הגמוניה – מיוונית, הגמון: מנהיג, מפקד, מדריך. במחשבה המרקסיסטית: שליטה פוליטית או מנהיגות. אידאולוגיה הגמונית מוזרמת להמונים באמצעות האמנות, החינוך והמדיה, ומוצגת כטבעית, כמובנת מאליה, כמופת ראוי לחיקוי. לאינטלקטואלים תפקיד מרכזי ביצירת ההגמוניה, משום שהם אחראים לעיצוב מבנה העל שבאמצעותו ניתן להשפיע על עיצוב השקפת העולם של ההמונים.

מתוך הערך "הגמוניה" ב"אנציקלופדיה של הרעיונות".

פוסט זה עיקרו סקירת ספר, שרק מקצתו קראתי. מעשה פוסטמודרני מובהק, שכן על פי "האנציקלופדיה של הרעיונות", הביקורת הפוסטמודרנית "מאתגרת את עצם יכולתנו להבין את העולם כישות בעלת משמעות, ונוגעת על-כן בגבולות ההבנה עצמה". ומי יכול לקרוא עד כלות ספר ענק זה, בן-1,326 עמודים, ומאות ערכים המתחילים ב"אלף" (שהיא האות הראשונה באלפבית העברי) ומסתיימים ב"תת תרבות" (האמונות, הפרקטיקות והערכים הרווחים בקרב קבוצה מסוימת בחברה) ועוברים דרך דיכוי; דרידה, ז'אק; חברת הבקרה (חברת הפיקוח); טלוויזיה; טכנוגותיקה; פוסטמודרניזם; פמיניזם/אנטי פמיניזם; קוויר (חריג) תיאורית ה-; וערכים רבים נוספים. הספר מונח ליד מיטתי, ומדי פעם אני מתענג בקריאת ערך מהערכים שבו. לעיתים איעזר בו להבנת מושג זה או אחר, או להרחבת הידע בנושא מסוים. קריאתו הרצופה מסחררת ומבלבלת. כמוה כעוגת סברינה עשירה בקלוריות וספוגה בליקר. אי אפשר לאכול יותר מכמות מסויימת.

אך מה עניין שמיטה להר סיני? מדוע זה מצאתי לדון בספר זה דווקא בבלוג המשפטי הזה, ולא במקומות אחרים, משפטיים פחות? בחודשים האחרונים מהווה בלוג זה זירה אינטלקטואלית מרתקת לוויכוח על רמתן האקדמית של המכללות. הדים לוויכוח הזה נמצאים גם במקומות אחרים. בפוסט קודם מלפני מספר ימים בו סיפרה חברה, שאינה עוסקת בעריכת דין באופן פרקטי, על התנסותה בעת שבאה לרכוש דירה מקבלן, או בפוסט המעניין מאוד של אורי וייס, בנוגע לדרישה "דון" במבחנים בפקולטאות למשפטים.  מי אנחנו, המשפטנים, עורכי הדין? אנשי אקדמיה? טכנאים של משפט? לכודים לנצח במגדל השן או חיות של בתי משפט? האם אנחנו צריכים "חותמת כשרות" אוניברסיטאית של מצויינות אקדמית? כיצד והיכן נרכשת חותמת זו? מהי ההשכלה הדרושה לו, לעורך הדין? לשם מה דרושה בדיוק השכלה זו? כיצד בדיוק יש לקנות אותה?

איני מתכוון לנסות לענות על שאלות אלו בפוסט זה, אבל הן מטרידות כל אחד מאיתנו, ובמיוחד אנשים כמוני, המנסים לשלב בין פרקטיקה כעורך דין ובין המשך ההשכלה האקדמית. מאמרו של נחמיה שטרסלר "ללמוד בכיף או ללמוד מקצוע" שפורסם לאחרונה בהארץ, מסביר לנו –

כל מי שבחרו ללמוד משהו כיפי, שקל ללמוד אותו, שהוא בעצם תחביב נחמד, בלי להתייחס להכנסה הזעומה שהוא מביא אתו, אמורים לבוא בטענות רק לעצמם. מי שרוצה ללמוד את כתבי אריסטו ואפלטון או לדון בתוצאות המהפכה הצרפתית רשאי כמובן לעשות זאת, אך כדאי לו קודם לרכוש מקצוע מבוקש ומכניס. שאם לא כן, הוא דן את עצמו לשכר נמוך ולמרמור מתמשך.

