במאמר מערכת שמתפרסם היום ב'הארץ' בכותרת "הון זר משתלט על השלטון", מלין שלמה אבינרי על שמרבית התורמים של ראש ממשלתנו בבחירות המקדימות הם אזרחים זרים, על אף שכדבריו " מדובר כמובן ביהודים טובים, שחלקם אולי גם תורמים למטרות חברתיות ראויות בישראל, ועל כך יבואו על הברכה."

אם לא מתייחסים למציאות הגלובלית בה אנו חיים היום, בה ההפרדה בין "הון מקומי" ל"הון זר" היא מלאכותית, במקרה הטוב, יש לכאורה הגיון רב בדבריו של אבינרי, ולפיהם מצב זה אינו תקין, ויש בו משום הפקעת ההכרעה הדמוקרטית מידי אזרחי המדינה, וכי יש לתקן מצב זה בחוק. בעבר קיבלה הכנסת חוקים דומים שההגיון שלהם, שמטרתו להשאיר את ההשפעה על הדיון הדמוקרטי המכריע בספירה הציבורית (הכולל כמובן את הבחירות, אך גם פעילות בתחומים שונים אחרים של החברה האזרחית) בידי אזרחי ישראל ולא מחוצה להם, ודי אם נזכיר את חוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על ידי ישות מדינית זרה, התשע"א – 2011, וחוקים והצעות חוק שונים ברוחו של אותו החוק. יש להניח, שמי שהקים זעקה כאשר היה מדובר בקרן החדשה והתורמים לה ירים זעקה רמה פחות כאשר מדובר בפוליטיקאים מן הימין. כן יש להניח, ואבינרי אכן מניח זאת, כי תימצאנה הדרכים לעקוף את החוק באמצעות עמותות וכיוצא בזה.

מדוע זה, באמת, אנו רואים בעין שאינה יפה התערבות של גורם חוץ בענייניה הפנימיים של מדינתנו? מהו הביסוס הלוגי או הפילוסופי שיכול להיות לדרישה מעין זו?

ניתן לשאול שאלה קרובה. עד כמה צריך להיות איכפת לנו, כאזרחי העולם, החיים במערכת המחולקת לקהילות פוליטיות החופפות בקירוב מדינות לאום, מהמתרחש במדינה אחרת? האם יש לנו חובה, למשל, לעודד קיומו של משטר דמוקרטי במדינה אחרת בכך שנשקיע במועמד טוב יותר בבחירות שם, אם יש לנו את המימון הנדרש לכך? ועד כמה מוטלת עלינו חובה לתמוך בעניים במדינה אחרת, אם אנחנו מאוד עשירים? האם התערבות כזו היא לגיטימית? האם היא חובה, אם מהצד המתערב או מהצד שמתערבים בענייניו?

שני פילוסופים בולטים שאלו עצמם שאלה זו. האחד מהם רולס, והשני דבורקין. רולס, כידוע, הוא ממציאו של "עקרון ההפרשיות", שהוא חלק מעקרונות הצדק כהוגנות המופיעים בספר "תיאוריה של צדק", ולפיו "אי שוויון חברתי וכלכלי יהיה מאורגן כך שהוא יהיה לתועלתו המירבית של אחרון המוטבים". (הנוסח הוא זה המופיע  במאמרו של  דניאל אטאס, "עקרון ההפרשיות: שוויון ותמריצים", בתוך דוד הד ודניאל אטאס (עורכים), "מורה צדק: עיונים בתורתו של ג'ון רולס", הוצאת מאגנס 2007.)

לכאורה, אמור היה רולס לדרוש יישומו של הכלל גם ברמה הגלובלית, כך שיחול לא על האיש העשיר ביותר והאיש העני ביותר בקהילה פוליטית נתונה, אלא על האיש העשיר בעולם והאיש העני בעולם, או אם נסתכל על העולם כקהילה של מדינות, יחול הכלל על המדינה העשירה ביותר לעומת המדינה העניה ביותר. בספרו "חוק העמים" ( תרגם שחר פלד, הוצאת רסלינג, 2010) דוחה רולס ראיה זו. לדעתו, החובה היחידה של מדינה, מבחינת הצדק החלוקתי, היא "לסייע לעמים אחרים החיים בתנאי מצוקה המונעים מהם את קיומו של משטר פוליטי וחברתי צודק או הגון".

