תגיות

, , , , , ,

לאחרונה התפרסם פסק דינו של בית המשפט העליון בעע"ם 1245/12 התנועה לחופש המידע נ' משרד החינוך (23.8.2012), שבו התקבל ערעור כנגד החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים שלא לחשוף בחתך בית ספרי את תוצאות מבחני המיצ"ב הנערכים בבתי הספר (בכיתות ה' ו-ח'). בין הצדדים לא היתה מחלוקת על כך שככלל המערערים זכאים לקבל את המידע לפי הוראת סעיף 1 לחוק חופש המידע, והדיון עסק בשאלה האם חלה על המקרה הוראת הסייג הקבועה בסעיף 9(ב)(1) לחוק חופש המידע, שעל פיה "רשות ציבורית אינה חייבת למסור… מידע אשר גילויו עלול לשבש את התפקוד התקין של הרשות הציבורית או את יכולתה לבצע את תפקידיה".

על פי הפסיקה והספרות, הסייג יחול רק במקרה שבו קיימת ודאות קרובה לכך שגילוי המידע יגרום לשיבוש ממשי בתפקוד הרשות הציבורית. המשיבים הציגו מספר אופנים שבהם, לטענתם, פרסום הנתונים יביא לאותו שיבוש ממשי. חשש אחד שהוצג הוא מפני הפיכת מבחני המיצ"ב למבחנים "עתירי סיכון", מאחר שבתי הספר ינקטו באמצעים לא לגיטימיים על מנת להעלות באופן מלאכותי את ציוני הבחינה. בית המשפט קבע, כי יש לאזן חשש זה אל מול הזכות בפרסום המידע, וכי לא ניתן לומר שקיימת ודאות קרובה לשיבוש ממשי בתפקוד מערכת החינוך כתוצאה מהפרסום. בנוסף, ציין בית המשפט, כי ישנם אמצעים אחרים להתמודדות עם הקשיים שמעלה משרד החינוך, כגון מתן גיבוי לצוות החינוכי והגברת אמצעי הבקרה, ואילו איסור הפרסום צריך להיות אמצעי אחרון. בית המשפט המשיך ואמר, כי:

"ככלל, ההשקפה אותה מביעים המשיבים כי פרסום הנתונים יוביל לביקורת מטעם הציבור וכי ביקורת ציבורית צפויה רק לרפות את ידי העוסקים במלאכה, מוטב היה לה שלא הייתה מושמעת. ביקורת מטעם הציבור היא ביקורת ראויה ורצויה. אין לדכא אותה. ראוי לעודד אותה. במדינה דמוקרטית היא חשובה לעתים מביקורתם של בתי המשפט. היא עומדת בליבת השיטה. הציבור אינו יכול להיות מוחזק כמי שאינו מסוגל לפרש נכוחה את המידע המוצג לו. ואשר לרשות עצמה, אין היא חולקת על כך שתכליתן המרכזית של בחינות המיצ"ב בשימוש שיעשה בתוצאותיהן כדי להעניק סיוע פדגוגי לבתי הספר שנזקקים לכך לצורך חיזוקם והעלאת רמת הישגיהם. תוצאות המבחנים אינן צריכות הסתר. הן צריכות שימוש גלוי ומושכל בהן שתועלתו בצידו."

חשש אחר שהציגו המשיבים הוא מפני הגדלת הפערים בחברה ופגיעה בשכבות החלשות. זאת על ידי הפעלת לחץ מצד השכבות החזקות לשיפור איכות החינוך בבתי הספר שבהם מתחנכים ילדיהם, והוצאתם מבתי ספר שקיבלו ציונים נמוכים במבחני המיצ"ב. בית המשפט קבע בנוגע לחשש זה, כי מדובר בחשש מפני שיבוש בתפקודם של פרטים בחברה, ולא של הרשות הציבורית, גם אם מדובר בפגיעה באינטרס ציבורי שהרשות מנסה לקדם, ולכן אין עילה בחוק שמאפשרת למנוע את גילוי המידע. בית המשפט שב והדגיש את החשיבות שבפרסום המידע:

"חשוב להדגיש כי אין בין תשע-עשרה העילות למניעת חשיפת מידע, אלה המנויות בסעיפים 9-8 לחוק חופש המידע, ולו עילה אחת המתירה לרשות לסרב לחשוף מידע הקיים ברשותה אך בשל שהיא סבורה – באופן פטרנליסטי כך יש לומר – כי מוטב לו לציבור שלא יהא חשוף למידע משיהיה חשוף לו. ולא בכדי כך הדבר. היעדר עילה שכזו בחוק משקף את קביעתו הנורמטיבית של המחוקק כי המידע הוא קניינו של הציבור וכי הרשות מחזיקה בו בנאמנות עד שאין היא רשאית להחליט עבורו אם חשיפה למידע תשרת אותו אם לאו. הרשות רשאית לשקול את שיקוליה שלה, ולהגן על עצמה מפני שיבוש בתפקודה, אך אין היא רשאית לשקול עבור הציבור את שיקוליו שלו. חשיפה מבוקרת למידע, בהתאם לתכנים שהרשות סבורה שהאזרח צריך להיחשף אליהם, אינה תואמת את מושכלות היסוד של השיטה הדמוקרטית."

