תגיות

, , , ,

אתמול התבשרנו על הצעת חוק המבקשת להעניק זכות עמידה לסבים באופן שיוכלו לתבוע הסדרי ראייה עם נכדיהם. עד כה, לסבים הייתה זכות כזו רק במקרים בהם בנם או בתם נפטרו, וההורה האחר סרב לאפשר להם מגע עם הילדים (סעיף 28א לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962). הצעת החוק החדשה מרחיבה ומאפשרת להם עמידה גם כאשר שני ההורים בחיים, וגם כאשר ההורה שהוא בנם או בתם אינו מעוניין לאפשר את הקשר. הנימוקים לתמיכה ביוזמה כזו ברורים: קשרים עם סבים הם פעמים רבות קשרים מיטיבים שכדאי לאפשר לילדים ליהנות מהם; הילד אינו קניינו של הורהו, ולכן אין להורה זכות לשלול מהילד ליהנות מקשר בעל פוטנציאל מיטיב מטעמים של ההורה עצמו; ואולי גם, לכאורה, אין טעם טוב לאפשר להורה לשלול מסב/תא את האפשרות לקיים קשר עם נכדיה/ נכדיו כל עוד הקשר אינו מזיק. ברצוני להתעכב מעט על ההנמקה לחיוב, ואגב כך להעלות כמה נימוקים לשלילה.

באשר לטיעון הראשון לחיוב, ברי כי הרעיון המהווה לה השראה ובסיס הוא טובת הילד, רעיון אשר הצבעתי על קשייו ברשומה קודמת. גם הפעם, עיון בדברים מגלה כי טובת הילד משמשת כאן ככסות לטעמים ואינטרסים של אחרים. לפחות הדוגמאות שהוצגו בכתבה ב"הארץ" משקפות מקרים בהם הסבים מעוניינים בקשר עם הנכדים אשר נשלל מהם בגין סכסוך, אולם אין בידם כל טענה, מלבד הברכה השורה בהם באופן טבעי כסבים, המגלה כי יצירת קשר כזו תהיה לטובת הילד. רוצה לומר: הנושא הוא זכויות הסבים, לא הילדים.

באשר לטיעון השני לחיוב, אמנם, תפיסת הילדים כ"קניין" הוריהם אינה תפיסה ראויה של קשר בין הורים לילדים. מסוגלות של הורה להבחין בינו לבין ילדו ולהיענות לצרכי ילדו גם כאשר הם נוגדים את רצונותיו היא שאלה חשובה, אשר אף מהווה פרמטר רלוונטי בבחינת מסוגלות הורית. אולם קשה לומר כי התעלמות מיתרונותיו של קשר עם סבים היא פגם המצדיק התערבות בשיקול הדעת של ההורה וביחידה המשפחתית שלו. כמו כן, זכותו החזקה יחסית של ההורה נובעת מכך שהוא גם האחראי היחיד לילד, בניגוד למבנים משפחתיים היסטוריים בהם היחידה המשפחתית הייתה רב-דורית והאחריות לגידול ופרנסת הילדים הייתה קבוצתית. כל עוד לא נפסקה חובת מזונות כלפי הסבים למשל, נראה כי דרישתם לזכות-ראיה היא דרישה לזכויות ללא חובות (ובפרפראזה, מעין ייצוג ללא מיסוי). לכן ברור מדוע היא כוסתה בכסות של נימוקי טובת הילד, אולם לטעמי כסות זו אינה משכנעת, וכי מתן זכות כזו לסבים עומדת במקרים רבים בניגוד גמור לטובת הילד.

באשר לטיעון השלישי לחיוב, במקרה בו מוגשת תביעה של סב/תא כנגד הורים, וכאשר אין נסיבות חריגות כגון חוסר מסוגלות הורית, התעללות וכדומה, הדבר משקף – לטעמי ולפי רוב – שימת צרכים של הסב/תא לפני אלה של הנכדים: גם אם הקשר עם הסבים יהיה מועיל מאוד עבור הילד, יש להניח כי הקשר החשוב יותר, לכל הפחות ברוב המכריע של המקרים, הוא הקשר עם ההורים. לכן ילד שיש לו יחידה משפחתית מתפקדת אינו זקוק לקשרים נוספים לטובת עצמו, בפרט לא כאשר מחירם של קשרים אלה הוא פעולה שלו בניגוד לרצונות הוריו והתמודדות עם המתח הנלווה דרך קבע להיזקקות לרשות שיפוטית: הגם שנקבע כי תביעות מהסוג הנדון כאן ינוהלו ביחידת הסיוע ולא בבית המשפט. אולם נראה כי איש ממנסחי החוק לא שקל די הצורך את עלויות החרדה של ילד שהוריו מתדיינים בבתי משפט (גם אם ביחידת הסיוע), ובפרט כאשר הוא נושא הדיון.

