בפוסט הקודם ניתחה שרון שקרג'י את אמירתו של כב' הרב יעקב יוסף בנוגע להשאת זוגות חילוניים בעדים פסולים מלכתחילה, ומצאה בה צדדים שונים – לחיוב, אך בעיקר לשלילה. אנסה בפוסט הזה לתת מעט רקע נוסף ונקודת ראייה נוספת, ולבחון האם יש חידוש בדברים, או שמא המשך במסלול המוכר והידוע מראש של דיני המשפחה בישראל. ולצערי, הציפיה לאופטימיות בשאלה הכאובה של דיני האישות בישראל, אחת דינה, תמיד, להיכשל.
ברשותכם, אגיע ישר לעניין, שכן את הרקע ההלכתי והחוקי לעניין שרטטה שרון ברוב ידע באותו פוסט קודם, והדברים, ברובם, ידועים.
הרקע העמוק, הבסיסי, לאותה אמירה של הרב יוסף הוא ההבדל המהותי הקיים בין התפיסה החילונית של מוסד הנישואים, לזו היהודית הדתית. כלה חילונית העומדת תחת החופה (גם אם אותה חופה נערכת לפי כל הדינים של דת משה וישראל) יודעת כי בהתקיים כמה וכמה מקרים, שאינם נדירים, תהיה לה לגיטימציה חברתית גורפת לקיים יחסי מין עם גבר שאינו בעלה, בעוד הנישואים בתוקף. מקרים אלו ידועים לכל – העדרות של בן הזוג, אי כושר לתקופה ארוכה, פרידה משמעותית המובילה בסופו של דבר לגירושים, בתקופה שבין הפרידה ובין האקט הפורמלי של מתן הגט. כל אחד מאיתנו מכיר אישה שנישואיה הגיעו לאחת מנקודות אלו, ומצאה לעצמה חבר לחיים, ומקיימת עמו יחסי מין, ובחברה החילונית הדבר נהוג ומקובל, ואינו נושא סטיגמה כלשהי. כלה דתייה לעומת זאת, מבינה את הנישואים כהתחייבות שלא לקיים יחסי מין עם גבר שאינו בעלה, כל עוד לא אירע מקרה המפקיע את תוקף הנישואים – מתן גט מבית דין רבני או פטירת בן הזוג. הא ותו לא.
מבחינת הרב המשיא את הזוג, והחי בתוך עמו, יש כאן בעיה. אותו רב יודע היטב שאם ישיא את הכלה החילונית, בעודה אוחזת בתפיסה שבמקרים מסוימים היא רשאית לקיים יחסי מין עם גבר אחר בעוד הנישואים בתוקף, הרי שיש סיכוי סטטיסטי מסוים שבאותו מעשה שהוא עושה היום, יחטא בשותפות ביצירה פוטנציאלית של ממזר, הוא בנה של הכלה מאותם יחסים עתידיים עם אותו גבר שאינו בעלה. מכאן הסיקו אישים כמנוח ישעיהו ליבוביץ' שדווקא בכפיית נישואים דתיים על אוכלוסייה חילונית יש מנגנון מובטח ליצירת ממזרים, בעוד שנישואים אזרחיים (המלווים בגירושים אזרחיים, שאם לא כן, מה הועילו חכמים בתקנתם?) אינם מלווים בסכנה זו. וניסח ליבוביץ', (יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, הוצאת שוקן, תשל"ה, עמ' 160) חריף כדרכו:
קשה לחשוב שהאישה שבא עליה איש על סמך רישום במשרד ממשלתי תהיה בחזקת מקודשת. לאחר שהללו גילו דעתם בפירוש שאינם מתכוונים לקידושין כדת משה וישראל. מצב זה, שמפחית את חשש הממזרות עד למינימום, יהיה בו שיפור עצום לעומת המצב של חוק הנישואין והגירושין הקיים, שאינו אלא חוק לריבוי ממזרים בישראל – שהרי איסור אשת איש, החל על עובדות פיסיולוגיות שאינן נוגעות אלא לבעליהן, לא ניתן לביסוס מבחינה מוסרית או חברתית, ואינו אלא איסור דתי חמור; ולפיכך בחוגים רחבים של האוכלוסייה שנתערער בה תוקף החוק הדתי – ובכלל זה הרבה אנשים הגונים מאוד – אין הניאוף מוחזק איסור.
