תגיות

, , , , , ,

השבוע פורסם בעיתונות המודפסת כי זוג גברים אשר נישאו בנישואין אזרחיים בקנדה ונפרדו בינתיים, פנו לבית הדין הרבני בבקשה להתיר את נישואיהם (יורם ירקוני, "הרי אתה מגורש", ידיעות אחרונות, 2.9.12). לפי המידע שפורסם, הפנייה לבית הדין הרבני נועדה לשם התרת הנישואין מן הבחינה הפורמאלית-רישומית בלבד, שכן ענייניהם הרכושיים של בני הזוג הוסדרו זה מכבר בבית המשפט לענייני משפחה, ואין שאלות של משמורת או מזונות (בנם המאומץ של בני הזוג הוא בגיר). הצדדים מבקשים להתיר את נישואיהם מהטעם שאחד מהם מבקש להינשא לגבר אחר בחו"ל, והוא מנוע מלעשות כן משום שלפי רישומי משרד הפנים הישראלי הוא נשוי ובנסיבות אלה אין המדינה הזרה מוכנה להשיאו. משרד הפנים סרב לבטל את רישומם של בני הזוג כנשואים למרות המלצה מפורשת של בתי המשפט לענייני משפחה, לכן נאלצו הצדדים לפנות לבית הדין הרבני בבקשה ש"יתיר את הנישואין" (כאמור בפרסום).

תזכורת קצרה: הרקע המשפטי

כידוע, נישואין של יהודים בישראל נערכים לפי דין תורה, ולפיו בלבד. דין זה אינו מאפשר נישואין לזוגות מאותו המין. בנוסף, כפי שכבר כתבתי כאן בעבר כללי ברירת הדין הקיימים ברוב העולם ביחס לנישואין וגירושין מקנים את סמכות ההכרעה בענייני תוקף נישואין וגירושין למדינת הבית של האדם ("מדינת הדין האישי"). לכן, מאחר שלבני הזוג היהודים והישראלים אין כושר להינשא זה לזה, משום ששניהם גברים, אזי לכאורה גם אם נישאו בחו"ל אין נישואיהם תקפים מן הבחינה המהותית, משום שעמדת הדין הישראלי (ולכן הדתי) מלווה אותם באשר הם. עם זאת, ניתן לרשום נישואין כאלה בעקבות פסק הדין בעניין פונק-שלזינגר (בג"ץ 143/62), אשר קבע כי נישואין כאלה יירשמו משום שאין לפקיד סמכות להרהר אחר תעודת הנישואין הזרה, גם אם גלוי על פניה שהיא נוגדת את הדין הישראלי (למשל כאשר בתעודה יש פעמיים "שם הבעל", ובידוע שבישראל נישואין כאלה אינם אפשריים). עם זאת, נקבע כי אין בפסק הדין כדי להורות בעניין תוקפם המהותי של הנישואין. מאז שימשה הלכה זו רבות לשם רישום עניינים שונים, ומבלי שהמחוקק הישראלי הביע דעה חד משמעית באשר לתוקף המהותי של האמור במרשם (למשל, כאשר נפסקו מזונות לזוג שנישא בפרגוואי ונרשם על סמך תעודה זרה – בעניין פלונית –הדבר נעשה מכוח תום לב ולא מכוח נישואין תקפים).

בשונה מנישואין "בשיטת פונק-שלזינגר", על גירושין כאלה טרם שמענו. ככל הנראה הדבר קשור לכך שמאחר שהדין האישי חל גם על גירושין, מדינות רבות נמנעות מלדון בגירושי מי שאינם קשורים אליהן בזיקה של אזרחות או מגורים, ונראה כי מדינות יימנעו במיוחד מלדון במקרים בהם הן תידרשנה להחיל דין דתי.

ניתוח המקרה שלפנינו

התיק דנן הוא תיק "נקי" יחסית, בו השאלה היחידה המתעוררת היא שאלת המרשם; בני הזוג נרשמו בארץ על בסיס נישואין התקפים בחו"ל, אולם לא אמורים להיות תקפים בארץ הן לפי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי והן לפי הדין המהותי; משרד הפנים עומד על הרישום ומסרב לאפשר לצדדים לחזור בהם מהתעודה שהגישו לרישום, ובית המשפט לענייני משפחה נמנע ככל הנראה מלתת צו הצהרתי מפורש בדבר התרת הנישואין יחד עם התרת הקשרים הכלכליים ביניהם. הצדדים אינם יכולים להתגרש בחו"ל משום שקנדה, המדינה בה נישאו, אינה מוכנה לדון בגירושין של מי שאינם קנדים (ויש להניח שמדינות אחרות, אליהן אין לצדדים אפילו את הזיקה המינמאלית הזו של מקום הנישואין, ינקטו באותה עמדה).

