תגיות

,

חסד עשתה עמי ועם קוראי הבלוג הזה עו"ד קרן ילין-מור כאשר מיהרה וכתבה פוסט מעניין המתייחס לפסק הדין האחרון של בית המשפט העליון בעניין תשדירי התעמולה. סקירתה המעניינת והתמציתית הפכה את הפוסט שלי, שנכתב זה מכבר ואך המתין לפרסום ההחלטה, לתמציתי יותר ומעניין יותר. את הסקירה המשפטית קיבלנו כבר, ואפשר לגשת אל העניין.

ואכן, המעוניין בהיסטוריה של ההתייחסות של בג"צ לתשדירי התעמולה, טוב יעשה אם יקרא את הפוסט המעניין של קרן, ואת התגובות המעניינות לא פחות. משעברנו סקירה זו יכולים אנו לשאול, האם טוב עשה בית הדין הגבוה לצדק כשאישר את התשדירים? לטעמי, התשובה אינה "כן" מובן מאליו.

פסק הדין אינו ייחודי, והוא כמעט מובן מאליו. התוצאה היא צפויה למדי, והיא העדפה של חופש הביטוי על פני החשש מהפצת ביטוי גזעני, או מערעור דמותה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית. אין דבר מרתק או חדשני בסקירה התמציתית שסוקר פסק הדין את ההיסטוריה של ההלכות שקדמו לו ואת הרציונל הליברלי שביסוד החלטתו. ולהיפך, כל החלטה שונה, הפוסלת את התשדירים, הייתה החלטה מהפכנית המזעזעת את אמות הסיפים. עם זאת, ציטטה אחת שכבר זכתה לתהודה נמצאת ממש בסוף דברי כב' השופט גרוניס, ומתייחסת לעידן החדש, עידן האינטרנט, והטלוויזיה הרב ערוצית, שכבר הביא לעמעום זהרם של התשדירים, ולירידת כוחם, וסופו שיביא להכחדתם, כדינוזאורים מימי קדם:

"מערכת הבחירות לכנסת ה-19 נערכת בצילם של שינויים משמעותיים ביותר בעולם התקשורת. שידורי התעמולה בטלויזיה וברדיו, שהיו בעבר הצינור המרכזי להעברת המידע מהרשימות לציבור הבוחרים, הם כיום רק חלק מסוים ממערך ההתקשרות של הבוחר והנבחר. אמצעי תקשורת אחרים, ובהם האינטרנט, הרשתות החברתיות, אמצעי התקשורת הזרים ואתרי הבית של הרשימות עצמן, תופסים חלק הולך וגדל במערך מאגרי המידע אליהם נחשף הציבור. די אם נציין כי רשימת בל"ד עצמה, בעתירתה ובטיעונה בעל פה, ציינה כי בפועל תשדיר התעמולה הופץ (במלואו) באתרי אינטרנט מובילים בעברית ובערבית, והוא זכה לסיקור תקשורתי של רשתות טלויזיה בעולם. במצב דברים זה, בו ניתן להעביר מידע מן הרשימות לציבור – באופן ישיר או עקיף – באופנים שהחוק לא צפה אותם מראש, יש מקום לבחון את הצורך בהתאמת הדינים למציאות המשתנה."

מה הם השינויים המתחייבים ממציאות זו, שחוק הבחירות (דרכי תעמולה), התשי"ט – 1959, הכולל סעיפים ארכאיים כאיסור על תעמולת בחירות בכלי שיט, לא חזה כמותה, ולו בדמיונות הפרועים ביותר של מחוקקיו?

לטעמי, ככל שחייו של הדינוזאור הקדמוני הקרוי "תשדירי תעמולת הבחירות" נמשכים, ולו באמצעות החייאה מלאכותית – וסביר להניח שהכנסת, ובה חברי כנסת הנהנים מזמן המסך החינמי בפריים טיים, מהחשיפה אל מול הציבור השבוי, ומחבילות המימון הנדיבות, לא תמהר לבטלם, ולנתק את הדינוזאור ממכשירי ההחייאה – יש לבחון הגבלות של ממש על הביטוי של התשדירים.

חופש הביטוי הוא יסוד הדמוקרטיה. בפוסט קודם חיוויתי דעתי כי יש לבטל את סעיף 7א לחוק יסוד:הכנסת, האוסר על התמודדות מפלגות גזעניות ומפלגות המתנגדות להגדרת מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית, וזאת בשל כך שהסעיף אינו תואם את חופש הביטוי בחברה ליברלית ודמוקרטית. אך כאן אין המדובר רק בחופש ביטוי. אם רוצות המפלגות להתבטא, פתוחים בפניהם ערוצים רבים. כיום אין כמעט ביטוי שלא ניתן לפרסם. אף הצנזורה הצבאית המחמירה ביותר אינה יכולה ממידע להתפרסם בכל ערוצי האינטרנט, בטלוויזיות הזרות, וכיוצא בזה. כל הרוצה להתבטא מתבטא, ובחופשיות רבה. השאלה של תשדירי התעמולה היא האם יש לאפשר את הביטוי, על חשבון המדינה, בכלי תקשורת ממלכתיים. וכאן המבחנים הם שונים בתכלית.

