תגיות

,

פוסט אורח מאת רענן גלעדי*

פוסט זה מבוסס על מאמר שפורסם בגיליון "הסניגור" בחודש ינואר 2013 (לקריאת המאמר המלא).

בעבר הייתה מקובלת ההנחה שבית המשפט הפלילי אינו מוסמך לבקר את שיקול דעתה המינהלי של התביעה באשר לעצם הגשת כתב האישום, ושנושא זה מצוי בתחום סמכותו הייחודית של בית המשפט הגבוה לצדק.

הנחה זו הלכה והתכרסמה עם פיתוחה הפסיקתי והחקיקתי של דוקטרינת ההגנה מן הצדק, המאפשרת לבית המשפט הפלילי, בין היתר, לבטל את כתב האישום כאשר הוא סבור שהמשך ניהול ההליך יהיה בלתי צודק . עם זאת, גם היום, טענת ההגנה מן הצדק, שבבסיסה בעיקר שיקולי צדק אינדיבידואלי, נתפסת – גם אם שלא בצדק (תרתי משמע) – כבעלת אופי של "חסד". זאת בניגוד לביקורת השיפוטית של בג"ץ, המבוססת על שורה של עילות התערבות פרוצדוראליות ומהותיות מהמשפט המינהלי והחוקתי, ואשר נתפסת כבעלת אופי של זכות מוקנית של העותר – וכן של הציבור – להליך מינהלי תקין ולהחלטה מינהלית סבירה ומידתית.

בפסק הדין בעניין ניר עם כהן דחה בית המשפט העליון על הסף עתירה של נאשמים למחיקת כתב אישום שהוגש נגדם בשל פגמים מינהליים שלדעתם נפלו בהגשתו. בית המשפט קבע כי דרך המלך להעלאת טענות מינהליות על ידי נאשמים נגד רשויות האכיפה, היא בבית המשפט הפלילי ולא בבג"ץ, וזאת לאו דווקא במסגרת דוקטרינת ההגנה מן הצדק. ובלשונו: "על דרך השיגרה ובהיעדר טעמים מיוחדים, סבורים אנו כי דרך המלך להעלאת טענות כנגד הפגמים שנפלו בהגשת כתב אישום (כולל בשלב החקירה) הינה במסגרת ההליך הפלילי גופו", וזאת "בין אם מדובר בהגנה מן הצדק ובין אם מדובר בטענות שמחוצה לה" . בכך נקבעה למעשה דוקטרינה הלכתית חדשה, שניתן לכנותה "דוקטרינת הביקורת המינהלית בפלילים" .

בשנים שחלפו מאז שניתנה הלכת ניר עם כהן, ובהסתמך עליה, דחה בג"ץ על הסף עשרות עתירות נוספות של נאשמים נגד רשויות האכיפה, בשל קיומו של פורום חלופי מתאים יותר – בית המשפט הפלילי – להעלאת טענותיהם המינהליות נגד ההליך הפלילי המתנהל נגדם. נמצא, כי בהתאם לדוקטרינה החדשה שהתבססה בפסיקה, לא זו בלבד שבית המשפט העליון מתיר לערכאות הפליליות לקיים ביקורת שיפוטית-מינהלית ישירה, בעלת אופי "בג"צי", על שיקול דעתן המינהלי של רשויות האכיפה, כאשר מועלות טענות מסוג זה על ידי נאשמים; אלא שלמעשה הוא אף מחייב אותן לעשות כן, שהרי כיום, ככלל, הנאשמים אינם יכולים עוד להעלות טענות אלה בפני בג"ץ (ואין חולק כי הם זכאים שטענות מסוג זה יידונו ויוכרעו לגופן על ידי פורום שיפוטי כלשהו).

למרות פסיקה עקבית זו של בית המשפט העליון במהלך שבע השנים האחרונות, מתברר כי מעטים מאוד הסניגורים העושים שימוש בכלי רב עוצמה זה בבתי המשפט הפליליים, ומעטים מאוד גם השופטים והתובעים בערכאות הדיוניות המודעים לשינוי דרמטי זה שחל בשיטת המשפט. מצב מתמשך זה הינו בעייתי וטעון שינוי, שכן מערך שלם וחשוב של טענות המעוגנות בדין, ואשר עשויות לשפר את ההליך הפלילי ואת התנהלות הרשויות המעורבות בו, "נופל בין הכסאות" ולמעשה נזנח, על אף שבית המשפט העליון סבור כי הוא ראוי לדיון ענייני בערכאות הדיוניות.

אם תגבר מודעותם של "שחקני" המשפט הפלילי להלכת ניר עם כהן, וליכולתם של נאשמים להעלות טענות בעלות אופי "בג"צי" בבית המשפט הפלילי, במסגרת דוקטרינת הביקורת המינהלית בפלילים, במקביל ובנפרד מטענת ההגנה מן הצדק, יוכלו בתי המשפט לבטל כתבי אישום שהוגשו בניגוד לכללי המשפט המינהלי והחוקתי; וכן – באמצעות פיתוח נוסף של הדוקטרינה התואם באופן מלא את תכליותיה, לרבות הפחתת העומס מבג"ץ ומניעת פיצול ההליכים – להתערב גם בהחלטות מינהליות אחרות שהתקבלו שלא כדין על ידי הרשויות המעורבות בהליך הפלילי, בין לפני הגשת האישום ובין במהלך ניהול המשפט. אגב כך גם יפותח המשפט הפלילי בדרך של העשרתו במרכיבים "בג"ציים", אשר יעמיקו את הפיקוח השיפוטי על עבודת הרשויות ובכך יקדמו את האינטרס הציבורי הרחב ואת שלטון החוק בשלטון, בנוסף לזכויות הנאשמים.

רענן גלעדי הוא ממונה על תחום המשפט המינהלי בסניגוריה הציבורית הארצית. לשעבר עוזר משפטי בכיר בבית המשפט העליון ופרקליט במחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה. המאמר הוא הרחבה ופיתוח של טיוטת הנחיה מטעם הסניגור הציבורי הארצי בנושא טענות מינהליות במשפט הפלילי, אשר עתידה להיות מופצת לכלל הסניגורים הפועלים מטעם הסניגוריה הציבורית.

Advertisements