תגיות

, ,

בפוסט שפורסם לפני שבוע יצא אורי וייס כנגד שיטת הבחינה במשפטים, ככזו המעוררת ניוון, מעניקה מעמד עליון לחשיבתו של המרצה ומגמדת את חשיבתם של התלמידים, ואינה מאפשרת חשיבה ביקורתית. התגובות לפוסט (רובן ככל הנראה על ידי תלמידים), מלמדות שאכן השיטה הקיימת מעוררת תסכול רב. ברשימה זו ברצוני להציע הערכה חלופית לזו שהציע אורי, וגם שיטה אפשרית לפתרון.

הכצעקתה?

היכולת לבצע ניתוח מלא של מצב עובדתי נתון הוא אחד הכישורים החיוניים למשפטן. המקרים איתם אנו, כמשפטנים, נדרשים להתמודד באים לפתחנו בלי הגדרות וגבולות, ואנחנו נדרשים לנתח אותם ולברר היבטים שונים בהם. אנו נדרשים לברר מהו הדין הפוזטיבי, איזה שיקולי מדיניות טובים אפשר להעלות בעדו ונגדו ואיך ראוי להסדיר את הסוגיה. אנחנו נדרשים לדעת להציג את עמדתנו באורח מנומק, ומתוך מודעות ומוכנות לטיעונים נוגדים. כך עבור כלל המשפטנים: אקדמאים, עורכי דין, קובעי מדיניות וכדומה. לכן ההוראה "דון" (וצ"ל: דונו!), גם אם היא אכן קיימת ורווחת, וספק אם כך הוא, מכל מקום אינה פסולה כשלעצמה משום שהיא מהווה הכשרה ראויה לעבודה משפטית.

מאחר שלצערנו רוב שאלוני הבחינה אינם נכתבים בעקבות שבועות מחשבה ושקילה קפדנית, הם אינם חדשניים במיוחד, והפער בין "מוחו הגאוני" של כותב הבחינה לבין זה של הבודק אינו רב כפי שניתן לחשוב וכפי שטוען אורי. ראיה לכך היא שבכל קבוצת נבחנים, כולל תלמידי שנה א' לגביהם פחות סביר לטעון שעברו אינדוקטרינציה ולמדו לחשוב כמו המתרגלים, רוב הכיתה מגיע בדרך כלל לאותן נקודות משפטיות ואותו מבנה חשיבה. מבין המעטים שחורגים מן הסכמה הכללית, לכל היותר אחד או שניים אכן מגלים מחשבה יצירתית ונכונה, והיתר פשוט מגלים חוסר הבנה של הדין או חוסר בקיאות בחומר.

בנוסף, גם אם הבחינה מגבילה את היצירתיות והביקורתיות של התלמידים כפי שטוען אורי, אין חשש שהיא תביא לניוון מחשבתי. זאת מאחר שהבחינה היא זירה שעיקרה הוכחת ידע ולא דיון וסיעור מוחות. בשונה, שיעורים ראויים הם דווקא כן כאלה. בשיעור תלמידים מוזמנים להעלות רעיונות, שם הם נחשפים למגוון סוגי חשיבה משפטית ואחרת, ושם הם מגבשים יחד עם המרצים מסקנות אחדות אודות הדין אותן הם מפגינים בבחינה. ואגב, דווקא בהקשר זה התלמידים הישראלים מצטיינים: התרבות הישראלית הביקורתית והלא-היררכית מעודדת זאת מאוד, והתוצאות נראות בשטח, כפי שמעידים רבים שלמדו או לימדו בכיתות של זרים.

אם כן, האם השיטה מושלמת?

למרות כל אלה, אני מסכימה שמנגנון הבחינה במשפטים אינו מושלם, וזאת אכן בגלל שיטת הצ'ק ליסט, אבל טעמיי שונים מאלה של אורי. לטעמי שיטת הצ'ק ליסט גורמת לכך שתלמידים בשנים המתקדמות לעיתים כלל אינם טורחים לנסח רעיונות, אלא מסתפקים בהזכרת הנקודות הנדרשות. אחדים מהם אכן מתרחקים ממחשבה חופשית. אחדים מהם מסתפקים בשינון פתרונות בחינה משנים קודמות. אלה אמנם אינם התלמידים הטובים בכיתה, אולם לעיתים השיטה גורמת לכך שאלה הם המצטיינים.