לנו, עורכי הדין והמשפטנים, לכאורה אין את הדילמה עליה מדבר שטרסלר. הרי המקצוע שלנו הוא מכניס ביותר, חלומה של כל אם יהודיה, אבל גם אקדמי במידה שקשה להעלות על הדעת גדולה ממנה. הנה, אני יכול להתווכח על אפלטון ועל אריסטו, וגם לחייב את הלקוח לפי שעות בעת שאני עושה זאת. אבל עד כמה הדבר נכון? עד כמה מכשירים אותנו לימודי התואר הראשון, שמרבית עורכי הדין מסתפקים בהם, לחיים של חשיבה, חיים אקדמיים, חיים של עיון? ועד כמה השאיפה לחיות חיים אלו יכולה לבוא לידי ביטוי בפרקטיקה המשפטית היום יומית, שהיא מנת חלקו של כל אחד מאיתנו שאינו איש אקדמיה במשרה מלאה?

אני יכול להעיד על עצמי שעם עיקר החשיבה בה נתקלתי בלימודי התואר השני שלי (שלא היה משפטי) לא נתקלתי בלימודי התואר הראשון במשפטים. המהפכה האדירה שעברה על עולם המחשבה בדיוק באותן השנים בהן למדתי את התואר – השמות הגדולים – פוקו, הברמס, בורדייה, דרידה, בודריאר, אלתוסר… אף אחד מהם לא חדר לתכנית הלימודים העשירה והממוקדת של לימודי התואר הראשון שלי. ברולס נתקלתי דרך מקרה, בקורס בחירה שנקלעתי אליו כמעט שלא מרצוני, אותו לימד צעיר חייכן ומתולתל בשם יוסי דהאן. כל אלו היו זרים לי כשם שקניג וכהן, הנדלס ובנק קופת עם, חסן ערפאת קדרי ומסדר האחיות על שם צ'ארלס הקדוש, היו ידועים לי באופן אינטימי.

איני מוציא מכלל אפשרות שזה הייתי אני שלא ספגתי תכנים אלו, והבניה אחרת של תכנית הלימודים הייתה חושפת אותי אליהם. כמו שאומר הגשש, עשרים שנה, לך תזכור… ובכל אופן, אותם עשרים שנה היו גם עשרים שנה של שיח והתנסות בקרב בני אדם שרובם עורכי דין, בוגרי אוניברסיטאות ומכללות. התרשמתי שהבורות היחסית שאני גיליתי בתחומים אלו לא הייתה אך מנת חלקי.

האם אותה בורות הפריעה לי בפרקטיקה המשפטית היום יומית בעשרים השנים שחלפו במקרה שלי בין סיום התואר הראשון לבין סיום התואר השני (בו נתקלתי חזיתית בכל השמות והרעיונות האלו, ועוד, וההרגשה הייתה מעט כמו לקבל מכה בראש מהכרך העבה מאוד של "אנציקלופדיה של הרעיונות")? הדבר לא הפריע לי כלל. הפרקטיקה המשגשגת שלי נשענה היטב על מה שלמדתי בתואר הראשון. חוזים, נזיקין, סדר דין אזרחי. אבל עם התקדמות לימודי התואר השני הרגשתי כאחד הפראים היוצאים ממערתו של אפלטון אל העולם החיצוני. הבנתי דברים רבים הקשורים לעיסוקי היום יומי. למערכת בה אני פועל. לא למערכת בתי המשפט והמערכת המשפטית לכשעצמה, אלא למטא מערכת, לשדה הבורדזיאני, לשיח המשפטי, לעולם הגדול והרחב המצוי מחוץ לכרכיו הכחולים של הפד"י. האם זה תרם לי משהו כעורך דין? ייתכן. וייתכן שזה הפריע.
ומה המצב כיום, עשרים שנה מאוחר יותר? ידידי הטובים כאן ב"טרקלין", להם העברתי את הפוסט לעיון בטרם פורסם, אומרים לי שהמצב השתפר, ושכיום בוגר תואר ראשון במשפטים, יוצא גם כשכרסו מלאה באפלטון ואריסטו, פוקו ודרידה, ולמעשה אלו באים לעיתים על חשבון העיסוק המשפטי הפוזיטיביסטי פרופר, עד שהתלונה השכיחה בפיהם של מאמני מתמחים היא ש"בפקולטאות הפסיקו ללמוד משפטים". ועדיין, התחושה שלי היא שהמדובר במרבית המקרים בלימוד מקצוע מוכוון מטרה, ומוכוון כלכלית, ושהקישור האקדמי למחוזות החוץ משפטיים של יתר מדעי החברה הוא בשוליים.

