בפוסט הקודם ניתחה שרון שקרג'י את אמירתו של כב' הרב יעקב יוסף בנוגע להשאת זוגות חילוניים בעדים פסולים מלכתחילה, ומצאה בה צדדים שונים – לחיוב, אך בעיקר לשלילה. אנסה בפוסט הזה לתת מעט רקע נוסף ונקודת ראייה נוספת, ולבחון האם יש חידוש בדברים, או שמא המשך במסלול המוכר והידוע מראש של דיני המשפחה בישראל. ולצערי, הציפיה לאופטימיות בשאלה הכאובה של דיני האישות בישראל, אחת דינה, תמיד, להיכשל.

ברשותכם, אגיע ישר לעניין, שכן את הרקע ההלכתי והחוקי לעניין שרטטה שרון ברוב ידע באותו פוסט קודם, והדברים, ברובם, ידועים.

הרקע העמוק, הבסיסי, לאותה אמירה של הרב יוסף הוא ההבדל המהותי הקיים בין התפיסה החילונית של מוסד הנישואים, לזו היהודית הדתית. כלה חילונית העומדת תחת החופה (גם אם אותה חופה נערכת לפי כל הדינים של דת משה וישראל) יודעת כי בהתקיים כמה וכמה מקרים, שאינם נדירים, תהיה לה לגיטימציה חברתית גורפת לקיים יחסי מין עם גבר שאינו בעלה, בעוד הנישואים בתוקף. מקרים אלו ידועים לכל – העדרות של בן הזוג, אי כושר לתקופה ארוכה, פרידה משמעותית המובילה בסופו של דבר לגירושים, בתקופה שבין הפרידה ובין האקט הפורמלי של מתן הגט. כל אחד מאיתנו מכיר אישה שנישואיה הגיעו לאחת מנקודות אלו, ומצאה לעצמה חבר לחיים, ומקיימת עמו יחסי מין, ובחברה החילונית הדבר נהוג ומקובל, ואינו נושא סטיגמה כלשהי. כלה דתייה לעומת זאת, מבינה את הנישואים כהתחייבות שלא לקיים יחסי מין עם גבר שאינו בעלה, כל עוד לא אירע מקרה המפקיע את תוקף הנישואים – מתן גט מבית דין רבני או פטירת בן הזוג. הא ותו לא.

מבחינת הרב המשיא את הזוג, והחי בתוך עמו, יש כאן בעיה. אותו רב יודע היטב שאם ישיא את הכלה החילונית, בעודה אוחזת בתפיסה שבמקרים מסוימים היא רשאית לקיים יחסי מין עם גבר אחר בעוד הנישואים בתוקף, הרי שיש סיכוי סטטיסטי מסוים שבאותו מעשה שהוא עושה היום, יחטא בשותפות ביצירה פוטנציאלית של ממזר, הוא בנה של הכלה מאותם יחסים עתידיים עם אותו גבר שאינו בעלה. מכאן הסיקו אישים כמנוח ישעיהו ליבוביץ' שדווקא בכפיית נישואים דתיים על אוכלוסייה חילונית יש מנגנון מובטח ליצירת ממזרים, בעוד שנישואים אזרחיים (המלווים בגירושים אזרחיים, שאם לא כן, מה הועילו חכמים בתקנתם?) אינם מלווים בסכנה זו. וניסח ליבוביץ', (יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, הוצאת שוקן, תשל"ה, עמ' 160) חריף כדרכו:

קשה לחשוב שהאישה שבא עליה איש על סמך רישום במשרד ממשלתי תהיה בחזקת מקודשת. לאחר שהללו גילו דעתם בפירוש שאינם מתכוונים לקידושין כדת משה וישראל. מצב זה, שמפחית את חשש הממזרות עד למינימום, יהיה בו שיפור עצום לעומת המצב של חוק הנישואין והגירושין הקיים, שאינו אלא חוק לריבוי ממזרים בישראל – שהרי איסור אשת איש, החל על עובדות פיסיולוגיות שאינן נוגעות אלא לבעליהן, לא ניתן לביסוס מבחינה מוסרית או חברתית, ואינו אלא איסור דתי חמור; ולפיכך בחוגים רחבים של האוכלוסייה שנתערער בה תוקף החוק הדתי – ובכלל זה הרבה אנשים הגונים מאוד – אין הניאוף מוחזק איסור.