מצב דברים זה לא נעלם מעיניה של הרבנות הראשית, ובמיוחד מעיניו של כב' הרב בקשי דורון, הראשון לציון לשעבר. במאמר שפירסם בשנת 2005 (חוק נישואין וגירושין – היצא שכרו בהפסדו, תחומין כה (תשס"ה) עמ' 99) חזר על עיקרי טיעונו של ליבוביץ', והביע תמיכה מפורשת בהנהגת נישואים אזרחיים במדינת ישראל. במאמר זה גם גילה את אזנו של הציבור, שישנם רבנים שמחשש שייצרו בקידושין ממזר, פוסלים את העדים, ובכך מביאים לאפשרות שאם יבוא אותו ממזר (בנה של אותה אישה מזיווגה השני) ניתן יהיה להכשירו באמצעות פסילת הנישואים של אותה אישה בדיעבד. בקשי אינו חוסך במילים לגנות נוהג זה ומביא טעמים מעשיים והלכתיים לכך שאין לנהוג לפיו. על פי בקשי – דורון המדובר בגניבת דעת, בחילול השם, בברכה לבטלה, ובהכשלת הזוג החילוני אם אלו ירצו לחזור בתשובה, ואז יוודע להם שחיו באיסור כל ימיהם. על מנהג זה מביא הרב בקשי דורון את דבריו הקשים של זכריה בן אבקולס (גיטין נו, א) "יאמרו מטיל מום בקודשים ייהרג", דהיינו המדובר באיסור שאסור לעבור עליו ולו לשם פיקוח נפש.
עתה חוזר הרב יעקב יוסף על אותם הדברים עצמם, ואף מתייחס לאותו המאמר אך בניגוד לבקשי הוא אינו רואה את השלילי שבכך, אלא מנסה להמליץ על פסילה מראש של הנישואים כדי למנוע חשש בדיעבד (עד כמה שהבנתי את דבריו) כפרקטיקה ראויה.
אביא מדבריה של שרון בנוגע לאמירת כב' הרב יוסף, בפיסקה שגרמה לי לכתוב פוסט זה מלכתחילה –
"הנכונות להשתמש בקידושין פסולים מהווה ויתור למעשה על ההגמוניה הבלעדית של נישואין כדת משה וישראל, וחשוב מכך – על הטענה שנישואין אחרים מעוררים לכל הפחות חשש קידושין ולכן מחייבים גט או גט לחומרא. ויתור על טענה זו משמעו קבלת טקסי נישואין אלטרנטיביים נוספים על קידושין פסולים, כולל נישואין אזרחיים, וויתור לכתחילה על חובת הגט במצבים אלה, ויתור שמשמעו הסרת איום הממזרות כליל. אם זה היסוד להצעה, היא ראויה לכל שבח משום שהיא נדרשת לצורך דוחק בציבור. אם זו אכן דעת-תורה המשקפת פסיקה הלכתית מבוססת ונכונות אמיתית לוותר על חששות קידושין ועל גיטין לחומרא, יש בה חידוש בנכונות ההלכה לוותר על החזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות (כלומר שאדם תמיד מעדיף לקדש מלחיות בלא קידושין), לקבל הסתמכות על טקס פסול לכתחילה, ולהכיר בקושי שיש בחובת נישואין וגירושין דתיים בישראל דהיום. זוהי תוצאה דרמטית."
לצערי, לא אוכל להסכים עם הדברים. אין המדובר בחידוש דרמטי, אלא בפרקטיקה הנהוגה מזה עשרות בשנים על ידי רבנים מסוימים. אין המדובר בקבלת טקסי נישואין אלטרנטיביים, והדבר לא נאמר ולא נרמז. שרון רואה בדברים אמירה משתמעת שכל סוג של נישואים שאינו כדמו"י אינו מחייב גט, והכשרתם של נישואים אזרחים במשתמע. אני איני רואה כל ויתור על חובת הגט בנישואים אלו, וגם זה לא נאמר ולא נרמז. גם בקשי דורון עצמו מבהיר במאמרו –
זוג הנשוי אזרחית כשאינם שומרי תורה ומצוות, רבים הם הפוסקים שאינם חוששים לקידושי ביאה ואינם מצריכים גט. ואם כי לכתחילה מצריכים גט מחשש קידושין, במקום עיגון לא מצריכים גט, וכך נהגו היום בבתי הדין. על כן יישאר נוהג למי שירצו להינשא שנית לאחר נישואין אזרחיים – לכתחילה יידרשו להתגרש, ואם לא יוכלו לקבל את הגט יתירו להם להינשא שנית ללא גט
כפי שהעירה לי שרון, שקראה את המאמר הזה לפני פרסומו, אין כאן עמדה המאשרת נישואים אזרחיים אקס אנטה, שאז היה בה חידוש דרמטי, אלא עמדה המאשררת אותם אקס פוסט, וגם זאת רק במקרים מסוימים.