בהגדרה זו יש מספר מונחי מפתח הדורשים הבהרה, כגון "משטר הגון", אך לא נחטא לרולס ולפרשניו אם נסיק כי המדובר בהגדרה המבססת חובה צרה ביותר של סיוע אך ורק כדי להקים מדינות עניות מאוד "על רגליהן" כך שיוכלו לקיים משטר העומד בדרישות מינימליות ביותר של הליך דמוקרטי, וזאת בניגוד ל"עקרון ההפרשיות" ממנו משתמע סיוע ברמה גבוהה בהרבה. וזאת מדוע?

כי רולס (ועמו דבורקין) סבור שיש ייחוד של הקהילה הפוליטית המצומצמת (המקבילה, אך לא זהה במאה אחוזים למדינת הלאום המודרנית, בנוסח מדינת ישראל). חלוקת העולם למדינות ריבוניות אינה מכשול זמני להשגת מצב של צדק כהוגנות על פי רולס, אלא תנאי מוקדם ונדרש לשם הגעה לחברה צודקת. ומדוע? כי היחס בין חברי הקהילה הריבונית הוא יחס מיוחד, היוצר מצב של חובות הדדיות החלות בינם ובין עצמם, ואינו חל על אף אחד אחר בעולם. דרישה ליחס שווה היא דרישה הקשורה בריבונות. אני יכול לדרוש יחס שווה ממי שנמצא בקהילה שלי, ואיני יכול לדרוש יחס שווה או לקבל דרישה ליחס שווה מאחרים.

מכל אלו ניתן לבסס, ולו בקירוב, במהלך לוגי ברור, שמיותר מעט לפרטו כאן, דרישה ברורה ומבוססת לאיסור פעולות של אזרחים זרים בכל הנוגע לעצם ההליך הדמוקרטי. אם הקהילה שלנו היא כה הדוקה, ויוצרת קשר כה מיוחד בין אזרחיה, אין ספק שכשם שעובדה זו שומטת את הקרקע מתחת לחובת הסיוע כיחידים או כקהילה לארצות זרות או לאזרחיהן, כך היא יוצרת זכות לכך שאזרחים זרים יימנעו מהתערבות בנושאים מסויימים, ואידך זיל גמור.

אז מה בעצם ימנע את קבלת סעיף 28.ד(ה) לחוק המפלגות, התשנ"ב – 1992, שכשם שסעיף 29.ד(א) קובע כי "מועמד לא יקבל תרומה מקטין" יקבע כי "מועמד לא יקבל תרומה ממי שאינו אזרח ישראל, או מתאגיד שאינו רשום בישראל"?

פרט לעובדה, שעליה עמד גם אבינרי במאמרו, כי רבים מאוד מחברי הכנסת מקבלים תרומות כאלו, וכפי הנראה לא ישושו להצביע בעד תיקון מסוג זה, עומדת העובדה שהקהילה שלנו אינה קהילת לאום הדוקה, אלא היא קהילה הפתוחה לחלוטין ופרוצה לציבור גדול של בני אדם החיים מחוץ לחברתנו וקהילתנו, וקשורים עמנו בקשר שאינו קשר אזרחות, ובמילים אחרות "העם היהודי". הרי תורם כזה, שהחוק אוסר עליו לתרום, צריך לעשות רק סיבוב קטן בנתב"ג, לקבל את האזרחות המגיעה לו על פי חוק השבות, ולשוב עוד באותו היום למדינת המוצא ולהמשיך בענייניו כאילו לא אירע דבר.

עלינו להחליט, כעבור 64 שנות עצמאות, ומשהקיבוץ הגדול של העם היהודי הגיע למדינתנו, ואין כיום יהודי הרוצה לעלות לישראל והדבר נמנע ממנו, איך אנו רואים עצמנו, ומה צריכים להיות הקשרים שלנו עם מי שלא בחר להיות אזרח המדינה, אך רואה עצמו קשור אליה בקשרים הנובעים ממוצאו או אמונתו הדתית. אם אנו שומרים להם את הזכות לקבל אזרחות כשירצו בכך, המדובר אך בעניין טכני. הם צורפו לקולקטיב שלנו וזכותם להשפיע אינה צריכה להיות תלויה בסיבוב שיעשו או לא יעשו בסניף משרד הפנים בנתב"ג. האמירה כי המדובר ב"יהודים חמים" אינה כה תלושה מהקשר כפי שנראה בהתחלה. יהודים חמים או קרים, אין הדבר משנה. כל עוד הם זכאי שבות, ובמילים אחרות הם זכאים לאזרחות אוטומטית כל עוד ירצו בכך, זכותם להגן על השקעתם העתידית או השקעתם הפוטנציאלית באמצעים הנראים להם, כולל תרומות והתערבות בהליך הדמוקרטי.

Advertisements