ד"ר דפנה הקר, במאמרה "הזמנה לסוציולוגיה של המשפט" (דין ודברים ד', תשס"ח) מתארת את התחושה שלי במילים טובות יותר (ושימו לב – המאמר נכתב אך לפני ארבע שנים) –

בימים שבהם אני למדתי משפטים באוניברסיטה העברית, לפני יותר מעשור, כמעט כל הקורסים ניתנו מתוך הפרדיגמה הפוזיטיביסטית המתייחסת למשפט כאל מערכת כללים סגורה ועצמאית שיש ללמוד מתוך עצמה… ככל שחלפו שנות לימודי לתואר הראשון גברה בי אי הנחת לנוכח לימוד המשפט כשלעצמו, בלא שילוב של תובנות חברתיות. כבר אז הבנתי את המשפט כאמצעי ולא כמטרה בפני עצמה וסברתי שהשאלות המעניינות והחשובות לגבי המשפט המצוי והמשפט הראוי אינן יכולות לקבל מענה מספק בלא הבנת הזיקות שבין המשפט לבין החברה שבה הוא פועל. לימודי הסוציולוגיה הפכו את התובנה הבסיסית הזו לדרך החיים האינטלקטואלית שלי. הם מילאו את כמיהתי להצטיידות בקואורדינטות תיאורטיות ובכלים מתודולוגיים שלימודי המשפטים הדוקטרינריים לא סיפקו לי. בתקופת ההשלמות לקראת התואר השלישי הרגשתי והתרגשתי כמי שלומדת שפה חדשה ושעיניה נפתחות לעולם מרתק ומשמעותי…

אם כן, המשפט, אמצעי או מטרה? ואמצעי למה? או מהי המטרה? מי ששואל עצמו את השאלות הללו פסע כבר את מרבית הדרך. הקר מלינה באותו מאמר כי רק אחוז אחד מתלמידי המשפטים לומדים משפטים וסוציולוגיה, ושלימוד המשפטים הוא לרוב מוכוון מבחינה כלכלית למיקסום הרווח העתידי. בהינתן העובדה כי על פי ה"אנציקלופדיה של הרעיונות" – "הפרקטיקה המקצועית של הנוגעים בדבר היא בראש ובראשונה פרקטיקה הנוגעת לחיים הממשיים, ביצועיה אינם מבטאים רק הבנה של כללים, אלא גם יוצרים מסגרת של קהילת שיח המכוננת מסגרת תרבותית מוסכמת", הרי שזהו אחוז נמוך מאוד, נמוך מדי. לדעתי, עורכי הדין הפועלים במציאות תקשורתית וחברתית פוסטמודרנית, המשתנה במהירות, ובה, לעיתים, היחס וההבנה של התקשורת והמדיה ושל מערכות תרבותיות וחברתיות יכולים גם להכריע גורלו של תיק, בה במידה שיכולים לעשות זאת הנימוקים המשפטיים שיובאו בפני בית המשפט, צריכים בראש ובראשונה להבין את העולם הרחב, הסוציולוגי בהכרח, בו הם פועלים. "סוציולוגיה" הוא ביטוי מצומצם משהו. כל תחום ותחום ממדעי החברה, הנושקים זה לזה כמעט בהכרח, סוציולוגיה – תקשורת – מדע המדינה – דורש לימוד, עיון והבנה, לא כהשלמה ללימודי המשפט, אלא כחלק מהותי מהם.

אסיים בכך שהשקעה בת כמה עשרות שקלים ברכישת "האנציקלופדיה של הרעיונות" אין בה די. מי שאינו בעל הכרות קודמת עם גראמשי, למשל (אבל גם עם לקלאו ומוף) לא יוכל להתענג עד הסוף מהדקויות העומדות בבסיס הגדרת ההגמוניה שהובאה בראשיתו של פוסט זה. אבל זו נקודת התחלה לא רעה.

אם כן, אני ממליץ בחום על קריאתו (המדודה) של "האנציקלופדיה של הרעיונות" מאת ד"ר דוד גורביץ' וד"ר דן ערב, הוצאת בבל, 2012.

Advertisements