תגיות

, , ,

פוסט אורח מאת אבי חסון* 

בשבוע שעבר הודיעו משרד המשפטים ומשרד האוצר על גזירה חדשה.  מעתה, תגבה המדינה מהנעזרים בשירותי הסנגוריה הציבורית אגרה עבור השירותים המשפטיים שעד היום הוענקו בחינם. האגרות, בסך 1,200-300 ש"ח, צפויות להכניס לקופת האוצר סכום זעום של כ-10 מליון ש"ח. לאור הביקורת הרבה שנמתחה על המהלך הודיעו במשרד המשפטים כי יינתן פטור מתשלום אגרות למי שידם אינה משגת וכי התשלום או אי התשלום לא יפגעו בשירות המשפטי שיוענק לבאים בפתחה של הסנגוריה הציבורית.

אם כן, נראה שהחלטת שעה זו של משרד המשפטים אין מטרתה להגדיל את קופת האוצר או לפתור בעיה תקציבית כלשהיא. נראה אפילו  שיש בהחלטה הזו נופך דקלרטיבי הרבה יותר מאשר נופך מעשי.

בשנת 1995 עבר בכנסת חוק הסנגוריה הציבורית. שש עשרה שנים אחר כך נדמה כי זו הייתה קיימת כאן מאז ומעולם עד שקשה לדמיין בכלל את המצב טרם הקמתה, בו עמדו אלפי חשודים בשנה בפני שופט מעצרים ללא יצוג משפטי  רק מכיוון שלא יכלו לממן אותו.

וכך, בעשרים לנובמבר 1995, רגע לפני  ההצבעה על החוק, עמד על דוכן הכנסת יו״ר ועדת חוק חוקה ומשפט,  ח״כ דדי צוקר, ואמר: ״מדינה שמכבדת את עצמה, מכבדת את אזרחיה וסבורה שהזכות להגנה משפטית אינה זכות תיאורטית מופשטת, אינה יכולה להשלים עם מצב כזה, ומהיום, מכאן נובעת הגאווה, המדינה תממן באופן רחב לב, לא קמצני את המוסד הזה שאנו מכריזים היום על הקמתו״ ומוסיף תשבחות מיוחדות לאוצר ״שלא ביד קמצנית, לא פזרנית אך לא קמצנית, סייע להקמת המוסד הזה״.

והנה, אנו מתבשרים שאותו אוצר שהיה כל כך נדיב, החליט לקמץ ידו דווקא בפני אלה שאין להם. כאמור, חיצי ביקורת רבים כבר נורו אך ברצוני להתעכב על דברים שאמר ל״הארץ״ גורם בסנגוריה, ביום בו פורסמה ההחלטה. "הרעיון היה שחלק גדול מלקוחות הסנגוריה הציבורית ישתתפו ולו באופן סמלי בעלות השירות״. לדברי הגורם, הצעד נועד להקנות ערך לשירות המשפטי שניתן עד כה בחינם. קרי מטרת המהלך הינה חינוכית. המטרה היא להקנות ערך, לגרום לאדם הנזקק לשירותי סנגור להעריך את הסנגור שנלחם עבור חירותו וחפותו ומכאן גם להעריך את חירותו. ואיך יעריך את חירותו אם לא ישלם עבורה?

גישה פטרונית זו אופיינית מאוד לממשלה הנוכחית ובמיוחד לעומד בראשה ולשר האוצר. השניים מחזיקים בתפיסה כלכלית נאו-ליברלית של שוק חופשי ומאמינים שהעניים הם האשמים היחידים במצבם ועליהם לקחת אחריות על חייהם. אך את מי הם באים לחנך? את אלו שנפלטו מהחברה אל שוליים של עוני ופשע? קטינים? חסרי ישע ומוגבלים? ומתי באים לחנך אותם? אחרי שכבר הגיעו אל פי התהום?

