תגיות

, , , , , ,

בימים אלה משודרת בטלוויזיה וברדיו תעמולת הבחירות לקראת הבחירות שתערכנה בשבוע הבא. לא ברור עד כמה התעמולה משרתת את תכליתה (לדיון בנושא נחיצותה של תעמולת הבחירות ראו למשל כאן וכאן), והתכנים שמועלים מעוררים לא מעט ביקורת ודיון ציבורי (לבלוג חביב המבקר את התעמולה ראו כאן), אולם עד שיתוקן החוק, תעמולת הבחירות איתנו והיא מעוררת שאלות שונות, בהן אבקש לדון.

תעמולת הבחירות ברדיו ובטלוויזיה מוסדרת בחוק הבחירות (דרכי תעמולה), התשי"ט-1959 (ראו סעיפים 15 ו-15א), אשר קובע, בין היתר, פיקוח של יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית על תעמולה זו. בבג"ץ חרות נקבע כי ניתן לעתור לבג"ץ כנגד החלטות של יו"ר ועדת הבחירות. ואכן, אם בעבר עיקר ההתדיינות בנוגע לתעמולת הבחירות עסקה בשאלת השוויון בבחירות והקצאת זמני השידור לתעמולה (ראו בג"ץ 637/88 תנועת לאו"ר נ' יושב-ראש ועדת הבחירות לכנסת, פ"ד מב(3) 495 (1988)), הרי שבעשור האחרון ניתן למצוא מספר פסקי דין העוסקים בתוכן התעמולה ובפסילת תשדירים.

מספר פסקי דין מרכזיים ניתנו בהקשר זה. הראשון שבהם הוא פסק דין חרות הנ"ל, שבו אושרה (בניגוד לעמדת הנשיא ברק) החלטת יו"ר ועדת הבחירות לפסול תשדיר תעמולה של תנועת חרות, שבו התנגן על רקע מנגינת "התקווה" שיר המדבר על כך שהפלסטינים ישתלטו על המדינה, מאחר שנקבע שאין עילה להתערבות בתשדיר המבזה את הדגל ואת ההמנון. מספר ימים לאחר מכן ניתן פס"ד בבג"ץ 651/03 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש-עשרה, שעסק בפסילת תשדירים של מפלגות רע"מ ובל"ד שהציגו את דגל פלסטין. בפסק הדין נקבע, ראשית, כי יש מעמד לאגודה לזכויות האזרח כעותרת ציבורית, גם אם המפלגות שתשדיריהן נפסלו לא עתרו נגד ההחלטה, שכן העתירה מבקשת להגן על אינטרס הבוחרים בקבלת המידע ומאחר שמדובר בעניין חוקתי מהמדרגה העליונה, שביחס אליו זכות העמידה רחבה יותר. לגופו של עניין נקבע, כי בשני המקרים הצגת הדגל היא קצרה ואינה מהווה עניין מרכזי, ולכן אין בה כדי להגיע לרמת הפגיעה המצדיקה פסילה. בשנת 2006 ניתן פסק דין בבג"ץ 2194/06 מפלגת שינוי-מפלגת המרכז נ' יושבת ראש ועדת הבחירות המרכזית, שבו אושרה ההחלטה לפסול תשדיר בחירות של מפלגת שינוי, שהציג חילוני ההולך לקלפי, ועל רגליו נתלים בשכיבה עוד ועוד חרדים, ולאחר שהוא מצביע למפלגת שינוי, מתפוגגים החרדים בליווי קולות נפץ, עד שנותרת רק מגבעת שחורה המתפוגגת גם היא. נקבע, כי על אף ההגנה המיוחדת המוענקת לחופש הביטוי בהקשר הפוליטי בהקשר של מערכת בחירות, הפרסום "מזעזע את אמות הסיפים של הסובלנות ההדדית" ופוגע בכבוד האדם, מאחר ש"יש בו דמיון מעורר חלחלה לתעמולה אנטישמית, אשר הופך את היהודי החרדי ליצור חסר פנים, ל'לא אדם' הזוחל על הרצפה והנצמד כעלוקה לחילוני."

גם במערכת הבחירות הנוכחית התעוררה שאלת התוכן של תשדירי התעמולה. תחילה היה זה ביחס לתשדיר התעמולה של ש"ס, שהציג זוג בחופה וחתן שנדהם לגלות כי כלתו אינה יהודיה וכי היא מתגיירת באמצעות פקס. לאחר שהוגשו ליו"ר ועדת הבחירות פניות ביחס לתשדיר זה,  מפלגת ש"ס הסכימה להוריד אותו משידוריה לאחר ששודר פעם נוספת ביום שבו ניתנה ההחלטה. לטעמי, אם יש עילה להסרת התשדיר הרי שלא היה מקום לשדר אותו גם באותו יום, ואם אין עילה שכזו, אזי לא ברור לי מדוע יו"ר ועדת הבחירות פונה למפלגה ומבקש להסיר את התשדיר. בדומה לכך גם רשימת "כלכלה" הסירה תשדיר שכלל אישה שמתפשטת ממרבית בגדיה.

