כמדי ארבע שנים אנו עדים לריטואל, בו משתתפים בחדווה מועמדים ומפלגות מכל צדי המפה הפוליטית, כאשר זה מבקש את פסילתו של זה בשל כך שהלה מתנגד למדינת ישראל כמדינה יהודית, והאחר מבקש את פסילתו של הפוסל בשל כך שהלה, כביכול, גזען. השנה נפסלה חברת הכנסת זועבי. לא אדון כאן בעניין זה באופן ספציפי, שכן אין המדובר בטיעון הקלאסי בנוגע לדעותיה, אלא שמעשיה הם העומדים למבחן. לטעמי, גם מעשיה, כולל השיט במרמרה היו לגיטימיים, אך זה סוטה מן העניין. טענתי היא כי את סעיף 7א מחוק יסוד הכנסת העוסק בפסילת רשימות יש לבטל, ולהחליפו בסעיף כללי העוסק במבחן שאינו נוגע לדעות כי אם לסכנה לעצם קיומה של המדינה. המצב הנוכחי בו הגוף הפוליטי – ועדת הבחירות המרכזית – דן בפסילת רשימות, בעוד ש"בג"צ השמאלני" פוסל את הפסילה, הוא בלתי נסבל, ויש בו סכנות רבות.

ההיסטוריה של סעיף 7א ידועה לכל, ולכן אדון בה אך בקצרה. בשנת 1963 פסל בית המשפט העליון את "הרשימה הסוציאליסטית", בע"ב 1/65 ירדור נ. ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השישית, שהפך מאז לאחד מעמודי התווך במשטרנו הקונסטיטוציוני. נימוקי שופטי הרוב, זוסמן ואגרנט, עסקו בכך שבכוונתה של הרשימה "לעשות לשם חיסול המדינה ושלילת ריבונותה" ובשל כך הכשירו את החלטת הוועדה לפסול את הרשימה מלהתמודד. כאשר, בשנת 1984, פסלה הוועדה את רשימת כך, לא הספיק נימוק זה. ע"ב 2/84 ניימן נ. יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-11 קבע כי ככל שאותה רשימה, רשימת כך, אינה חותרת תחת קיום המדינה, יש לאשרה. החלטה זו הביאה לתיקון חוק יסוד הכנסת והוספת סעיף 7א ולפיו רשאית הוועדה לפסול רשימת מועמדים (או מועמד. החוק תוקן בעניין זה) אם יש במטרותיה או במעשיה שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, שלילת האופי הדמוקרטי של המדינה, או הסתה לגזענות. ואכן, בעניין ניימן השני, הוא ע"ב 1/88 ניימן נ. ועדת הבחירות, הספיק סעיף זה כדי לפסול את רשימת כך מלרוץ. מאז נתקבע הריטואל, ולפיו מתקיים דיון בוועדה. נפסלת לרוב רשימה ערבית זו או אחרת, ולעיתים גם רשימה יהודית ימנית קיצונית. בית המשפט העליון דן בעניין, ולרוב מאשר את שתי הרשימות.

כנער שאך זה עמד על דעתו מבחינה פוליטית בשנת 1984, זועזעתי מאוד ממצעה ומעשיה של תנועת כך. סברתי כסטודנט צעיר למשפטים, כשקראתי את פסקי הדין ירדור וניימן, כי המדובר במהלך היסטורי צודק, וכדברי השופט זוסמן בפסק דין ירדור, על הדמוקרטיה שלנו להגן על עצמה. שגיתי. המדובר במהלך מזיק, ובתיקון שיש לתקנו.

הריטואל הארבע שנתי טוב לפוליטיקאים. המתקיפים יכולים להציג עצמם כאבירי המאבק בגזענות / אבירי המדינה היהודית והדמוקרטית לפי העניין, והמותקפים יכולים להציג עצמם כמרטירים המותקפים בשל דעותיהם ובשל רצונם לייצג נאמנה את ציבור בוחריהם. העובדה שמטבע הדברים הריטואל נערך לפני הבחירות, אינה מזיקה, בלשון המעטה. נזקו של הריטואל הוא בשלושה מישורים, במישור מעמדו של בית המשפט העליון, במישור העקרונות הבסיסיים של הדיון הציבורי וחופש הביטוי, וחמור מכל בפגיעה באוכלוסיית הערבים אזרחי ישראל. אלך מן הקל אל הכבד.