את ההתמודדות עם בעיה זו יש לתחום. יציאה המוחלטת נגד הצ'ק ליסט משמעה שאין למקצוע המשפטי שום גבולות ושום תשובות נכונות. נדמה כי אפילו במציאות המשפטית הישראלית אשר מזה שנים מונעת במידה רבה מאוד משיקולי תום לב, תכלית ושאר כלים גמישים, ישנן תשובות נכונות, או לפחות שלבים הכרחיים בניתוח. לכן נדרש פתרון ביניים.

מה הפתרון?

לטעמי, הפתרון הוא השיטה המכונה בפי העם "צ'ק-ליסט גמיש". שיטה זו נהוגה באופן לא רשמי בקורסים רבים, וייתכן שראוי לבצר את מעמדה. בשיטת צ'ק ליסט גמיש יש מתווה לפתרון המוודא ניתוח סביר והיכרות מספקת עם הדין הקיים, שהם יסודות חיוניים בבחינה. מתווה פתרון זה (כלומר, הצ'ק ליסט) הוא דרך בדיקה הולמת עבור רוב הבחינות בכל מועד בחינה. אולם שיטת הצ'ק ליסט הגמיש אינה מסתפקת באזכור רשימה של גורמים – לא מצד התלמיד ולא מצד הבודק – שכן השיטה מיועדת להערכה איכותית, להבדיל מטכנית, של בחינות. לכן היא דורשת, לצד הערכת הבחינה לאור התייחסותה לצ'ק ליסט, התייחסות גם לגורמים נוספים. למשל, היא מחייבת תיקון כל טעות המופיעה בתשובתו של התלמיד, כולל כזו שאינה נזכרת במתווה הפתרון שהכין המתרגל; היא מחייבת ניתוח התשובה והבהרת העיקר והטפל בה; היא מחייבת עמידה על מבנה טיעון משפטי וניסוח לשוני נכון, להבדיל מהסתפקות באזכור אבני הבניין הנדרשות בתשובה ונזכרות בצ'ק ליסט; נוכח המעמד המוגבל שניתן בשיטה זו לצ'ק ליסט עצמו, היא מאפשרת (ואף דורשת) פתיחות למחשבה יצירתית בעלת ערך מצד התלמידים, לצד נכונות לבקר יצירתיות שגויה וכיווני פתרון שאינם מועילים. יש כאלה, ואין לחשוש מלומר זאת.

השיטה אינה נטולת חסרונות: לשם האבחנה בין עיקר לטפל, בין יצירתיות ראויה למופרכת ובין מבנים נכונים ושגויים נדרשת השקעה רבה של זמן ומחשבה. אלה הם משאבים שבצמצום עבור רוב המתרגלים. לשם כתיבת בחינה שתוערך נכונה בשיטה כזו, נדרשת השקעה רבה מצד התלמידים ביחס לנושאים אינם מודגשים כיום ברוב בתי הספר למשפטים, כגון ניסוח ראוי של טענות וטקסטים. גם אלה דורשים השקעה רבה. אבחנות והערכות מהסוג הנזכר כאן הן סובייקטיביות יותר וכפופות לשיקול דעת, אשר הן המתרגלים והן התלמידים אינם מחבבים במיוחד. לבסוף, בשיטה זו הערעור הופך קשה אף יותר. נדמה שחסרונות אלה העלו את חמת התלמידים ודחפו את המתרגלים והמרצים לכיוון שיטת הצ'ק ליסט. השאלה היא, לכן, האם התלמידים המתלוננים על שיטת הבחינה מוכנים לשינוי, או שמא היצירתיות אינה שווה להם במחיר הסיכון.

Advertisements