אנשי משרד האוצר טוענים כי הפטורים לתשלום יינתנו בקלות ובנדיבות אלא שישנה כאן פגיעה בזכות לכבוד של המיוצגים, שאין באפשרותם לשלם, אשר כעת יצטרכו להוכיח את עוניים כדי להינות מפטור מתשלום. יתכן גם שיהיו כאלה שלא יסכימו להשפיל את עצמם בשביל פטור מתשלום של 300 ש״ח, ויעדיפו לוותר על יצוג ומכאן נפגעת גם זכותם למשפט הוגן והזכות לשוויון.

אם מתאמצים למצוא בכל זאת נקודת אור קטנה במהלך הזה, ניתן אולי למצוא אותה כאן – יתכן שמרגע שהסנגוריה הציבורית תהפוך למעשה לגוף מכניס, יהיו לה התמריצים להגדיל את מספר המשתמשים בשירותיה לשם הגדלת הכנסותיה. אנשי הסנגוריה לא יצאו מחר לשדל אנשים לבצע עבירות רק בכדי  להגדיל את מעגל הלקוחות שלה, אך מקור הכנסה אחד ראוי ניתן למצוא בדו״ח הפעילות של הסנגוריה לשנים 2010-2011. הסנגוריה מתריעה בדו״ח שלמרות שזכויותיהם של חשודים ועצורים להיוועץ עם עורך דין עוגנה בהלכת יששכרוב (ע״פ 5121/98 יששכרוב נ׳ התובע הצבאי הראשי) וקיבלה חיזוק משמעותי בע״פ 8974/07 הוניצ׳יאן לין נ׳ מדינת ישראל, שם נכרכה חובת ההודעה על זכות היוועצות עם חובת ההודעה על הזכות לסניגור ציבורי, הרי שהמשטרה אינה נוהגת  תמיד ליידע חשודים ועצורים באשר לזכויות אלו ורבים נתקלים בזכותם לסנגור ציבורי רק בבואם לבית המשפט. כך בשנת 2011, עמדה הכמות היחסית של הפניות מהמשטרה לסנגוריה על עצורים המבקשים יצוג בחקירתם על 73.2% אחוז בלבד. יתכן ובניסיון להגדיל את מספר ״לקוחותיה״ תפעל הסנגוריה אל מול המשטרה על מנת להגדיל את הייצוג לעצורים וחשודים אולם זוהי נחמה זוטא אשר אינה  מכסה על הבעיות הרבות שבגביית תשלום ממיוצגים.

נראה שיש כאן דוגמה נוספת של בחירה בדרך הקלה. של טיפול בסימפטום במקום בבעיה. ראוי היה אם המדינה הייתה משקיעה בכל שנה 10 מליון ש״ח נוספים במניעת פשע, בחינוך, בסיוע לנערים שנפלטים מהמערכת.  כך, בתוך מספר שנים, נפח עבודתה של הסנגוריה הציבורית היה קטן, והיו נחסכים מליונים רבים. שלא לדבר על החברה הבריאה יותר וצודקת יותר שהייתה לנו. אלא שלשם כך יש צורך במדיניות שדואגת לחלש, מדיניות שמכבדת זכויות אדם ומגדירה אותן באופן רחב. מדיניות שכה חסרה כאן בשנים האחרונות.

לסיום אני רוצה לחזור שוב למליאת הכנסת של של שלהי שנת 1995. בעוד דקות יעבור חוק הסנגוריה הציבורית בקריאה שניה ושלישית. ח״כ דדי צוקר מסיים את נאומו ויושב הכנסת שבח ויס  אומר: ״אני חושב שזו משעותיה היפות של הכנסת, ויש לנו לא מעט כאלה בקדנציה הזאת. יש חקיקה מאוד חשובה מאוד  אנושית, מאוד נאורה״

דברים שנראים היום רחוקים. רחוקים מאוד.

אבי חסון הוא סטודנט למשפטים בשנה ג' בקריה האקדמית אונו.

מודעות פרסומת