מצב דברים זה לא נעלם מעיניה של הרבנות הראשית, ובמיוחד מעיניו של כב' הרב בקשי דורון, הראשון לציון לשעבר. במאמר שפירסם בשנת 2005 (חוק נישואין וגירושין – היצא שכרו בהפסדו, תחומין כה (תשס"ה) עמ' 99) חזר על עיקרי טיעונו של ליבוביץ', והביע תמיכה מפורשת בהנהגת נישואים אזרחיים במדינת ישראל. במאמר זה גם גילה את אזנו של הציבור, שישנם רבנים שמחשש שייצרו בקידושין ממזר, פוסלים את העדים, ובכך מביאים לאפשרות שאם יבוא אותו ממזר (בנה של אותה אישה מזיווגה השני) ניתן יהיה להכשירו באמצעות פסילת הנישואים של אותה אישה בדיעבד. בקשי אינו חוסך במילים לגנות נוהג זה ומביא טעמים מעשיים והלכתיים לכך שאין לנהוג לפיו. על פי בקשי – דורון המדובר בגניבת דעת, בחילול השם, בברכה לבטלה, ובהכשלת הזוג החילוני אם אלו ירצו לחזור בתשובה, ואז יוודע להם שחיו באיסור כל ימיהם. על מנהג זה מביא הרב בקשי דורון את דבריו הקשים של זכריה בן אבקולס (גיטין נו, א) "יאמרו מטיל מום בקודשים ייהרג", דהיינו המדובר באיסור שאסור לעבור עליו ולו לשם פיקוח נפש.

עתה חוזר הרב יעקב יוסף על אותם הדברים עצמם, ואף מתייחס לאותו המאמר אך בניגוד לבקשי הוא אינו רואה את השלילי שבכך, אלא מנסה להמליץ על פסילה מראש של הנישואים כדי למנוע חשש בדיעבד (עד כמה שהבנתי את דבריו) כפרקטיקה ראויה.

אביא מדבריה של שרון בנוגע לאמירת כב' הרב יוסף, בפיסקה שגרמה לי לכתוב פוסט זה מלכתחילה –

"הנכונות להשתמש בקידושין פסולים מהווה ויתור למעשה על ההגמוניה הבלעדית של נישואין כדת משה וישראל, וחשוב מכך – על הטענה שנישואין אחרים מעוררים לכל הפחות חשש קידושין ולכן מחייבים גט או גט לחומרא. ויתור על טענה זו משמעו קבלת טקסי נישואין אלטרנטיביים נוספים על קידושין פסולים, כולל נישואין אזרחיים, וויתור לכתחילה על חובת הגט במצבים אלה, ויתור שמשמעו הסרת איום הממזרות כליל. אם זה היסוד להצעה, היא ראויה לכל שבח משום שהיא נדרשת לצורך דוחק בציבור. אם זו אכן דעת-תורה המשקפת פסיקה הלכתית מבוססת ונכונות אמיתית לוותר על חששות קידושין ועל גיטין לחומרא, יש בה חידוש בנכונות ההלכה לוותר על החזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות (כלומר שאדם תמיד מעדיף לקדש מלחיות בלא קידושין), לקבל הסתמכות על טקס פסול לכתחילה, ולהכיר בקושי שיש בחובת נישואין וגירושין דתיים בישראל דהיום. זוהי תוצאה דרמטית."

לצערי, לא אוכל להסכים עם הדברים. אין המדובר בחידוש דרמטי, אלא בפרקטיקה הנהוגה מזה עשרות בשנים על ידי רבנים מסוימים. אין המדובר בקבלת טקסי נישואין אלטרנטיביים, והדבר לא נאמר ולא נרמז. שרון רואה בדברים אמירה משתמעת שכל סוג של נישואים שאינו כדמו"י אינו מחייב גט, והכשרתם של נישואים אזרחים במשתמע. אני איני רואה כל ויתור על חובת הגט בנישואים אלו, וגם זה לא נאמר ולא נרמז. גם בקשי דורון עצמו מבהיר במאמרו –

זוג הנשוי אזרחית כשאינם שומרי תורה ומצוות, רבים הם הפוסקים שאינם חוששים לקידושי ביאה ואינם מצריכים גט. ואם כי לכתחילה מצריכים גט מחשש קידושין, במקום עיגון לא מצריכים גט, וכך נהגו היום בבתי הדין. על כן יישאר נוהג למי שירצו להינשא שנית לאחר נישואין אזרחיים – לכתחילה יידרשו להתגרש, ואם לא יוכלו לקבל את הגט יתירו להם להינשא שנית ללא גט

כפי שהעירה לי שרון, שקראה את המאמר הזה לפני פרסומו, אין כאן עמדה המאשרת נישואים אזרחיים אקס אנטה, שאז היה בה חידוש דרמטי, אלא עמדה המאשררת אותם אקס פוסט, וגם זאת רק במקרים מסוימים.

