תגיות

, , , , , , , ,

אין זה סוד שמערכת המשפט הישראלית כורעת תחת נטל העומס. יש לדבר מגוון הסברים: ריבוי עורכי דין והאופי הישראלי הגורמים להתדיינות יתר; גידול באוכלוסיה שלא לווה בגידול מקביל במערכת המשפט; צמצום זכות העמידה וחסמים דיוניים אחרים; התפתחות המשפט והגדלת נגישותו. התוצאה, מכל מקום, היא אחת: תביעות מתבררות בעצלתיים, מקרים של עיכובים קשים הופכים נפוצים יותר ויותר, השופטים קורסים תחת העומס.

לבעיה זו הוצעו מספר פתרונות. אחד מהם היה הקמת בית המשפט המחוזי במחוז מרכז, אשר נועד לנתב חלק מהעומס איתו התמודד בית המשפט המחוזי תל אביב. אחר היה הקמת בית המשפט הכלכלי, אשר מומחיותו מייעלת את אופן וקצב הטיפול שלו בתיקים. בנוסף, הוגדל מספר המשרות המיועדות לעוזרים משפטיים, אשר בשל הכשרתם ואופיו הקבוע של מינויים, מסוגלים לחלוק בצורה טובה יותר בנטל שעל שכם השופטים. במקביל הוגדל מאוד הפיקוח על השופטים והספקיהם, באופן שניתן כעת לדעת בכל עת מהו מצב הפיגורים של שופט מסוים (היחס בין המתח שלא לצבור פיגורים לבין ניהול הדיונים באורח מספק אמנם מעורר ספקות, אך אינו מענייננו כאן). פתרון אחד שלא ננקט הוא הגדלה משמעותית של מספר השופטים במערכת, וזאת, ככל הידוע, מטעמים תקציביים.

לאחרונה נעשים מאמצים חקיקתיים ליצירת מנגנון פתרון נוסף לבעיה, בוררות חובה ביחס לתביעות אזרחיות שמוגשות לבית משפט השלום. לפי דברי ההסבר בהצעת החוק (מיום 13.7.12), יוסמכו נשיאי בתי משפט השלום או סגניהם "להעביר, בלא צורך בהסכמת בעלי הדין, תובענה אזרחית שהוגשה לבית משפט השלום שבאזור שיפוט[ם] לבוררות". זאת למעט תביעות בעלות ערך ציבורי, תביעות נזקי גוף, וכדומה  (סעיף 53ג(א) להצעה). עוד לפי ההצעה, הבוררות תנוהל בידי שופטים בדימוס או עורכי דין מנוסים, בעלי כשירות להתמנות כשופט בית משפט מחוזי (כלומר, לפי סעיף 3 לחוק בתי המשפט, תשמ"ד-1984, בעלי ותק של שבע שנים בעריכת דין. ראו גם סעיף 53ח להצעה), אשר ייבחרו על ידי וועדה מייעצת המורכבת ממשפטנים שונים (הרכבה המדויק – בסעיף 53ז להצעה).

ברשימה זו ברצוני להעלות בקצרה כמה קשיים ראשוניים שנדמים גלויים על פני ההצעה, ולהזמין את קוראי "הטרקלין"  וכותביו להרחיב את הדיון בנושא ולהתמקד בהיבטים שונים של ההצעה.

לטעמי, הקושי הראשון שמעוררת ההצעה, והעקרוני מכולם, נוגע להפרטת המשפט. כבר כתבתי כאן בעבר על המגמה המדאיגה של התפרקות הריבון מכוחו, אשר פושה בהקשרים שונים במשפט הישראלי. המקרה דנן הוא דוגמא נוספת ומדאיגה למגמה זו. המשפט הוא אחד משירותי-היסוד שמציעה מדינה כחלק ממאפייניה כבעלים הבלעדי (או למצער העיקרי) על הפעלת כוח ממשי. שירות זה הוא חיוני לשם שימור המשפט כאלטרנטיבה אמינה ומבוססת ליישוב סכסוכים. העובדה שהמדינה אינה עומדת על חובתה ליישב סכסוכים בעצמה, ואוצלת את סמכותה בנושא זה לעורכי דין פרטיים, גם אם ממונים, מעוררת חששות כבדים.

קושי זה נוגע לעניין נוסף, והוא זהות הבוררים. לפי רוב מקובל ששופט הוא גורם ניטרלי, שאין עליו דבר מלבד אימת הדין. שופטים נתפסים לפי רוב כגורמים ממלכתיים, ניטרליים ומורמים מעם. הכרסום שארע בשנים האחרונות במעמד השופטים בישראל (הן סביב הפגנות הענק בשלהי שנות ה-90 והן סביב המחלוקת עם שר המשפטים פרופ' פרידמן לקראת סוף העשור הקודם), זוהה על ידי מוקירי בתי המשפט ככרסום מסוכן ומזיק. לא ברור מדוע המערכת אינה מזהה את האפשרות להחליף שופטים ממונים ומקצועיים בעורכי דין ככרסום נוסף מאותו סוג, ואולי אף חמור במיוחד בשל התערבותו בתביעות אזרחיות בסיסיות, ה"לחם והחמאה" של המערכת המשפטית, ולא בעניינים סמליים כלשהם. החלפת שופטים בעורכי דין מעוררת גם חשש להגדלת הפערים בין צדדים מיוצגים, ובפרט מיוצגים היטב, לבין צדדים שאינם מיוצגים, בשל הניסיון השונה של עורכי דין כצד להליך, ולא כמנהלי הליך שיפוטי מחייב.