מישור הפגיעה בבית המשפט העליון – החוק הוא אות מתה. אין ספק שמצעיהן של מפלגות ערביות אינן תואמים כל תפיסה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ואני, לכשעצמי, איני רואה כל שוני בין דעותיו ומעשיו של המנוח כהנא, לבין דעותיהם ומעשיהם של ממשיכי דרכו המוצהרים ברשימות הימין בישראל ב-2012. פירוש נכון ואמיץ של החוק היה מוביל לפסילה סיטונית של שני סוגי הרשימות. בפועל הדיון הוא פוליטי ומתנהל על פי יחסי כוחות פוליטיים. כך, למשל, ראש הקוראים לפסילת זועבי מלהתמודד הוא חבר הכנסת דנון, האחראי לקיומו של דיון בחטיפת צעירות יהודיות לכפרים ערבים, (זהירות rtf) שיש הרואים בו שיא של גזענות ממוסדת, וביניהם הח"מ. לאחר מכן, בית המשפט העליון, ה'שמאלני', דן בהחלטה הפוליטית.

שיקוליו של העליון הם רחבים יותר, והוא נותן משקל רב יותר לזכויות החוקתיות. לכן אין זה פלא שבמהלך השנים מספר הפעמים שאישר העליון את הפסילה הוא נמוך ביותר. לכך שתי תוצאות שליליות – לטעמי, העליון נדרש לא פעם ללוליינות ולהטוטנות משפטית כדי לנמק מדוע זה הוא פוסק בניגוד למה שנראה כלשונו המפורשת של החוק. וחמור מכך, הדבר מביא לשחיקה במעמדו הציבורי של בית המשפט העליון, ולקיבוע הדימוי שלו כמתנשא וחי במגדל שן.

חמורה יותר היא הפגיעה בחופש הדיבור. לטעמי, גזענות היא ביטוי אפשרי ונסבל במערכת פוליטית. כך גם הדעה כי מדינת ישראל אינה צריכה להיות מדינה יהודית, אלא שאופיה צריך להיות שונה לאור קיומו של מיעוט ערבי גדול. מערכת פוליטית חזקה ודמוקרטית אינה צריכה לפחד משוליים גזעניים, או לאומנים ערבים, כל עוד אלו אינם נוקטים באלימות ואינם מטיפים לאלימות, והמבחן אינו מבחן של תוכן, אלא של 'ודאות קרובה' כלשון בג"צ קול העם. סובלנות היא כידוע סובלנות לדעה שונה, מקוממת, מרגיזה. אין סובלנות בקבלת דעה המקובלת עליך מראש.

בפסילת דעה מראש, ומניעת התמודדותה ב'שוק הדעות' הדמוקרטי, יש סכנות רבות. על העיקרית עמד ג'ון סטיוארט מיל ב'על החירות' – "גם אם הדעה המקובלת אינה רק אמיתית, אלא היא האמת כולה – אם לא מוכנים לסבול ערעור נמרץ עליה, ואף התקפה של ממש עליה, הרי רוב מי שמקבלים אותה יחזיקו בה כבדעה קדומה, עם הבנה או תחושה מעטה בלבד ש הבסיס הרציונלי אשר ביסודה, ולא זו בלבד אלא שמשמעותה של הדוקטרינה עצמה תועמד בסכנה שמא תאבד או תיחלש ותישלל ממנה אז השפעתה החיונית על האופי וההתנהגות; הדוגמה תהפוך לסתם מס שפתיים, היא לא תוכל להועיל, ורק תמלא את השטח ותמנע צמיחתה של כל הכרה רצינית ועמוקה העולה מתוך התבונה או הנסיון האישי". ("על החירות", תרגום עופר קובר, הוצאת 'ספרי עליית הגג', עמ' 117)

ההתנגדות לגזענות הפכה למס שפתיים, לדוגמה ריקה מתוכן. החוק לאות מתה. זו בדיוק הסכנה עליה התריע מיל. וחמור מכך – במתן אפשרות לרשימות ומועמדים גזעניים להתמודד, כפי שהם עושים פעם אחר פעם, אנו נותנים להם מראש חותמת כשרות של ועדת הכנסת, שלא פסלה אותם, וכך אנו מכשירים את דעותיהם ומעשיהם מראש. יותר טוב היה, הן מבחינת היושר האינטלקטואלי, והן מבחינת המאבק בגזענות, לומר – אתם, המסיתים כנגד העובדים הזרים בשכונת התקווה, גזענים. אבל הדרך להתמודד אתכם אינה בהשתקתכם כי אם בהתמודדות עם דעותיכם ומעשיכם לגופם.

