פוסט אורח מאת ליאור משאלי*

סייעת לרופא שיניים אמריקאית פוטרה אחרי עשר שנים משום שהמעסיק שלה חשק בה וחשש לנישואיו. בית המשפט העליון באיווה פסק פה אחד כי הפיטורים כשרים.

הפיכת מקום העבודה ממרחב פרטי לחלוטין, בו המעסיק יכול לקבוע את מי הוא מעסיק בהתאם להעדפותיו ורצונותיו השרירותיים, למרחב הכפוף לערכי השוויון, החלה במחצית המאה ה-20 עם פעילותן של התנועה לזכויות האזרח והגל השני של הפמיניזם. הכלל המשפטי העיקרי שחל בדיני הפיטורין עד אז היה "העסקה מרצון" (at will employment rule) – ועל פיו, המעסיק היה יכול להחליט את מי להעסיק ואת מי לפטר על פי רצונו בלבד. מרגע שהחלו לחוקק חוקי איסור אפליה בעבודה, תחולת הכלל הזה צומצמה באופן ניכר. במדינות רבות אסור למעסיק לפטר עובדים כשעילת הפיטורין היא אחת מהעילות האסורות (בדרך כלל – מין, גזע, דת, גיל, מוגבלות). המעבר הזה מייצג את ההבנה שבניגוד למרחב פרטי לחלוטין, המבוסס כולו על העדפות אישיות ועל תחושות ורגשות (כמו המרחב המשפחתי והזוגי), מקום העבודה הוא גם בעל מימדים ציבוריים, והוא נושא תפקידים חברתיים חשובים. ההחלטה של מעסיקים פרטיים לא להעסיק נשים, שחורים, להט"בים, זקנים או אנשים עם מוגבלויות אינה החלטה פרטית, כיוון שהיא מותירה את הקבוצות האלו מחוץ למרחב הציבורי, מחוץ לשוק העבודה, המסחר, והופך אותן לאוכלוסיות שאינן נראות ואינן נשמעות.

המטרה של חוקי איסור האפליה הושגה באופן חלקי, ויש עוד דרך ארוכה לעבור עד שהקבוצות המוחלשות באוכלוסיה יוכלו להינות משוויון הזדמנויות מלא. יחד עם זאת, בעולם בו מעסיק נדרש לפטר עובדים רק על סמך "סיבה טובה" (just cause), אנחנו נקלעים לשורה של אתגרים לא פחות מסובכים. הקשיים הכלכליים בהעסקת אנשים עם מוגבלויות ואוכלוסיה מבוגרת או נשים היוצאות לחופשות לידה בשוק עבודה תחרותי הם בעיה אחת למעסיקים, אותה אני מאמינה שהמדינה צריכה לפתור על ידי סבסוד וחקיקה. בעיה אחרת היא מה שמכונה "העדפת לקוחות". עסקים רבים מעוניינים להעסיק פקידות קבלה נאות שימשכו לקוחות לפתחם. עסקים אחרים ימנעו מהעסקת ערבים, להט"בים או נשים משום שאחרת יפסידו לקוחות. גם בהקשר זה יש מקום להתערבות מדינתית אשר תמצא איזון בין כבוד לקבוצות תרבותיות מסוימות לבין חינוך הציבור לשינוי העדפותיו וטעמיו.

אך האתגר האמיתי, לטעמי, הוא "אתגר הכימיה" – בו המאבק הוא לא קבוצתי, אלא כאשר מדובר במערכת יחסים בין שני אנשים אשר לא עולה יפה. במקרה של הסייעת של רופא השיניים מאיווה, הבעיה הייתה "כימיה גבוהה מידי". (במאמר מוסגר אעיר שנדמה שהרופא הספציפי הזה לא היה תמים, ועולה שהטריד את העובדת עוד בטרם פיטר אותה). אך אם נדמיין יחסי עבודה צמודים ותקינים – מרפאת שיניים קטנה, בה עובדים הרופא, מזכירה וסייעת, ואשר נרקמות בה מערכות יחסים בין אנשים, ולא בין קבוצות, האם יהיה זה בלתי הגיוני להניח שההתאהבות שהתרחשה  תוביל בסופו של דבר לפירוק נישואיו של הרופא? ובמידה והיה מדובר בבן הזוג או בבת הזוג שלכם/ן, האם הייתם מעוניינים שהוא/היא תמשיך לעבוד בצמוד למושא ההתאהבות? לאורך ימים ושנים? אם היה מדובר בעסק גדול יותר, ודאי שהיינו מציעים שהסייעת תעבור למחלקה אחרת, ולא תאבד את עבודתה, אך בהינתן נסיבות מאתגרות יותר – האם העובדה שהסייעת עושה עבודתה נאמנה, די בה כדי למנוע מהמעסיק את האפשרות לפטר אותה?

"אתגר הכימיה" עובד, כמובן, גם בכיוון ההפוך – בהעדר כימיה. יחסי העבודה בין מעסיק לעובדיו היא פעמים רבות אישית מאוד ונמשכת שעות ארוכות ביממה. כולנו נתקלנו במהלך החיים באנשים איתם פחות הסתדרנו, שהאופי שלהם, התכונות האישיות שלהם, הפכו אותם לפחות נסבלים בעינינו. האם "העדר כימיה" היא סיבה טובה לפטר עובד? האם אנו מעוניינים לכפות על מעסיקים לעבוד באופן יומיומי ומתמשך עם אנשים – אשר אולי עושים עבודתם נאמנה – אבל אין ביניהם חיבה או חיבור? האם מקום העבודה הוא מקום של ייצור ותפוקה בלבד, או גם מקום חברתי ואישי?

שתי השגות יכולות להיות כלפי הטענה ש"כימיה" היא סיבה טובה לפיטורי עובדים.

הראשונה – קשה מאוד להפריד בין "כימיה" המבוססת על תכונות אישיות ומאפיינים פרטיים, לבין "כימיה" המבוססת על אבחנות אסורות (גזע, מין, גיל, מוגבלות וכו'). מחקרים מראים שאנשים מעדיפים את אלו הדומים להם – ולכן, העובדה שמעסיק מסוים (שהוא לבן וסטרייט) מרגיש שיש לו יותר כימיה עם הבחור הלבן והסטרייט העובד אצלו מאשר עם העובד השחור ההומו, או עם האישה העובדת אצלו, לא בהכרח נובעת מההבדלים האישיותיים בין השלושה (הראשון נחמד וחברותי יותר מהשניים האחרונים), אלא מהבדלי הגזע, המין וההעדפה המינית ביניהם.

השניה – הכל פוליטי. הטענה היא שאין דבר כזה "מערכות יחסים פרטיות". בסופו של דבר – כל מערכת יחסים פרטית בין גברים לנשים, בין שחורים ללבנים, בין ערבים ליהודים, ובין סטרייטים ללהט"בים הן תוצר של המאבקים בין הקבוצות האלו. ולכן, הניסיון לתלות עילת פיטורין של אישה על ידי גבר במערכת היחסים הפרטית ביניהם הוא מוטעה. פערי הכוחות המובנים בניהם, וחלוקת התפקידים בין נשים לבין גברים בחברה, הם אלו שעיצבו את נסיבות המקרה.

* ליאור משאלי היא דוקטורנטית למשפטים באוניברסיטת בר אילן. עבודת הדוקטורט שלה עוסקת בשיפוט מוסרי של התנהגויות בדיני הפיטורין ובדיני הגירושין.

מודעות פרסומת