הרבנות שומרת לעצמה את המונופול שמור היטב. מי שיינשא בנישואים אלטרנטיביים, 'על סמך' אמירתו זו של הרב יוסף, ויגיע למשרד הפנים, ייתקל באותו סירוב לרשום את הנישואים כפי שנתקל עד עתה. אהנישואים היחידים בהם מכיר משרד הפנים כתקפים במדינת ישראל (פרט לאלו הנערכים בחו"ל) הם הנישואים הדתיים. אם ירצה הזוג להתגרש, והאישה תרצה להינשא מחדש לשומר מצוות, או למי שמקפיד בהלכות אישות של היהדות (וזה רובו ומניינו של הציבור), יצטרכו לבקר ברבנות בין אם ירצו בכך ובין אם לאו.  הרבנות היא עדיין נקודת הכניסה היחידה, ונקודת היציאה היחידה, רק שעכשיו עולה הצעה לכך שהיא גם תשמור איזה קלף קטן צמוד לחזה (שכן איש לא יאמר לזוג הנישא שנישואיו פסולים, וכי מה ייעשה בצ'קים הנמצאים בקופסה הנעולה, האם ייפרעו או שיחוללו מחמת כשלון תמורה?) שיקל קצת על אותו ילד תיאורטי של הכלה מזיווגה השני, כשיגיע, עוד כמה עשרות שנים, להינשא בטקס דומה. הקלף הזה לא נועד על מנת לסייע, להקל, לוותר, למצוא פתרון, או כל סיבה אחרת, אלא להקל על מצפונם של רבנים חרדים הפועלים בציבור חילוני מכוח חוק. ניתן לומר שזהו עניין פנימי של אותם רבנים, שלציבור היהודי הרחב, המחויב עדיין מכוח שיטת המילט להסדיר את ענייני המעמד האישי שלו בבית הדין הרבני, אין כל עניין בו.

ואם כך, כיצד נראה טקס הנישואים? הרב משיא את הזוג תוך קריצת עין אל העדים, הזוג מתחייב להתחייבות שאותה אין הוא מבין ואין הוא מתכוון לקיים. לשם מה, אם כן, נעשה הכל? לשם מה, אם כן, אותו מנגנון, מפוקפק מבחינה הלכתית, ונגוע כולו בכפייה דתית, ובכל אופן גם הרב האמון על ההלכה, וגם הזוג החילוני, שחזקה עליו שהוא ליברל, ועומד על כל יתר זכויותיו האחרות על כל פרטיהן ודיקדוקיהן, בוחרים לשתף עמו פעולה, להנציח אותו, ולפעול לפיו מבלי לסטות ימינה או שמאלה?

התשובה שלי היא שאין כאן עניין דתי. המבט צריך להיות רחב יותר, ולהסתכל על מיקומה של שיטת המילט כבסיס העקרוני להבחנה האתנית בין ציבורים שונים במדינת ישראל – בין מי שהוא יהודי, ומי שהוא מוסלמי, דרוזי, בן לאחת העדות הנוצריות, או 'חסר דת', כפי שמכנים את הציבור בן מאות האלפים של עולים מכוח שבות שאינם יהודים על פי ההלכה. הבחנה זו עומדת בבסיסה של השיטה הישראלית, והיכתה שורשים כה עמוקים עד שאין לראות כל תקווה לשינויה בעתיד הנראה לעין. כאשר מסתכלים על שיטת המילט כבסיס לאבחנה זו, או אז מתבהר העניין, וכל הקושיות באות על פתרונן – אין המדובר כלל בעניין דתי, אלא בבסיס לאבחנה אתנית. הן הרב המקדש את הזוג בקידושין פסולים, והן הזוג הנישא בנישואים הכוללים התחייבויות שאין בדעתו לעמוד בהם אינם עורכים כלל טקס נישואים. הם עורכים טקס בו הם מאשררים את שייכותם ל'קאסטה העליונה' במדרג הקאסטות האתניות בחברה הישראלית. מכיוון שכך, ובשל מגוון ההטבות שעיקרן המנעות מרדיפה, אפלייה ואף גירוש, שהן מנת חלקו של מי שאינו שייך לאותה קאסטה, גם טעמים הלכתיים, אם בהלכה שניתנה למשה מסיני, או בהלכה האידיאולוגית, הליברלית, לא מונעים אותם מאישרור זה. אם מסתכלים על העניין מנקודת ראות זו מתבהר ששבירת המונופול של הרבנות (ועמה בית הדין השרעי ובתי הדין הדרוזיים והנוצרים) על הנישואים בישראל עוד רחוקה מאוד.

מודעות פרסומת