השופט ריבלין ממשיך וקושר בין חופש המידע לבין הזכות לאוטונומיה – זכות הבחירה החופשית וזכותו של אדם לכתוב בעצמו את סיפור חייו. בהקשר של ילדים מדובר גם ביכולת של ההורים להשתתף בטוויית סיפור חייו של ילדיהם. לדברי השופט ריבלין, המשיבים לא העניקו משקל מספיק לזכות לאוטונומיה, הם אינם רשאים לסמוך על "חוסר מקצועיותם של ההורים" ומוסיף, כי "גם הדל שבהורים, מבחינה 'מקצועית', יודע מהי טובת ילדו – לעתים לא פחות מידיעתם של אנשי מקצוע. בבסיס הזכות לאוטונומיה עומדת התובנה כי האדם עצמו – וכאשר מדובר בעניינו של ילד – האדם עצמו בשיתוף עם בני משפחתו, הם הריבונים והראויים להחליט מהי ההחלטה הטובה ביותר עבורם." אמנם תוכנית האינטגרציה מצמצמת אף היא את חופש הבחירה, אולם לדברי השופט ריבלין, יש להבחין בין צמצום האוטונומיה בדרך זו, באמצעות חקיקה וחקיקת משנה, לעומת צמצומה על דרך של מניעת מידע. מהזכות לאוטונומיה נגזר החופש לבחור בכל אפשרות חוקית הפתוחה בפני הפרט, ולכן מניעת חשיפתו של המידע שוללת מההורים את האפשרות לנקוט בדרכים חוקיות לשיפור החינוך של ילדיהם, כגון באמצעות העברת ביקורת לגיטימית על סגל בית הספר. הרשות יכולה לנסות ולשכנע את הפרט לבחור בדרכי פעולה שונות באמצעות הסברה ותמריצים.

בית המשפט גם לא קיבל את החשש מפני הגירת משפחות לאזורי רישום שבהם נמצאים בתי ספר חזקים, שכן הורים רבים אינם רואים בתוצאות מבחני המיצ"ב שיקול דומיננטי בבחירת מקום המגורים, ואילו גם בלא פרסום הציונים ההורים יכולים להעריך – באופן מבוסס או לא מבוסס – את איכות בתי הספר. "אין כל סיבה להניח שנתונים מבוססים מזיקים יותר מהערכות ספקולטיביות, דעות קדומות וסטריאוטיפים; אדרבה, הם עשויים למגר חלק מאלה האחרונים ובכך להעניק שירות חשוב לאוכלוסיות הסובלות מהם."

לפי בית המשפט, גם הפגיעה בדימוי העצמי של תלמידים ומורים בבתי הספר שציוניהם נמוכים, כפי שטען משרד החינוך, אינה נופלת בגדר הסייג לחוק חופש המידע.

לחיזוק פסק הדין הביא השופט ריבלין את דבריו של ח"כ דדי צוקר, שהיה מיוזמי חוק חופש המידע, אשר חזה את השינוי שיחולל החוק דווקא בהקשר של פרסום ציוני הבגרות בבתי הספר.

מספר הערות ביחס לפסק הדין:

פסק הדין מצטרף לשורת פסקי דין שבה הגן בית המשפט על עקרון גילוי המידע שבבסיס חוק חופש המידע. חוק חופש המידע נחקק ב-1998 ונכנס לתוקף ב-1999, ומאז לא הצליח להגשים את ההבטחה שהוא טומן בחובו. זאת כנראה הן לאור חוסר מודעות של הציבור והן לאור קשיים שמערימות הרשויות הציבוריות על יישום החוק.

לעומת זאת, בית המשפט העליון הגן במספר פסקי דין על הזכות לקבלת מידע, צמצם את הסייגים לקבלתו, והחיל מבחנים מחמירים על הרשות (את רשימת פסקי הדין שעסקו בחוק חופש המידע ניתן למצוא כאן). פסק הדין, כאמור, מגן אף הוא על עקרון חופש המידע ומיישם את הפרשנות המצמצמת שניתנה לחריג הקבוע בסעיף 9(ב)(1) לחוק.