הרבנות שומרת לעצמה את המונופול שמור היטב. מי שיינשא בנישואים אלטרנטיביים, 'על סמך' אמירתו זו של הרב יוסף, ויגיע למשרד הפנים, ייתקל באותו סירוב לרשום את הנישואים כפי שנתקל עד עתה. אהנישואים היחידים בהם מכיר משרד הפנים כתקפים במדינת ישראל (פרט לאלו הנערכים בחו"ל) הם הנישואים הדתיים. אם ירצה הזוג להתגרש, והאישה תרצה להינשא מחדש לשומר מצוות, או למי שמקפיד בהלכות אישות של היהדות (וזה רובו ומניינו של הציבור), יצטרכו לבקר ברבנות בין אם ירצו בכך ובין אם לאו. הרבנות היא עדיין נקודת הכניסה היחידה, ונקודת היציאה היחידה, רק שעכשיו עולה הצעה לכך שהיא גם תשמור איזה קלף קטן צמוד לחזה (שכן איש לא יאמר לזוג הנישא שנישואיו פסולים, וכי מה ייעשה בצ'קים הנמצאים בקופסה הנעולה, האם ייפרעו או שיחוללו מחמת כשלון תמורה?) שיקל קצת על אותו ילד תיאורטי של הכלה מזיווגה השני, כשיגיע, עוד כמה עשרות שנים, להינשא בטקס דומה. הקלף הזה לא נועד על מנת לסייע, להקל, לוותר, למצוא פתרון, או כל סיבה אחרת, אלא להקל על מצפונם של רבנים חרדים הפועלים בציבור חילוני מכוח חוק. ניתן לומר שזהו עניין פנימי של אותם רבנים, שלציבור היהודי הרחב, המחויב עדיין מכוח שיטת המילט להסדיר את ענייני המעמד האישי שלו בבית הדין הרבני, אין כל עניין בו.
ואם כך, כיצד נראה טקס הנישואים? הרב משיא את הזוג תוך קריצת עין אל העדים, הזוג מתחייב להתחייבות שאותה אין הוא מבין ואין הוא מתכוון לקיים. לשם מה, אם כן, נעשה הכל? לשם מה, אם כן, אותו מנגנון, מפוקפק מבחינה הלכתית, ונגוע כולו בכפייה דתית, ובכל אופן גם הרב האמון על ההלכה, וגם הזוג החילוני, שחזקה עליו שהוא ליברל, ועומד על כל יתר זכויותיו האחרות על כל פרטיהן ודיקדוקיהן, בוחרים לשתף עמו פעולה, להנציח אותו, ולפעול לפיו מבלי לסטות ימינה או שמאלה?