כתוצאה מכל אלה (ככל הנראה) נוצר המצב המוזר בו נאלצו בני הזוג לעתור לבית הדין הרבני בכדי שיתיר את נישואיהם, אותם נישואין אשר, כזכור, אינם תקפים לפי הדין שמחיל בית דין זה, שכן בדין העברי אין לגבר את הכוח המשפטי לקדש גבר אחר. זאת מעבר לקושי הנעוץ בכך שהנישואין אף אינם אמורים להיות תקפים מהותית לפי הדין הישראלי הכללי, לאור המקובל במשפט הבינלאומי הפרטי והסייג שבעניין פונק שלזינגר (בדבר העדר קביעה לגבי תוקף מהותי). בית הדין אמנם מוסמך לדון בתיק מן הבחינה הפרסונאלית – שני הצדדים יהודים – אולם ספק אם אלה הם "נישואין" במשמעות החוק, המעניקים לו סמכות עניינית. לכן ברור שלפי דינו בית הדין יכול, לכל היותר, לפסוק כי הצדדים לא נישאו מעולם, ולא להתיר את הנישואין בהם אינו מכיר. ודוקו: בשונה מפסק הדין הידוע בעניין פלונית (נישואי בני נח, בג"ץ 2232/03), כאן בית הדין אינו מכיר בנישואין, לכן אין להניח שינקוט בהתרת נישואין שלא בגט.

בנסיבות אלה נראה כי הדרך הישרה הייתה הגשת עתירה למתן סעד הצהרתי לפיו האמור במרשם שגוי, והצדדים אינם נשואים. אולם הפשטות הפרוצדוראלית היא הבעייתיות המהותית, והיא הנקודה בה עשוי התיק דנן להעמיד את הפסיקה בעניין פונק-שלזינגר במבחן חשוב, הנוגע להיקף תחולתו של רישום "לצורכי רישום בלבד" (שהפך כבר מזמן להרבה יותר). הרי תביעה של אדם להכריז שרישום שהוא-עצמו אחראי לו הוא שגוי ואינו תקף עשויה היא לעולם חשודה בחוסר תום לב, גם אם פחות במקרה דנן בו הבקשה מוסכמת, ולכן לכל היותר יש כאן חוסר תום לב כלפי רשויות המדינה. חמור מכך, תביעה כזו מחייבת את העותר עצמו לטעון כנגד פעולתו הקודמת, והיא עשויה להביא להכרזה עקרונית וכללית בדבר תוקפו (וליתר דיוק: חוסר התוקף) המהותי של רישום כזה, הכרזה שתעקר למעשה את הפתרון הרישומי שהוצע בפונק-שלזינגר מתוקף, ולכן תישא השלכות קשות עבור ציבור רחב הנהנה מפתרון זה. במובן זה, הדרך בגירושין לזוג זה עוברת דרך הכרזה על ביטול על נישואי זוג זה וכל הזוגות האחרים שנישאו מתוקף אותו הסדר.

האם ההליך שנבחר יצליח להגן על הנישואין ה"רישומיים"?

ייתכן כי החשש מפסילה נרחבת של ההסדר היא הטעם להגשת בקשה להתרת נישואין ולא להכרזה על בטלותם. אולם נראה כי נוכח זהות הערכאה הדנה אופי ההליך לא יועיל. בית הדין ובג"ץ ממילא אינם רואים עין בעין בעניין השימוש ברישום (והתייחסות בית הדין לגיורי הקפיצה תוכיח), לכן הנחת השאלה לפתחו של בית הדין צפויה להביא לאותה תוצאה, של הכרעה עקרונית בדבר חוסר-התוקף המהותי של "נישואי-רישום" כאלה, בכל מקרה. היתרון הקל של ההליך שנבחר על פני ההליך ההצהרתי, הוא בכך שבמסגרתו יבואו הטענות נגד תוקף הנישואין מפי בית הדין ולא מפי הצדדים אשר יש להניח שהאמינו בנישואיהם כנישואין. יתרון אפשרי נוסף נוגע לעובדה שנוכח מצבת-היחסים הקיימת בין בית הדין לבית המשפט האזרחי, ספק עד כמה יראה עצמו האחרון מחויב לקביעתו הצפויה-מראש של הראשון. ימים יגידו.

מודעות פרסומת