תגיות

, , ,

כולם מפסידים – עוד על אגרות הסנגוריה הציבורית / רועי רוטמן

כמו שאתם בוודאי יודעים, תקנות חדשות שנכנסו לפני כחודשיים לתוקף מסמיכות את הסנגוריה הציבורית לגבות אגרה מנאשמים ומערערים אותם תייצג. שני פוסטים כבר פורסמו ב"טרקלין" על הנושא, האחד של איילת עוז והשני של אבי חסון, ובשניהם הצליחו הכותבים למצוא ברעיון הזה נקודות אור מסויימות (אם כי מסוייגות). אני מצדי חושב שזה רעיון רע מאוד, שעלולות להיות לו השלכות רעות אפשריות – הן על הנאשמים, הן על הסנגוריה והן על מעמדה של הזכות לייצוג משפטי.

הנאשמים

העול הכלכלי הישיר

הרציונל שעמד מאחורי הקמתה של הסנגוריה הציבורית הוא ההכרה הן בחשיבותה של זכותו של נאשם לייצוג משפטי בהליכים פליליים המתנהלים כנגדו והן בעובדה שלא תמיד יכול אדם להרשות לעצמו לשכור את שירותיו של עורך דין. מסיבה זו קבע המחוקק שנאשמים ועצורים שהם מחוסרי אמצעים יהיו זכאים לייצוג על ידי הסנגוריה הציבורית. משמע, חלק בלתי מבוטל מלקוחותיה של הסנגוריה הציבורית הם, א-פריורית, אנשים שלא מסוגלים לשלם לעורך דין. לולא היו כאלה, לא היו מגיעים כלל לפתחה של הסנגוריה הציבורית. וכאן אולי המקום להגיד כמה דברים על הקריטריונים לזכאות לייצוג מטעמים של מחסור כלכלי.

לאחרונה הגישה הסנגוריה הציבורית למשרד המשפטים את הדו"ח הדו-שנתי שלה  (זהירות, PDF). הדו"ח סוקר באריכות ובהרחבה את פעילותה של הסנגוריה, ומייחד פרק לייצוגם של נאשמים בבתי משפט. בין היתר נכתב בדו"ח כי שיעור הנאשמים שאינם מיוצגים בהליכים פליליים הוא עדיין גבוה מהרצוי, ובבתי משפט מסויימים מגיע לכדי 73%. את הגורם לתופעה הזו תולה הדו"ח בעובדה שהקריטריונים לזכאות לייצוג מטעמים של מחסור כלכלי הם קריטריונים מיושנים שלא עודכנו מזה עשרות שנים, המסתמכים על הקריטריונים לזכאות לסיועו של האגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים. על פי הקריטריונים האלה, הרף המקנה זכאות כלכלית לייצוג ציבורי, עומד כיום על הכנסה חודשית ברוטו של 5,692 ₪ למשפחה בת 3 נפשות, היינו כשני שלישים מהשכר הממוצע במשק. הדו"ח מותח ביקורת על הרף הזה, ומציין כי מדובר ברף נמוך מדי אשר ברור כי גם משפחות שהכנסתן גבוהה ממנו אינן יכולות להרשות לעצמן שכירת שירותיו של עורך דין פלילי מהשוק הפרטי. אלו הם האנשים שעליהם רוצים עתה משרד המשפטים והסנגוריה הציבורית להשית עול כספי נוסף בדמות אגרת ייצוג.

העול הכלכלי העקיף

התקנות החדשות קובעות כי הייצוג המשפטי לא יותנה בתשלום האגרה. אדם שיזכה לייצוג מטעם הסנגוריה ולא ישלם את האגרות במועד שקבעו התקנות, יזכה לכך שחובו יועבר לטיפולו של המרכז לגביית קנסות של רשות האכיפה והגבייה. סמכויותיו של המרכז כוללות, בין היתר, את הסמכות לעקל ולתפוס את רכושו של החייב. כאן המקום להזכיר שבמציאות הישראלית, הליכי גבייה מהסוג הזה נוטים להביא לתפיחתו הבלתי הגיונית של החוב בגינו הם הופעלו מלכתחילה, הן בשל תשלומי ריבית והפרשי הצמדה והן בשל העובדה שלפני שמשלמים את החוב צריך לשלם את עלויות הליכי הגבייה (שלעתים קרובות הופרטו ומתבצעים על ידי חברות גביה מהשוק הפרטי). התוצאה היא, אם כן, שנאשמים שזכאים לייצוגה של הסנגוריה עשויים למצוא את עצמם לא רק כאסירים מורשעים, אלא גם כבעלי חוב כספי למדינה.

חשוב גם להזכיר קריטריון נוסף ונפרד לזכאות לשירותי הסנגוריה הציבורית, והוא הקריטריון של הסיכון שההליך הפלילי יסתיים בהשתת מאסר בפועל על הנאשם. כשלוקחים בחשבון את שיעורי ההרשעה הגבוהים במערכת המשפט הפלילית הישראלית – בשנת 2007 עמד שיעור ההרשעות על 99.9%  (זהירות, PDF) – מגיעים למסקנה המתבקשת שאנשים שזכו לקבל ייצוג מהסנגוריה הציבורית הם אנשים שבסיומו של ההליך בעניינם ימצאו את עצמם בתא המאסר. אנשים כאלה, מטבע הדברים, אינם משתכרים למחייתם. נכון הוא שהם אינם צריכים לשלם את חובם לסנגוריה עד לאחר שישתחררו מהכלא, אבל עדיין – מדובר באנשים שעשויים להתקשות למצוא עבודה עם שחרורם (ויש לזכור – מלכתחילה הם לא עבדו בעבודה שהיא מציאה גדולה) וקיים סיכוי שהוא יותר מסביר שלא יהיה להם מאיפה לשלם את האגרה גם לאחר שחרורם.

