פוסט אורח מאת ניר רונן*

אנו כבוחרים, לעיתים לא מוצאים את הכלים בכדי לבחון האם פעולות פוליטיות מסוימות הן מוסריות וראויות. ברצוני להדגים כיצד ניתן להשתמש בדוקטרינות משפטיות, ככלים לשיפוט מוסרי של פעולות פוליטיות.

כמשפטנים אנחנו רגילים לחשוב על הזירה הפוליטית כנפרדת מהזירה המשפטית, שכן היחסים שבין הנבחרים לבוחרים אינם מוסדרים על ידי נורמות משפטיות אזרחיות רגילות. מכיוון שכך, דוקטרינות משפטיות והמטען המוסרי שבהן, אינן מוחלות על מהלכים פוליטיים רבים, והשיפוט המוסרי אינו נעשה על ידי שופטים מקצועיים. הפער הזה בין הפעולה הפוליטית לבין הפעולה האזרחית הרגילה, צריך להיות מגושר על ידי שיפוט ציבורי, כשהסנקציה המשפטית מתחלפת בסנקציה ציבורית של איבוד אמון הציבור. בכדי לשפוט מוסרית באופן ציבורי את ההתנהגויות הפוליטיות, ניתן לבחור דוקטרינות משפטיות מתאימות, לזקקן לבסיס הרעיוני והנורמטיבי שבהן, ולהיעזר בו על מנת לבחון את הפעולה.

בדוגמאות הבאות נעשה שימוש בבסיס הרעיוני של דוקטרינות משפטיות, על מנת לשקף דרכן התנהגויות פוליטיות, כשלא ניתן להחיל על התנהגויות פוליטיות אלו את אותן דוקטרינות משפטיות בזירה המשפטית. הניתוח של המקרים הוא שטחי בכוונה תחילה, שכן העיקר הוא הדגמה של המהלך המחשבתי, ולא ניתוח מעמיק של המקרים הספציפיים.

עקרון תום הלב בניהול משא ומתן

לא ניתן להחיל את עקרון תום הלב בניהול משא ומתן לקראת חתימה על חוזה, על הבטחות שמבטיחים פוליטיקאים לפני בחירות. אולם, לאחר הבחירות נוכל לבחון האם אותם פוליטיקאים קיימו את הבטחתם, ולשפוט אותם מוסרית באופן ציבורי. למרות שעקרון תום הלב אינו חל בעניין הבטחות ציבוריות לפני בחירות, הוא מבטא חובה מוסרית שתורגמה לחובה משפטית, והציבור יכול להשתמש באותם כלים משפטיים על מנת לבחון את ההתנהלות הפוליטית. שאלת תום הלב מתייחסת למועד ההבטחה. לכן, יכול להיות שלאחר שניתנה הבטחה בתום לב, השתנו הנסיבות, וכמובן שקיימת גם הלכת ההשתחררות במשפט המנהלי. התחשבות בבסיס הרעיוני של הדוקטרינות הללו מאפשר שיפוט מוסרי של התנהגות הפוליטית, שבה פעולה פוליטית שנעשתה סותרת אמירה פוליטית קודמת.

למשל, בתקופת ההתנתקות מעזה נטענו טענות חמורות כנגד מפלגת הליכוד, על המהלך שנגד את מצע המפלגה כפי שפורסם לפני הבחירות. הדיון המשפטי על הסתמכות המצביעים על המצע, לא קיבל מימד חוזי אלא מימד חוקתי (בג"ץ 7505/05 רוני אריאל נגד צה"ל ואחרים; בג"ץ 1661/05 המועצה האיזורית חוף עזה נגד ממשלת ישראל). מצביעי הימין לעומת זאת, הרגישו מרומים והשיפוט המוסרי ציבורי היה בהתבטאויות מתחום דיני החוזים. כלומר, מחוץ לזירה המשפטית העקרונות המשפטיים זוקקו לבסיס המוסרי שבהם, לפיו שפט הציבור את נבחריו.

דרישת ניקיון הכפיים

דוגמא נוספת היא שימוש בבסיס הרעיוני של דרישת ניקיון הכפיים בבקשה למתן סעד מן הצדק בבג"ץ. בג"ץ עלול לדחות עתירה מהטעם שהעותר נהג בחוסר ניקיון כפיים. אחד מהמקרים שיכולים להיכלל תחת המונח "חוסר ניקיון כפיים", לפי מספר גישות בפסיקה, הוא סטנדרט כפול. סטנדרט כפול הינו החלת סטים שונים של עקרונות במצבים דומים, וכאמור בג"ץ עלול לדחות עתירה מן הטעם הזה. אדגים מקרה של סטנדרט כפול שהגיע לבג"ץ ולאחר מכן אציע לבחינה סוגיה פוליטית עכשווית לפי עקרון זה.