בנוסף, פסל יו"ר ועדת הבחירות חלקים מתשדירים של רשימת בל"ד ושל רשימת עוצמה לישראל. כנגד החלטות אלה עתרו האגודה לזכויות האזרח, בל"ד ועוצמה לישראל, והעתירות נידונו בפני הרכב מורחב של חמישה שופטים. אתמול (15.1.2013) ניתן פסק הדין שקיבל את העתירות, וביטל את ההחלטה לפסול את התשדירים. התשדיר של רשימת בל"ד מדמה מסיבת עיתונאים שמנהל ליברמן בהשתתפות חברי כנסת נוספים, כאשר ליברמן אומר בערבית "כבר ניסיתי להעביר חוק שמתנה קבלת תעודת זהות בהצהרת נאמנות לשירת 'התקוה'. בכנסת הבאה אנסה להעביר את החוק שוב. אבל עכשיו הגעתי למסקנה שיש להתאים את ההמנון לאוכלוסיה הערבית, כך שתוכל להזדהות איתו. יאללה חבר'ה!", וחברי הכנסת פוצחים בשירת ההמנון בלחן של שיר ערבי מוכר ורוקדים לצלילי השיר. ביחס לתשדיר של רשימת עוצמה לישראל החליט יו"ר ועדת הבחירות להשחיר את השורות "בסכנין לא כולם משלמים ארנונה"; "במזרח ירושלים יש המצפצפים על החוק"; "בטייבה ובנגב יש הבונים וילות פיראטיות", וכן את המילים "ולא לערבים" שהופיעו אחרי המשפט "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל".

בפסק הדין עומד הנשיא גרוניס על חשיבותו של חופש הביטוי בהקשר זה, אשר מאפשר לממש את הזכות לבחור ולהיבחר, באמצעות הצגת העמדות של המפלגות והיכולת של הבוחרים להתרשם מעמדות אלה ולגבש עמדה מושכלת בבואם להצביע. הנשיא גרוניס ממשיך ועומד על המבחנים המצדיקים פגיעה בחופש הביטוי בהקשר זה – "ודאות קרובה לפגיעה קשה וממשית" ומבחן "רמת הסבולת" לפגיעה ברגשות הציבור. לגופו של עניין קובע בית המשפט, כי לא מתקיימים המבחנים המחמירים המצדיקים את הגבלת חופש הביטוי. ביחס לתשדיר של רשימת בל"ד נקבע, כי מטרתו אינה ביזוי ההמנון, אלא "הפניית זרקור" לעבר הצעות החוק שהוצגו בכנסת הקודמת על ידי חברי כנסת שונים, ונועדה להמחיש את הקושי של הערבים בישראל להתמודד עם המנון המדינה. לדברי הנשיא, חוסר הנוחות שבצפייה בתשדיר "הוא הוא המבטא באופן הטוב ביותר את משמעותו המהותית של חופש הביטוי, ואת התפרשותו גם על ביטוי שצורם את האוזן וצובט את הלב." בית המשפט אף מבחין בין התשדיר האמור לבין התשדיר של רשימת חרות שנפסל.

ביחס לתשדיר של רשימת עוצמה לישראל נקבע, כי ביטוי גזעני שהוא חלק ממצע של רשימה שלא נפסלה מועמדותה לכנסת מוגן במסגרת חופש הביטוי. במקרה זה לא ניתן לומר כי קיימת ודאות קרובה לסכנה ממשית לסדר הציבורי, וכי התשדיר אינו מזעזע את אמות הסיפים של הסובלנות ההדדית.

בפסקה האחרונה של פסק הדין קורא הנשיא גרוניס להתאמת דיני התעמולה למציאות המשתנה ולכך שכיום הטלוויזיה והרדיו מהווים רק חלק ממערך התקשורת של הבוחר והנבחר, וכי "אמצעי תקשורת אחרים, ובהם האינטרנט, הרשתות החברתיות, אמצעי התקשורת הזרים ואתרי הבית של הרשימות עצמן, תופסים חלק הולך וגדל במערך מאגרי המידע אליהם נחשף הציבור".

בהתייחס להערת אגב זו של הנשיא גרוניס, ברצוני לציין, כי מחד גיסא, ניתן לטעון ששינויים אלה מצדיקים את החמרת הביקורת על תשדירי התעמולה, וזאת מאחר שחשיבותם בגיבוש עמדת הבוחרים נמוכה יחסית, וממילא, הדבר אמור להשליך על המשקל שיש ליתן לחופש הביטוי, ומאידך גיסא כי כיום הציבור יכול לצפות גם בתשדירים שנפסלו באינטרנט, ולכן אין מלכתחילה טעם בפסילתם.

מודעות פרסומת