תגיות

אחת הכותרות הראשיות של מדד הדמוקרטיה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שפורסם אתמול, היא שאמון הציבור בבית המשפט העליון נסק פלאים ורושם שיא של עשור. בקרב האוכלוסיה היהודית עומד שיעור האמון על 72.5%, בעוד שבקרב האוכלוסיה הערבית עומד שיעור האמון על 78%. מדובר בעליה משמעותית, שכן בעשור האחרון (עד ל- 2010) אמון הציבור בבית המשפט העליון היה במגמת ירידה. יש לציין כי ממצאי המכון פחות או יותר תואמים סקרים אחרים שנעשו באותה תקופה, שרשמו ירידה ניכרת באמון הציבור. נתון מעניין נוסף הוא ש 64.6% מהאנשים שמזדהים כימנים נותנים אמון בבימ"ש העליון, בהשוואה למספר המדהים של 91.3% מהאנשים שמזדהים כשמאלנים.

אני רוצה לשים בצד את השאלה האם עצם העליה באמון הציבור בבית המשפט העליון היא דבר טוב או לא. במקום זאת, אני רוצה להעיר מספר הערות על הסקר, מה שיש בו, ובעיקר מה שאין בו, ככל שהוא מתייחס לבתי המשפט.

1. למה מודדים את אמון הציבור בבימ"ש העליון ולא במערכת המשפט בכללותה? אין ספק שבימ"ש העליון ממלא תפקיד חשוב בחברה הישראלית, אבל הרוב המוחלט של התיקים, השופטים, והמתדיינים נמצאים בבתי המשפט הנמוכים, בתי הדין לעבודה, בתי הדין הדתיים, וכו'. סקר מקיף אחר שמדד את אמון הציבור בבתי המשפט במשך עשור חושף שאמון הציבור במערכת המשפט בכללותה נמוך בהרבה מהאמון שניתן בבימ"ש העליון (36% מהיהודים ו 35% מהערבים).

2. אמון הציבור בבימ"ש העליון אומר לנו מעט מאוד. זה נחמד לדעת שרוב הציבור מביע אמון במוסדות השלטון (שימו לב שהמוסדות שזוכים למירב האמון אינם מוסדות הנבחרים ע"י הציבור), אבל מעבר להבעת האהדה או האיבה למוסד פלוני איננו יודעים הרבה. הייתי רוצה לדעת, למשל, למה 72.5% מהאוכלוסיה היהודית נותנת אמון בבימ"ש העליון, ולמה 78% מהאוכלוסיה הערבית נותנת בו אמון? האם זה נובע מהסכמה עם החלטות ביהמ"ש? תפיסת המוסד כמקצועי ונטול פניות? ולמה יש עלייה? האם בימ"ש העליון התחיל לתת פסקי דין טובים יותר? האם העליה קשורה במינויים של שופטים נוספים או בחילופים בלשכת הנשיא? אלה שאלות שעורכי הסקר לא ראו לנכון לשאול, וחבל.