תשדירי התעמולה הם כמובן "מטעם המפלגות ועל אחריותן" כפי שמודיע הקריין בתחילת התשדירים, אך הן ממומנות על ידי הציבור, אם ישירות באמצעות חבילות מימון המפלגות, ואם באופן של הקצאת משאבים ציבוריים וזמן אוויר ברשתות ממלכתיות ובזכייניות שהזכיון שלהן מותנה בכך. רבים הם הקושרים את מה שהם רואים בטלוויזיה עם 'השלטון' או 'הממסד' מבלי לדוק פורתא. אין לי ספק שרבים מקבלים את האמור בתשדירים כנכון יותר ואמיתי יותר בשל כך שהם משודרים בכלי ממלכתי. תכנים כאלו באינטרנט או באופן אחר היו מתקבלים בביקורתיות וחשדנות רבה יותר. ביטוי כזה הוא שונה בתכלית, לטעמי, מסתם ביטוי, וייתכן שכאן דווקא יש מקום להחמיר ולהקשות, ואין צורך בשינוי חקיקה לשם כך.

לטעמי, כל עוד סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת נמצא בתוקף, הרי שניתן להסיק ממנו שככל שהתמודדות מפלגה גזענית או מפלגה המתנגדת למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית אינם ראויים, הרי שגם תשדירים שתכנם גזעני או אנטי דמוקרטי וכיוצא בזה אינם ראויים. הגדרה ראויה של הגזענות כוללת לדעתי גם אפליה מטעמי נטייה מינית, אפליה מגדרית, וכיוצא בזה (וראו את ספרו של אלבר ממי על הגזענות (תרגום נורית פלד אלחנן, הוצאת כרמל, 1998). כך שבחינה ראויה לא הייתה פוסלת רק את תשדירי התעמולה של "עצמה לישראל" (מדוע זה נפסל התשדיר של בל"ד איני מבין. הגירסה הבל"דית להמנון אך עידכנה אותו ו'מזרחה' אותו, והזרימה בעורקיו דם חדש, ואני מאוד אוהב את ההמנון ונהניתי הנאה של ממש מהגירסה הבל"דית) אלא גם את התשדיר של ש"ס שיש בו יותר מקומץ גזענות כלפי העולים מרוסיה, ואת תשדיר "מפלגת הכלכלה" שהציג נערה המתפשטת מבגדיה, במפגן מיזוגני של השפלה פומבית והחפצה.

צמצום משמעותי של חופש הדיבור? האמנם? הרי החוק אוסר בהקשר זה של תעמולת בחירות על מספר רב של ביטויים וצורות ביטוי, מהן המתייחסות לתוכן ומהן לצורה. בין היתר נאסר על שימוש בשמו או בדמותו של איש כוחות הביטחון שנהרג או נפצע, או בשמו או בדמותו של נפגע פעולות איבה, נאסרה תעמולה העשויה ליצור רושם כי צה"ל מזוהה עם מפלגה (איסור שהורחב בפועל למעין איסור על שימוש בדמויות העוטות מדי צה"ל), על שימוש בילד שגילו פחות מ-15, על תעמולה באמצעות רמקול, על תכניות בידור לרבות הופעת אמנים (מכאן אנו מבינים ששרית חדד אינה בכלל אמן, או שראש ממשלתנו התותח מזלזל בחוק) נגינה, זמרה (כאמור, לרבות השיר 'אתה תותח'), הצגת סרטים ונשיאת לפידים.

טעמם של איסורים אלו ברור. הם נועדו למנוע פגיעה בקטינים, פגיעה ברגשות, ותעמולה מתלהמת ואגרסיבית. אם כך, סבורני שחופש הביטוי הגזעני, על כל מופעיו, צריך אף הוא לסגת מפני ערכים אלו. איני מבין מדוע זה מגן החוק על כבודם של קרובי נפגעי פעולות איבה, מפני שימוש בתעמולת הבחירות, ואינו מגן על כבודם של מיעוטים העלולים להיפגע מביטוי גזעני.

תעמולת הבחירות בתשדירים צריכה להיות נקייה ודמוקרטית. איני רואה את הפגיעה החמורה בחופש הביטוי אם במקום תשדירים גזעניים ורעשנים יבואו תשדירים בהן המפלגות – שכידוע עברו כבר את מסננת סעיף 7א ואין בהן מפלגות גזעניות או מפלגות המתנגדות למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – לא תרצינה את משנתן בתשדירים אלו המוצגים על זמנו וממונו של הציבור, באופן שהוא נקי מכל ביטוי המנוגד לאותו סעיף 7א. ובמילים אחרות – מי שרוצה להיות גזען על חשבונו באתר שלו באינטרנט – לבריאות (כל עוד אין וודאות קרובה לפגיעה בשלום הציבור, וכיוצא בזה.) מי שרוצה להיות גזען על חשבוני – לא תודה.

ואם תאמרו שהצמצום הנוסף בתשדירים יוציא מהם כל עניין, יהפוך אותם ליבשים ומשעממים, ויביא לאבדן קהל הצופים, אומר שכפי הנראה שהגיע יומם. הם תרמו את תרומתם (לטעמי, השלילית לרוב) לשיח הדמוקרטי בישראל. זמנם עבר. הגיע הזמן לעבור הלאה.

מודעות פרסומת