לניתוח יישומו של חוק חופש המידע ולהמלצות לשיפור המצב ראו יונתן ארבל ותהילה שוורץ אלטשולר בהנחיית מרדכי קרמניצר מידע רוצה להיות חופשי (זהירות, PDF). מידע נוסף ניתן למצוא באתר יחידת חופש המידע במשרד המשפטים.

אפשר כמובן לתהות ביחס להשלכות העתידיות של פרסום תוצאות מבחני המיצ"ב בחתך בית ספרי, ובפרט האם הפרסום יביא להגברת התחרות בין בתי הספר ולהעמקת הפערים בחברה. יתכן, בסבירות לא נמוכה, כי אכן פרסום תוצאות מבחני המיצ"ב יתן כלי נוסף בידי ההורים החזקים לשיפור החינוך של ילדיהם על דרך העברתם לבתי ספר חזקים יותר, וזאת בין היתר על רקע מדיניות משרד החינוך ופסיקת בית המשפט העליון אשר כרסמו בעקרון האינטגרציה (ראו, בין היתר, דן גבתון "בציפייה למזרחי נ' מחלקת החינוך של טופי-גן השרון (לא נידון): מבט משווה וביקורתי על עמדת בית-המשפט העליון כלפי האינטגרציה בחינוך בישראל" עיוני משפט כח 473 (2004), ורשומתו של הרן ריכמן בטרקלין שעסקה בפסק הדין בעניין בית הספר "חברותא").

עם זאת, דעתי כדעת בית המשפט, כי הדרך להתמודד עם חששות אלה הינה באמצעים אחרים, כגון הגברת הפיקוח והשוויוניות וצמצום האפשרות של הורים לבחור את בית הספר היסודי, ולא באמצעות מניעת פרסומם של ציוני המבחנים. זאת מכמה טעמים עיקריים. ראשית, העקרון שבבסיס חוק חופש המידע הוא שהמידע שבידי הרשויות הוא ככלל מידע ששייך לציבור, ולכן יש לאפשר לציבור גישה אליו. לכן, אני מסכימה עם עמדת בית המשפט שלפיה נדרשים טעמים משכנעים ביותר כדי למנוע את פרסום המידע. החשש מפני התנהגות עתידית של הורים אינו משכנע דיו בעיני, במיוחד לאור העובדה שלא מוצו אפיקי הפעולה האחרים שבידי משרד החינוך (ואולי אף להיפך – מדיניות המשרד תורמת לאותן תוצאות שביחס אליהן מובע החשש בפסק הדין).

שנית, גם לגופו של עניין, איני סבורה כי משרד החינוך צריך להיות המופקד היחידי על הביקורת על איכות החינוך. להורים ולתקשורת יש מקום מרכזי בביקורת הזו, ופרסום תוצאות המבחנים יאפשר לביקורת להיות מושכלת יותר ולהתבסס פחות על שמועות. והרי זו מטרת הבחינות מלכתחילה – לבקר את החינוך בבתי הספר השונים. נראה לי כי על מנת שהן תגשמנה את מטרתן בצורה הטובה ביותר, נדרש שיתוף הציבור בכך, ורצוי שאותה ביקורת תתבסס על מידע ממשי. בנוסף, ככל שמשרד החינוך סבור כי תוצאות המבחנים אינן מדד מספיק לצורך הערכת איכות החינוך, קיימים בידיו כלים נוספים לטיפול בכך – בין אם באמצעות הסברה ובין אם באמצעות פיתוח כלים נוספים להערכת איכות החינוך. אין בכך כדי להמעיט בחשיבותן של תוצאות מבחני המיצ"ב.

יתרה מכך, ניתן אף לטעון כי פרסום תוצאות המבחנים יעניק מידע טוב יותר לכלל ההורים, ובמיוחד להורים משכבות חלשות, בנוגע לאיכות החינוך שלו זוכים ילדיהם. שהרי דווקא להורים מהשכבות החזקות יותר יש משאבים רבים יותר להשקיע בבדיקת איכות החינוך של ילדיהם, ופעמים רבות יש להם כלים טובים יותר לצורך ההערכה, ואילו פרסום התוצאות יעניק כלים אלה גם להורים משכבות חלשות.

לבסוף, מעניין לציין כי באחד מפסקי הדין האחרונים שפרסם השופט ריבלין הוא חזר והדגיש את הזכות לאוטונומיה, ואת זכותו של אדם לכתוב את סיפור חייו. השופט ריבלין התייחס לזכות זו בהרחבה בפסק דינו החשוב בע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, פ"ד ס(3) 13 (2005), שעסק באופן חישוב פיצויים בגין אובדן השתכרות לילדה ערביה.

תודה לאילת עוז ולאולגה פרישמן על הערותיהן.

מודעות פרסומת