הסנגוריה הציבורית

הסנגוריה הציבורית מתוקצבת בחסר. הסנגורית הציבורית הראשית לשעבר, עו"ד מיכל רובינשטיין,  אמרה בעבר בריאיון שעל מנת לצאת משנים ארוכות של תת-תקצוב ולהצליח לעמוד בתקציב השנתי, נאלצה הסנגוריה לקצץ 30%(!) משכרם של עורכי הדין החיצוניים שהיא מעסיקה. מדי פעם בפעם עולה גם האיום לקיצוץ נוסף בתקציבה של הסנגוריה. למעשה, ההצעה לגבות אגרות מלקוחות הסנגוריה היא הצעה שהועלתה בתגובה לניסיון של משרד האוצר לקצץ את תקציבה של הסנגוריה ב-10% (קיצוץ שמשמעותו העברה של הסנגוריה למצב של תקצוב חסר מובהק: על פי שני הדו"חות הדו-שנתיים האחרונים של הסנגוריה, בארבע השנים האחרונות עמדה הסנגוריה בתקציבה ממש "על הקשקש"). מה שקורה בפועל, אם כן, הוא תחילת העברת האחריות לתקציבה של הסנגוריה הציבורית מאוצר המדינה אל הנזקקים לשירותיה. החשש הוא שמדובר במדרון חלקלק שיאפשר לאוצר לייבש עוד ועוד את זרימת התקציבים מקופת המדינה לקופת הסנגוריה, לצד הגדלה זוחלת של סכומי האגרות שיצטרכו לשלם אלו שיזדקקו לשירותי הסנגוריה (ואולי גם הגדלת מספרם של סוגי ההליכים שבגינם יותר לסנגוריה לגבות אגרה). למעשה, הסנגוריה הציבורית תפסיק להיות, במידה רבה, גוף ציבורי שבאמצעותו מספקת המדינה שירות חברתי לאזרחיה.

אם אכן יתממש החשש הזה, הסנגוריה תהפוך לתלויה יותר  ויותר בתשלום האגרות, ולמעשה לא  תהיה לה כל ברירה אלא להתנות בפועל, גם אם לא דה-יורה, את הטיפול המשפטי בתשלום אגרה. ההתניה הזו תביא לתעדוף פנימי של הטיפול בתוך הסנגוריה, כך שיותר משאבים יוקצו לטיפול באותם הליכים שמניבים לסנגוריה הכנסות. בניגוד לדברים שכותב אבי חסון בפוסט שלו,  אני חושש שהסנגוריה תאלץ לזנוח ניסיונות לחנך רשויות כמו המשטרה  בדבר חובתן להודיע לעצירים על זכותם להיוועץ בעורך דין, מכיוון שניסיונות אלו יחייבו השקעת משאבים שלא בהכרח יחזירו את עצמם. למעשה, ייווצר לסנגוריה אינטרס כלכלי מובהק בגיבוש כתבי אישום נגד עצירים שאולי היו מצליחים להימנע מכתב אישום או מישיבה במעצר ממושך לו היו מיוצגים בשלב ראשוני של ההליך. במובן מסוים, עלולות התקנות החדשות להעמיד את הסנגוריה הציבורית במצב של ניגוד עניינים מתמיד  בין האינטרס שלה ובין האינטרס של חלק מלקוחותיה.

הזכות לייצוג משפטי

הזכות לייצוג משפטי בהליכים פליליים היא, ואני מצטער על הפומפוזיות, זכות שקשה מאוד להפריז בחשיבותה לנאשם. המחוקק לא קבע הוראות-חוק המחייבות את בתי המשפט לוודא שבמקרים מסויימים נאשם שניצב לפניהם אינו ניצב יחידי ושעמו ניצבים כך-וכך סנגורים כי הוא קם בבוקר על הצד הנכון של המיטה. המחוקק לא הקים את הסנגוריה הציבורית כדי לייצר עבודה לעורכי דין פליליים. השמירה על קיומה של הזכות הזו צריכה להיות עניין שמדריך את המחוקק, את שר המשפטים ואת הסנגוריה הציבורית כשהם באים לבחון שינויים באופן פעולתה של הסנגוריה. ההחלטה לגבות אגרות היא החלטה שאינה לוקחת בחשבון את חשיבותה של הזכות הזו. אם אכן יתממש החשש שלי ויווצר תעדוף דה-פקטו של טיפול בתיקים נושאי-אגרות, תפגע זכות הייצוג של מי שעניינו אינו כפוף לתשלום אגרה. קיים גם סיכון שנאשמים שימונה להם סנגור ציבורי יסרבו לשתף פעולה עם המינוי, בניסיון לחמוק מחובת התשלום ויעדיפו להתעקש שלא להיות מיוצגים. דברים מסוג זה כבר קרו בעבר כשעמותות סיוע משפטי ניסו לגבות סכומי כסף זעירים בעבור שירותיהם, וגילו שהלקוחות הפוטנציאליים הפסיקו לפנות אליהם.

ומה שהכי מתסכל? זו לא רק דעתי. גם גורמים בתוך הסנגוריה עצמה חושבים ככה, שלא לייחוס.

-=-

רועי רוטמן הוא עורך דין עם עבר בדיני תכנון ובניה והווה בתחום זכויות האדם. הסנגוריה הציבורית, והמשפט הפלילי בכלל, מעולם לא היו חלק מעולמו המקצועי. הפוסט הזה מתפרסם במקביל גם בבלוגו האישי.

Advertisements