 השימוש ביחידת הסיוע הוא אמנם מועיל במובן זה שהיחידה מומחית בפתרון סכסוכים בדרכי שלום ויצירת הידברות אשר תסייע לגשר על פערים ולהסיר התנגדויות. אולם עדיין מדובר בזרוע של בית משפט, על כל המשמעויות הנלוות, כולל צורת הפעולה של היחידה וכן האפשרות להפנות סכסוך לבית המשפט אם לא נפתר במסגרת היחידה. גם אם תוצאת ההליך בבית המשפט תהיה אך מיטיבה, עלויותיה אינן מבוטלות. אם טובת הילד היא העניין כאן, כדאי לברר האם בסופו של יום היא מקודמת באמצעות הליך זה במידה שתפצה על עלויותיו.

גם אם הסבים הם מסורים ואוהבים במיוחד, לפי רוב הקשר עם ההורים הוא החשוב לילדים. במצבים נורמטיביים (כלומר כשההורים אינם מתעללים או חסרי מסוגלות הורית) המשפט מטיל האחריות המרכזית על חינוך וגידול ילדים על ההורים. הוא אמנם מוכן להתערב בסכסוכים בין ההורים, שהם שני בעלי אחריות שווים, אולם עד כה לא התערב בסכסוכים בין הורים לצדדים שלישיים שהם בעלי אחריות משנית אם בכלל, והדבר שיקף לטעמי הערכה ראויה של מחויבות ההורים והתנאים הנדרשים לשם מימושה, הכוללים מסגרת מוגנת, ומבוקרת אך מעוטת הפרעות.

אמנם, הצעת החוק מבקשת להבהיר שהיא אינה מקנה לסבים זכות לקשר אלא זכות תביעה לקשר.  אולם זכות תביעה זו אינה מוגבלת דיה: הועדה דחתה הצעה להבהיר בחוק כי הסבים יבואו בנעלי ילדיהם באופן שלא יוסיף גורמים נוספים במעמד שווה לזה של ההורים וכך יפצל עוד יותר את חלוקת הזמן של הילד. דחיית הצעה זו היא מצערת, ולא רק משום שהיא מצמצמת עוד יותר את האפשרות של ילדים ובני נוער לבלות את זמנם הפנוי כרצונם. היא מחמיצה הזדמנות להבהיר את מעמדם של סבים כמשני, ואולי אף נובע, מזה של ההורים וכך ישדרו מסר נכון ביחס להבניית המשפחה וגם יקטינו את מספר התביעות שייועדו למטרות קנטרניות ויהפכו לכלי בסכסוך קיים בין הורים.

הכנסת הסבים לתמונה, בפרט כאשר יש קרע בינם לבין ההורים, היא בעייתית. התערבות הסבים במצב כזה משקפת לטעמי – מניה וביה – רצון להתערב במשפחה באופן שאין לו (כמעט) מאומה עם טובת הילד. ואכן, במסגרת דיוני הועדה בהצעת-החוק הובהר כי ישנם מקרים בהם הקשר עם הסבים הוא דווקא גורם שלילי  בקשר בין הילד להוריו, למשל משום שהסבים מתערבים ומעצימים סכסוכים קיימים (בין ההורים לבין עצמם או בין ההורים לסבים). גם אם הסבים לא יתערבו כלל, ספק אם נלקחה בחשבון חומרת הפגיעה לילד אשר בכל פעם שיבקר את הסבים לפי צו בית משפט ובניגוד לרצון הוריו, יחוש על בשרו את הקרע בין הסבים להורים. זאת עוד לפני שדיברנו על האפשרות שהילד עצמו לא יהיה מעוניין לפגוש את הסבים, ולו משום שהפנים את עמדת הוריו בנושא, וייאלץ לעשות כן. גם אם ניתן להצדיק כורח כזה בהליך המתנהל בין הורים, וספק בעיניי אם כך הוא, קשה מאוד יהיה להצדיק כורח זה למול סבים.

מודעות פרסומת