בשנת 2008 הגישו ברוך מרזל ואיתמר בן גביר שתי עתירות. האחת כנגד קיום מצעד הגאווה בירושלים והשנייה לקיום צעדת דגלים באום אל פאחם (בג"ץ 5317/08 ברוך מרזל נגד מפקד משטרת מחוז ירושלים; בג"ץ 6802/08 בן גביר נגד מפקד המחוז הצפוני). בעניין מצעד הגאווה טענו מרזל ובן גביר, כי קיום המצעד יפגע ברגשות דתיים בעיר ירושלים, ולכן אין לאפשר את המצעד כחלק מחופש הביטוי של קהילת הלהט"ב. בעניין צעדת הדגלים באום אל פאחם טענו מרזל ובן גביר, כי קיום צעדת הדגלים הינו חלק מחופש הביטוי שלהם, ואין לפגוע בו בכדי להגן על רגשותיהם של הציבור הערבי. זהו סטנדרט כפול של אותם עותרים בעתירות שונות. באחת הם מבקשים להגן על רגשותיהם, ובשנייה הם מבקשים לפגוע ברגשות של ציבור אחר. בית המשפט התעלם מהסתירה בין עמדת העותרים לעניין הפגיעה ברגשות, הן בעתירה כנגד מצעד הגאווה בירושלים והן בעניין צעדת הימין הקיצוני באום אל פאחם (כפי שמציין זאת צבי טריגר במאמרו "בין ירושלים לאום אל פאחם: על מה שיש ועל מה שאין בפסיקת בג"ץ בעניין מצעדי הגאווה בירושלים וצעדת הימין הקיצוני באום אל פאחם").

צבי טריגר הגדיל להצביע כי הצלבה בין הטענות בשתי העתירות, יכולה לחשוף את כוונתם האמיתית של מרזל ובן גביר: "התנגדות לעצם קיומם של ההומואים והלסביות בעתירה נגד מצעד הגאווה, ושאיפה לגרש את הערבים משטחי מדינת ישראל בעתירה לקיום המצעד באום אל פאחם." אם נשתמש בדוקטרינת הסטנדרט הכפול, ניתן אולי להגיע למסקנה כי כשטענו מרזל ובן גביר לטובת חופש הביטוי, כשהיה מדובר במצעד שלהם, וכנגדו כשהיה מדובר במצעד אחר, הם חשפו שהמניעים שלהם הם לא ערכים אוניברסאליים אלא אינטרסים קבוצתיים.

ננסה להחיל את עקרון ניקיון הכפיים על מערכת הבחירות הנוכחית: במערכת הבחירות הנוכחית עלתה סוגיית התבטאותו של אריה דרעי כנגד אפליית המזרחים בישראל. דרעי הסביר כי האפליה נגד מזרחים נמצאת מתחת לפני השטח והציבור כולו מתכחש לקיומה, כאילו כבר עברה מהעולם. בראיון לנחמה דואק, הביא דרעי נתונים המדגימים את טענתו מתוך מחקרה של ד"ר יפעת ביטון. ההצגה של דרעי את הנושא, הייתה תוך ציור דמותה של מפלגתו כמפלגה הלוחמת למען השוויון ולמען השכבות החלשות בחברה.

אומנם דרעי מתראיין לאישה תוך כדי שהוא נתמך בנתונים מתוך מחקרה של אישה אחרת, אבל ברשימה של מפלגתו אין אף לא אישה אחת. שימוש בדוקטרינת הסטנדרט הכפול יכולה אולי להביא למסקנה, כי כמו בעניין מרזל ובן גביר, דרעי נתלה בעקרונות אוניברסאליים על מנת להסתיר מניעים אמיתיים של אינטרסים מגזריים. הצלבה בין האפליה המגדרית במפלגתו לבין טענות השוויון העדתיות של דרעי, עלולה לעלות טענה כי המניע האמיתי אינו עקרון אוניברסאלי של שוויון כי אם אינטרס מגזרי.

כאמור, דרישה משפטית זו של ניקיון כפיים אינה יכולה להתקיים בפוליטיקה, וגם אין בעייתיות אינהרנטית בכך שמפלגות מייצגות אינטרסים מגזריים. אבל לנו כציבור יש אינטרס לשקיפות ולחשיפה של האמת מאחורי אמירות פוליטיות, בכדי להגיע להצבעה מושכלת יותר. אותו סטנדרט כפול קיים בהרבה מפלגות מהימין ומהשמאל, וניתן לזהות  את אותן סתירות אידיאולוגיות כאשר מצליבים אמירות שונות.

ניתן ללמוד רבות מהחלה של עקרונות משפטיים שונים על המערכת הפוליטית, כאשר מזקקים אותם לבסיס המוסרי שבהם, ושופטים בעזרתם מוסרית את ההתנהלות הפוליטית של נבחרנו.

* ניר רונן הוא סטודנט שנה ג' במסלול המואץ לתואר שני בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב וחבר מערכת בכתב העת 'עיוני משפט'. הפוסט מתפרסם במסגרת שיתוף פעולה בין "הטרקלין" ל"עיוני משפט".

Advertisements