3. לא ברור שיש קשר בין אמון בבימ"ש העליון לבין הידע שיש לציבור על פעולתו של בימ"ש העליון. אם להיות קצת יותר פרובוקטיבי, אני סבור שאין קשר חזק בין האמון שהציבור נותן בבימ"ש לבין רמת הידע שיש לו על פעולתו, הרכבו, ובעיקר פסקי הדין שיוצאים תחת ידיו. אין בידי נתונים אמפיריים שיוכיחו זאת, אבל זאת גם הבעיה. לא ידוע לי על מחקר שאי פעם בדק את רמת הידע שיש לציבור הישראלי על בית המשפט העליון. המחקר המקיף של ברזילי, יער-יוכטמן וסגל מ-1994 (בית המשפט העליון בעין החברה הישראלית) שבדק את עמדות הציבור לא בחן את רמת הידע שיש לציבור על אודות המוסד, להבדיל מהרצון הערטילאי שלו לראות מעורבות גדולה או קטנה יותר בנושאים מסוימים. אמנם, אותו מחקר שאל מהי עמדת הנסקר לגבי פסקי דין ספציפיים, אבל הסוקרים היו אלה שסיפרו לנסקר על פסק הדין וסיכמו אותו עבורו. מצב זה אינו מפתיע. אזרחים בדרך כלל לא יודעים יותר מדי על בתי המשפט, וההתרשמות שלהם היא אנקדוטלית במקרה הטוב. כך, למשל, בארה"ב שני שלישים מהציבור אפילו אינם מסוגלים למנות שופט אחד בבימ"ש העליון. הציבור לא קורא פסקי דין, ובמקרה הטוב ניזון מאמצעי התקשורת (אירוניה: התקשורת הנה המוסד שזוכה לרמת האמון הנמוכה ביותר אחרי המפלגות, 43.5% בקרב האוכלוסייה היהודית). התחושה בדבר הבורות בציבור רק מתחזקת נוכח ההתפלגות בין ימין ושמאל. בהווי הציבורי בג"ץ נתפס כמוסד "שמאלני" ואולי לכן 91.3% מהאנשים שהזדהו כשמאלנים הביעו בו אמון. אבל אם מסתכלים על פעולתו של בית המשפט העליון בשנים האחרונות כלל לא ברור שיש הלימה בין מה שמקובל לכנות ערכי שמאל לבין פסקי הדין שניתנים בפועל. כך, למשל, בענייני ביטחון ושטחים אחוז העתירות המתקבלות הוא מזערי (בכך אין חדש). ביקורת שיפוטית על משרד הפנים בענייני הגירה, עובדים זרים, ופליטים, גם היא כמעט שלא קיימת וכמעט תמיד מאשררת את החלטותיו של משרד הפנים (גם כאן אין ממש חדש). בנושאים חברתיים-כלכליים המצב דומה. למרות ההחלטה בעניין הפרטת בתי הסוהר (מלפני שלוש שנים, כאשר האמון בבימ"ש היה נמוך יותר יש לציין) נראה שמעגל הזכויות החברתיות-כלכליות לא הורחב (ראו, למשל, פסק הדין בעניין אישור הפעלת שר"פ באשדוד ואמרותיו של הנשיא גרוניס לגבי היקפה של הזכות לבריאות. לכך ניתן לצרף אולי גם את הנסיגה האפשרית דה-פקטו בהיקפה של זכות העמידה (שבאה לידי ביטוי בפסיקת הוצאות גבוהות על ארגוני זכויות אדם) והשימוש הגובר בעילות סף בעתירות הנוגעות לזכויות אדם. הטענה שלי איננה, כמובן, שביהמ"ש העליון צריך להיות "שמאלני" או "ימני", אלא שלאור המגמות בפסיקה כלל לא ברור מדוע אחוז כה גבוה של "שמאלנים" ששים להביע את אמונם בבית המשפט, ובאותה נשימה מדוע "ימנים" מביעים פחות אמון בביהמ"ש, שכן נראה כי הימנים אינם מודעים לאי-שמאלניותו של ביהמ"ש, בעוד שהשמאלנים משוכנעים בשמאלניותו. קיימת גם אפשרות אחרת. ייתכן שישנה שביעות רצון כללית מאופי הדיון בבית המשפט. אולי, כאמור, ביהמ"ש נתפס כמוסד הוגן שמיישב סכסוכים באופן מקצועי וניטרלי, ומכאן הלגיטימיות שלו, ללא קשר לתוצאות המהותיות בהליכים ספציפיים. כידוע, יש קשר חזק בין צדק פרוצדורלי לבין לגיטימיות. הבעיה היא שהסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה לא אומר לנו האם זאת הסיבה לעלייה באמון, ואין בהסבר זה, לבדו, כדי להסביר את הפער בין שמאל לימין.

לסיכום, יש אמון גבוה בבימ"ש העליון, אבל אנחנו לא יודעים למה.

מודעות פרסומת