הנוגע להחלטת הפסקת העבודה, תוך התייחסות לזכויותיה של המורה להורות, לכבוד ולחופש העיסוק.

אמנם, לבית הספר "יש זכות מלאה לקבוע את העקרונות ואת הצביון של בית הספר… וזאת נוכח המיגזר שבא במיוחד ללמוד בבית הספר זה ולנוכח הרצון לתת מענה חינוכי למגזר זה בלבד. . . . בכל הנוגע לחינוך ולהוראה יש רלוונטיות לבחינת אורח חייו של המורה באותו מוסד. שיקול הנוגע לאורח חייו של אדם לעניין העסקתו כעובד הוראה בחינוך הממלכתי דתי, הינו שיקול רלוונטי להמשך העסקה. כמו כן, אנו סבורים כי למורה תפקיד חינוכי ממדרגה ראשונה וכי עליו לשמש דוגמא ומופת ומודל לחיקוי בקרב תלמידיו וכי לחלק ממעשיו בחייו הפרטיים ישנה השלכה להיותו מורה, המהווה מודל לחיקוי". (עמ' 29-30 לפסק הדין).

יחד עם זאת, נקבע כי במקרה זה ההחלטה להפסיק את העסקתה של המורה אינה סבירה ואינה מידתית. לא נשקלו שיקולים נוספים רלוונטיים, ולא ניתנו ביטוי לזכות המורה להורות, ולזכותה להמשיך בעיסוקה כמורה במגזר שלה, בהיותה אדם דתי ומאמין, שבחר לממש את זכאותו להורות בגיל מאוחר.

בית הספר שלל מראש כל אופציה לשלב את המורה והביע עמדה נחרצת, "ללא התייעצות עם גורמים נוספים ורבנים נוספים כדי למצוא פיתרון אמיתי למצב העדין של התובעת, שככל הנראה משקף גם מצב של נשים רבות במגזר הדתי-לאומי, כפי שעולה מעמדת קולך בתיק זה, המצריך פיתרון אמיתי ורוחבי."(עמ' 35-36 לפסק הדין).

יתרה מכך, בית הספר לא הוכיח ואף לא טען כי מעשה המורה מנוגד להלכה, אלא שאיננו מקובל במסגרת החינוכית של בית הספר. הוא הודה כי ישנם פסקי הלכה לכאן ולכאן. לנוכח קיומם של פסקי הלכה התומכים בעמדתה של המורה, נקבע בפסק הדין כי היה על בית הספר לנסות למצוא פיתרון המאפשר למורה להמשיך את העסקתה.

חשוב לציין, כי בסופו של יום, פסק הדין קובע כי גם לו היה רצונו של בית הספר לא לחשוף את תלמידותיו לאלטרנטיבות אחרות של חיי משפחה שיקול הקשור לאופי התפקיד בצורה כלשהיא, עדיין גוברות זכויות המורה לאימהות והורות, חופש העיסוק וכבוד האד וחירותו.

לטעמי, פסק הדין מעלה שאלה ביחס למרחב חירותו של מוסד חינוך דתי לקבוע מהו אורח החיים הדתי ה"ראוי" של מחנכיו. השאלה עולה בעיקר במגזר הציוני-דתי, המחולק בתוכו לזרמים, אשר העיקרים שבהם הם הזרם הדתי-ליברלי והזרם הדתי-תורני. בתוך מציאות בה הזרם הציוני-דתי משתתף באורח החיים הליברלי ונתון לאתגרים הנובעים מהתקדמות הליברליזציה, כגון הרווקות המאוחרת, ניתן למצוא פסיקות הלכה לכאן ולכאן; כאלו המושכות לכיוון התורני מחד וכאלו המושכות לכיוון הליברלי מאידך. כל עוד ציבור מורכב זה מיוצג כמקשה אחת בזרם החינוך הממלכתי-דתי, כיצד יש לתחום את גבולות האוטונומיה המגזרית בהקשר לאופיים הדתי של מחנכיה? לפי פסק דין פלונית נראה, כי כל עוד קיימת פסיקת הלכה ליברלית, חובה על בית הספר לקחת אותה בחשבון ולנסות להגמיש את גבולותיו.

יתרה מכך, בית הדין משתמש בעמדתו של "ארגון קולך – פורום נשים דתיות", לפיו "התובעת הינה חלק ממגמה חברתית רחבה של נשים דתיות הנאמנות להלכה, אשר נוטלות חלק פעיל בחיי הקהילות הדתיות להן הן שייכות. עדות לכך שמדובר בקבוצה גדולה של נשים דתיות אורתודוכסיות ההולכות בדרך זו, ניתן למצוא בייסודה של עמותת "קיימא"- אימהות יחידניות דתיות מבחירה בשל נסיבות החיים. העמותה נוסדה בנובמבר 2011 בנוכחות מאות של נשים רווקות דתיות ובהשתתפות הרב יובל שרלו והרב בני לאו אשר עמדו על כך שאין מניעה הלכתית לכך שאשה פנויה תביא ילד לעולם ועל חובתה של הקהילה הדתית לפתוח אוזן קשבת לכאבן ולתמוך בהן." (עמ' 8 לפסק הדין).

בעיני חלק רחב מהציבור הדתי-לאומי ארגון קולך הוא ארגון קיצוני, והרבנים שרלו ולאו הינם ליברלים מדי (מילת התיאור האהובה על חלק מן המבקרים היא 'רפורמים'). נוסף על כך, בדרך כלל העוסקים בחינוך במגזר הדתי-לאומי באים מקרב הזרם הדתי-תורני, ועמדתם לרוב הינה שמרנית יותר.

פסק הדין לא דן בשאלה כיצד, במגזר מורכב ומפולג דתית ואידיאולוגית, יש להחליט מהו אורח חיים שאינו תואם מבחינה דתית את אופי מוסד החינוך. כך למשל יכולה לעלות שאלה איך על בית ספר דתי לנהוג אל מול מחנך אשר הינו הומוסקסואל מוצהר (אך אינו מקיים "משכב זכר" אשר האיסור עליו מקובל בקרב כל פוסקי ההלכה), אל מול ההתקדמות ביחס רבנים דתיים-לאומיים כלפי הומוסקסואלים (ראו עמדתו של הרב רונן לוביץ כאן, עמדתו של הרב יובל שרלו כאן, ועמדתו של הרב שי פירון לפיו בכל אחד ממוסדות הלימוד בחינוך הציוני-דתי ייפגש הצוות החינוכי עם נציגים מהקהילה ההומו-לסבית הדתית כאן)?

הסוגיה הינה חלק מהאתגרים הכוללים העוברים על המגזר הדתי-לאומי בעשור זה (דוגמא מתבקשת היא הויכוח הנוקב הנערך במגזר לגבי הפרדה בין בנים לבנות בבתי ספר יסודיים –ר' לדוג' כאן וכאן). פסק הדין בעניין פלונית, אולי לא במודע, מספק פרשנות ליברלית להוראות חוק חינוך ממלכתי העוסקות באורח חייהם של מחנכים במוסדות חינוך דתיים. נדמה לי שבסופו של יום, אם המגמה הנוכחית תימשך, לא יהיה מנוס מפיצול זרם החינוך הממלכתי-דתי בהתאם לשני הזרמים העיקריים במגזר הדתי-לאומי.

* משואה שגיב היא תלמידה לתואר דוקטור במרכז מיתר ללימודי משפט מתקדמים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב.

Advertisements