התשובה שלי היא שאין כאן עניין דתי. המבט צריך להיות רחב יותר, ולהסתכל על מיקומה של שיטת המילט כבסיס העקרוני להבחנה האתנית בין ציבורים שונים במדינת ישראל – בין מי שהוא יהודי, ומי שהוא מוסלמי, דרוזי, בן לאחת העדות הנוצריות, או 'חסר דת', כפי שמכנים את הציבור בן מאות האלפים של עולים מכוח שבות שאינם יהודים על פי ההלכה. הבחנה זו עומדת בבסיסה של השיטה הישראלית, והיכתה שורשים כה עמוקים עד שאין לראות כל תקווה לשינויה בעתיד הנראה לעין. כאשר מסתכלים על שיטת המילט כבסיס לאבחנה זו, או אז מתבהר העניין, וכל הקושיות באות על פתרונן – אין המדובר כלל בעניין דתי, אלא בבסיס לאבחנה אתנית. הן הרב המקדש את הזוג בקידושין פסולים, והן הזוג הנישא בנישואים הכוללים התחייבויות שאין בדעתו לעמוד בהם אינם עורכים כלל טקס נישואים. הם עורכים טקס בו הם מאשררים את שייכותם ל'קאסטה העליונה' במדרג הקאסטות האתניות בחברה הישראלית. מכיוון שכך, ובשל מגוון ההטבות שעיקרן המנעות מרדיפה, אפלייה ואף גירוש, שהן מנת חלקו של מי שאינו שייך לאותה קאסטה, גם טעמים הלכתיים, אם בהלכה שניתנה למשה מסיני, או בהלכה האידיאולוגית, הליברלית, לא מונעים אותם מאישרור זה. אם מסתכלים על העניין מנקודת ראות זו מתבהר ששבירת המונופול של הרבנות (ועמה בית הדין השרעי ובתי הדין הדרוזיים והנוצרים) על הנישואים בישראל עוד רחוקה מאוד.
brky3053 אמר:
פוסט מרתק ומצויין, עד הפסקה האחרונה שלדעתי מכשילה את עצמה.
1. קשה לי להאמין שאם לא היה אף לא ערבי אחד במדינה, אז הרבנות היתה נוהגת אחרת.
2. המלחמה של הרבנות היא נגד החילוניות (או נגד זרמים אלטרנטיביים ביהדות) ולא נגד דתות או קאסטות אחרות, שאינן מעניינות אותה כלל.
3. אתה ושרון מציגים התלבטות של הרבנות כיצד להתייחס אל יהודים חילונים והחשש לממזרות. לא ראיתי בדיון ההלכתי זכר לרוולנטיות של דתות או קאסטות אחרות, אפילו לא במרומז.
4. ואולי לדעתך "ממזר" הוא שם קוד ל"גוי" ? להבנתי ממזר הוא עדיין יהודי. לכן לכל היותר ניתן לטעון שקיים חשש ליצירת קאסטה של ממזרים יהודים. אבל זאת בעיה פנים-יהודית.
5. ולסיום, דווקא אם מסתכלים על הנושא מנקודת המבט שאתה מציע – כאילו אין כאן בעיה הלכתית אמיתית והמטרה היא בעצם שימור הקאסטה היהודית – ניתן להגיע למסקנה הפוכה, שאפשר להיות דווקא אופטימיים לגבי האפשרות של שינוי קרוב… אני מנגד, חושב שדווקא כן יש כאן בעיה הלכתית אמיתית ולכן אני פסימי.
5. מצד שני, אולי באמת הכל באשמת הכיבוש…
גל אמיר אמר:
האמירה בפיסקה האחרונה שלי אינה מתייחסת ל'מה עושה הרבנות' או 'מה חושבת הרבנות' אלא לכלל הציבור במדינת ישראל המאפשר את המשך המונופול הרבני על הנישואים והגירושים. בהתייחס לכלל ציבור זה, כאשר מקבלים את הסברה שהעניין אינו דתי, ההסבר האתני מתקבל על הדעת.
נדב פרץ-וייסוידובסקי אמר:
פוסט מעניין בדיון מעניין.
הערה קטנה – 'רובו ומניינו של הציבור' מקפיד בהלכות אישות של היהדות? זה סותר את הפסקה השלישית שלך, על ההבדלים בין הציבור הדתי לציבור החילוני.
גל אמיר אמר:
חשבתי באמת שצריך להבהיר את הנקודה הזו. ניסוח מדוייק יותר יהיה שרוב רובו של הציבור מעדיף להינשא ולהתגרש לפי כללי ההלכה, גם אם אינו שומר על איסורי האישות ככתבם וכדקדוקם. זו, אגב, אמירה הנתמכת בסטטיסטיקה של הלמ"ס.
שירה אמר:
תוכל לפרט על זה קצת יותר? ממה מסיקים שרוב הציבור מעדיף להינשא ולהתגרש לפי כללי ההלכה? ממה שהציבור החילוני עושה בהיעדר אלטרנטיבה אחרת, או משאלות מפורשות לגבי בחירתו במקרה שכן היו קיימות אלטרנטיבות אחרות?