מינוי עורכי הדין הוא מטריד גם מהטעם שלעורכי דין צפויות להיות, מטבע הדברים, נגיעות אישיות רבות לתיקים שיתנהלו בפניהם. הצעת החוק מבקשת להתמודד (בצורה מסוימת) עם ניגודי עניינים מובהקים (סעיף 53(ח)(ב)(5) ו53(יא)). אולם דווקא ביחס לניגודי העניינים הנפוצים יותר אצל עורכי דין אשר חוזרים אל הפרקטיקה ומעורים בה, ההצעה אינה מתייחסת כראוי. עורכי דין, וכמותם גם שופטים בדימוס שפרנסתם על קשריהם עם עורכי דין, עשויים לחוש קולגיאליות כלפי עורכי דין מוכרים, וכך לנטות, גם אם מבלי משים, לטובת צד זה או אחר גם אם אין להם היכרות עם אותו צד. בשונה משופטים שתפקידם מובטח, עורכי דין הם רגישים יותר לפרנסתם, למוניטין שלהם, לשאלה אם ימונו שוב אם לאו. ההצעה למנות עורכי דין ושופטים בדימוס לשפיטה בפועל כמוה כהצעה למנות שופטים שישובו וייבחרו בבחירות (כנהוג באחדות ממדינות ארה"ב). פגמי הראשונה כפגמי השנייה.

אמנם, אחד החששות המרכזיים הנלווים לבוררות אינו מתקיים בענייננו, שכן בשונה מהליך בוררות רגיל, הליך הבוררות לפי ההצעה חשוף לערעור בזכות בפני בית המשפט שהעביר את התיק לבוררות. בשונה מדיון באישור בוררות, ואף בשונה מערעור רגיל, הערעור על הליכי בוררות מהסוג הנדון יהיה, לפי האמור בהצעה, כניהול ההליך מראשיתו, שכן "לבית המשפט הדן בערעור על פסק בוררות חובה יהיו נתונות  הסמכויות הנתונות לבית משפט הדן לראשונה בתובענה, לרבות שמיעת עדויות והבאת ראיות נוספות, אם הוא סבור שהדבר דרוש לשם בירור הערעור" (סעיף 53כא(ב)). במובן זה, לא ברור מה הועילו חכמים בתקנתם, ונראה שאם כך הוא, הליך הבוררות הוא בזבוז זמן ומשאבים לצדדים, בלא תועלת למערכת המשפט אשר תאלץ לשוב ולהידרש לתיק כמעט מראשיתו (זאת בנוסף לאפשרות הערעור על עצם מינוי הבורר). נוכח מטרתה המוצהרת של ההצעה להקטין את העומס על בתי המשפט, מתעורר חשש שמא השופטים ינחו את עצמם להתייחס לדיון בבוררות זו בדומה לאישור פסק בוררות רגיל, והתוצאה תהיה הכפפה מאונס של צדדים לשיפוט משמעותי בידי עורכי דין בלא ביקורת שיפוטית מספקת.

טיעון אחרון נוגע לשיקולים מוסדיים בדבר עתיד המערכת המשפט. מערכת המשפט שלנו מבוססת כיום על עקרון פומביות הדיון, מתוך הבנה שדיון משפטי פומבי הוא חיוני לדמוקרטיה. הצעת החוק מציעה להבטיח פומביות של פסקי הבוררות (סעיף 53כב), כל עוד לא הורה הבורר אחרת, אולם היא אינה קובעת נהלים מספקים לגבי ניהול הדיון ופומביותו. נוכח העובדה שהליכי בוררות רגילים אינם חייבים בפומביות, מתעורר חשש לגזירה שווה בין ההליכים. פרסום פסקי הדין הוא חיוני עבור עורכי הדין, ואכן טופל, אולם פומביות הדיון, שהיא חיונית לתחושת השוויון והסדר של כולנו – הוזנחה, וחבל. הוא הדין ביחס להצעה לנהל את ההליך לפי הדין המהותי ודיני הראיות הקיימים, אולם לא לעמוד על סדרי הדין המקובלים. כפומביות, סדרי הדין גם הם כלי חשוב בדרך להגינות ובהירות ההליך. נראה כי הויתור עליהם הוא עוד צעד במגמת ההתמקצעות המשפטית והרחקת המשפט מהציבור, והעצמת שיקול הדעת השיפוטי (הנתפס כמקדם צדק) על פני כללים פרוצדוראליים (המיועדים לקידום ודאות ובהירות). הויתור על שני אלה צובע, במידת מה, את ההצעה כולה ככלי שנועד לפתור בעיה מבלי להתחשב בהשלכות הרוחב שלה על השיטה, על אמון הציבור, ועל המשפט ככלי ציבורי חשוב.

 

Advertisements