והנימוק האחרון, החמור ביותר, הוא הפגיעה ביחסים עם האוכלוסייה הערבית. המאבק בין הרוב היהודי למיעוט הערבי במדינת ישראל ימיו כימי המדינה. מדינת ישראל, המוגדרת כ'יהודית ודמוקרטית' עוסקת בשליטה במיעוט אתני מופלה ומודר, שעבר מספר טראומות לאומיות קשות. וראו זה פלא – במהלך שישים וארבע השנים מיום שקמה המדינה גלש מאבק קשה זה לאלימות רק פעמיים, ב'יום האדמה' ב-1976 ובאירועי אוקטובר בשנת 2000, ומספר הנפגעים משני הצדדים היה נמוך מאוד. זו ללא ספק תוצאה חיובית שיש לברך עליה. ונשאלת השאלה – כיצד?

חוקרים כאיאן לוסטיק, כותב הספר "ערבים במדינה היהודית: מחקר בשליטה האפקטיבית באוכלוסיית מיעוט" (תרגום אורה גרינגרד, הוצאת מפרש, 1985) הגיעו למסקנה שהמדינה מפעילה כלפי המיעוט הערבי מנגנוני שליטה מורכבים, המונעים את התאגדותם והתארגנותם ומשאירים אותם כמיעוט כנוע, מודר ומופלה. עבודת התזה שלי עצמי עסקה בניתוח של דיני המשפחה בישראל כמנגנון מסוג זה.

אך אין ספק שלייצוג הפוליטי ולאפשרות להשמיע את דברם, להתקבל כחברים שווי זכויות בפרלמנט, ולהלכה (לעולם לא למעשה, אך זה כבר נושא לפוסט נפרד) להשפיע על המדיניות ועל קבלת ההחלטות, יש חלק נכבד במניעת ההידרדרות לאלימות. חוקרים ניתחו את נושא הייצוג הערבי בכנסת כתנועת מטוטלת בין אינטגרציה לדה-לגיטימציה (וראו, למשל, את מאמרו של בנימין נויברגר – "הקול הערבי: בין אינטגרציה לדה-לגיטימציה" בתוך א. רכס, "הערבים בפוליטיקה הישראלית: דילמות של זהות, מרכז דיין, 1998) הסכנה בדה-לגיטימציה היא ברורה. החרמת המערכת הפוליטית, או מניעת הכניסה למערכת הפוליטית, יביאו בפירוש לגלישת הדיון לפסים אחרים ולמקומות אחרים, ובמילים אחרות – מי שיימנע ממנו מלהביע את דעתו בבית המחוקקים יביע אותה ברחוב. במציאות הנפיצה של ימינו, המדובר בוודאות קרובה להידרדרות לאלימות, גרועה מכל מה שנאום פרלמנטרי, הצעת חוק מתריסה, או אף השתתפות במשט של ארגון עויין עלולה להביא.

את סעיף 7א יש לבטל. יש להחליף אותו בסעיף המדבר על ודאות קרובה לפגיעה בשלום הציבור או בבטחון המדינה, ברוח דעת המיעוט של השופט כהן בפסק דין ירדור. דבריו, שנאמרו לפני כחמישים שנה, יפים גם היום:

"אפילו מקום שהיתה קיימת הסמכה מפורשת בחוק לשלול מאזרח זכות פלונית, והזכות היא מזכויות היסוד של האזרח, כמו חופש הדיעה והדיבור, לא סמך בית משפט זה את ידו על השימוש בסמכות חוקית זו אם השלילה לא באה למנוע סכנה ממשית, ברורה ומיידית."

Advertisements