אגב, לפי התרשמותי, זה מצב שישתנה בתוך דור או שניים לכל היותר (בהנחה שתהיה כאן מדינה בעוד פרק זמן כזה). הרבה מאוד זוגות חילוניים בני הדור שלי הלכו להתחתן ברבנות לא כי זה מה שהם מעדיפים, אל כי זה מה שהסבים/ההורים מעדיפים והם מכבדים את רגשותיהם. ילדיהם של הזוגות הללו, ועל אחת כמה וכמה נכדיהם, כבר לא יכרעו תחת המשא הזה.
גל אמיר אמר:
הסטטיסטיקה היא יבשה, ולפיה בשנת 2009 נשאו 1,145 זוגות של יהודים ויהודיות (דהיינו שיכולים היו להינשא בבית דין רבני) מחוץ לישראל, דהיינו בנישואים אזרחיים.באותה שנה נישאו 37,165 זוגות בסך הכל. עשי את החישוב הסטטיסטי. האם זה נעשה "בהיעדר אלטרנטיבה אחרת" או כמצב שישתנה בתוך דור או שניים (והסטטיסטיקה הקיימת לגבי נישואי חו"ל משנת 2000 לא מראה על ירידה בעשור האחרון) זה כבר פרשנות. העובדה הפשוטה היא כי רוב הציבור נישא בבית הדין הרבני, ומכאן עולה כי הוא מעדיף לעשות כן, בהינתן העובדה שישנן מספר אלטרנטיבות.
שירה אמר:
אני לא בטוחה שנישואים אזרחיים בחו"ל נחשבים באמת לאלטרנטיבה. זה ממש לא נגיש לכל אחד, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת הידע הנדרש. אם נניח שיש זוגות שהם נייטרליים ואין להם העדפה מיוחדת לעניין הנישואין, או שאפילו יש להם העדפה קלה לכיוון של נישואים אזרחיים, הקשיים הכרוכים בעניין לעומת הפשטות היחסית של נישואים ברבנות יכוונו אותם לכיוון הקל והנוח. אלו לא אלטרנטיבות שקולות. צריך ממש לרצות לעשות נישואים אזרחיים וממש לסלוד מנישואין ברבנות כדי לבחור באופציה הראשונה. להרבה זוגות זה פשוט לא מספיק בוער והם לא מספיק מכירים את האלטרנטיבה בשביל שלקול אותה ברצינות.
שרון שקרג'י אמר:
גל, תודה על התגובה.
נדמה לי שבעצם המסקנה שלך – אליה אני שותפה בפוסט המקורי – היא שאין כאן דעת-תורה אמיתית ושינוי יסודי, ולכן אין חידוש דרמטי. אבל תסכים איתי שאילו הייתה הרבנות מוותרת רשמית על חיוב הגט ופוסקת חד משמעית כי במקרים כאלה לא נדרש גט (ולהבנתי גם אם יגידו "אין חשש ממזרות" המשמעות היא "אין חיוב גט", כי זו המשמעות של גט), היה כאן שינוי חשוב.
גל אמיר אמר:
נדמה לי שגם אם הרבנות הייתה אומרת שלא נדרש גט, עדיין לא היה שינוי מהותי. עדיין החיוב היה להגיע לרבנות כדי להירשם לנישואים (בעדים פסולים…) ולצאת מהקשר דרך הרבנות (כדי שיוכלו להחליט האם אכן העדים היו פסולים ואז לא צריך גט או שהיו פסולים וצריך גט). המדובר כאן במשחקים סמנטיים בכל מקרה, ולא בשינוי מהותי. אגב, שינוי כזה לא צריך לבוא ולא יבוא מהממסד הרבני, ממרכזו או משוליו. השינוי צריך להגיע מהמחוקק, ובשל הסיבות האמורות בפיסקה האחרונה של הפוסט שלי גם לא יגיע לעולם. ושוב תודה על הפוסט שלך שהיה מעניין ומאיר עיניים, ועודד אותי לכתיבה.
שרון שקרג'י אמר:
כאן אנחנו חלוקים. אם הרבנות מראש משחררת מאחריות, זה כבר לא שלה. כלומר אם נקבעת הלכה לפיה קידושין הלכתיים הם רק כאלה שיש בהם עדים כשרים, כל היתר הוא מחוץ לתחום השיפוט שלה, ואז להבנתי לא צריך ללכת לרבנות לפני או אחרי. זה משנה את הנטל במובן זה שרק מי שרוצה קידושין תופסים ילך לרבנות ויוודא שהדברים תקינים לדעתה.
ובשמחה.
🙂
גל אמיר אמר:
אני חושב שהמדובר בגישה ליברלית מדי. גם אם הרבנות אומרת שקידושין בעדים פסולים אינם מחייבים גט לחומרה, מניין שהדבר תופס לגבי כל סוגי הנישואים האזרחיים והאחרים שייערכו מחוץ לרבנות? אני בטוח שאם תבוא אמירה כזו (ואנחנו מסכימים שאמירה כזו לא נאמרה ורחוקה מלהאמר) היא תלווה בדרישה שבפירוק הקשר יגיע הזוג לרבנות כדי לבדוק האם יש צורך בגט לחומרא או שאין.
שרון שקרג'י אמר:
זהו שלא. אם הרבנות מנסחת כלל לפיו קידושין כדמו"י הם *רק* מה שהיא מגדירה ככאלה, היא בעצם מגבילה את מונופול הכרזת הממזרות וחיובי הגיטין שלה. אני לא מצליחה לחשוב כרגע על דוגמא אבל בטוחה שהיו מקרים בעבר בהם הממסד הרבני פשוט החליט והוציא משהו בבירור מגדר הספק. זה יהיה פתרון מצוין. וכפי שאמרתי לשירה בתגובה בפוסט המקורי – שרק מה שיבוא מהרבנות יועיל, אבל מה שיבוא מהרבנות יועיל לכל המקרים.
שירה אמר:
אתה אומר שבגלל הסיבות המתוארות בסוף הפוסט שלך, השינוי לעולם לא יגיע מהמחוקק. הרשה לי להיות אופטימית שלא כדרכי ולא להסכים עימך. כיום יש לנו קבוצת לחץ לא קטנה, שיש לה גם ייצוג רציני בשלטון באמצעות מפלגת "ישראל ביתנו", שיש לה עניין ברור לבטל את שיטת הקאסטות הנ"ל, שמציבה אותה במקום לא מוצלח במדרג – קבוצת "חסרי הדת". חוק ברית הנישואין של "שיראל ביתנו" לא פותר את הבעיה של הקבוצה הזו, משום שהוא מקבע אותה כקאסטה נמוכת מעמד שיכולה להתחתן רק בתוך עצמה. לכאורה, המניעה היחידה של "ישראל ביתנו" ממימוש הבטחת הבחירות שלה לנישואין אזרחיים מלאים היא התנגדות המפלגות הדתיות. אם המפלגות הדתיות יקבלו את הרציונל מאחורי עמדתו של הרב יעקב יוסף (וקודמיו שהזכרתי בפוסט – ושוב תודה על הסקירה המאלפת!), לכאורה יש לצפות שתוסר התנגדותן להנהגת נישואין אזרחיים, והמחוקק – בעידוד "ישראל ביתנו" – יוכל לפעול לשינוי החוק.
עם זאת אין לכחד ש"ישראל ביתנו" היא אחת המפלגות שיש לה תרומה רבה ביותר לעידוד שיטת הקאסטות ככל שמדובר בהפרדה בין יהודים לבין ערבים, והסכנה שנישואים אזרחיים ימוססו ולו במעט את ההפרדה הזו אכן מהווה אבן נגף רצינית בדרכם של נישואים אזרחיים בישראל.
גל אמיר אמר:
דווקא ישראל ביתנו היא דוגמה נפלאה מדוע השינוי לא יבוא לעולם. הייתה להם את ההזדמנות שלהם, ומה שהם יצרו זה "ברית הנישואים" (מוסד זניח לחלוטין שמאז יצירתו ניתן לספור את הזוגות שבאו במסגרתו על אצבעות כף יד אחת) שלטעמי רק מחזק את השיטה, ומבצר אותה. מבחינת הקאסטות, ניתוח סוציולוגי ראוי (בשליפה – 'הקאסטה הרפובליקנית במדינה הלא-ערבית' של איאן לוסטיק בתיאוריה וביקורת 19) מראה שגם 'חסרי הדת' הם במדרג הגבוה של הקאסטה, הקאסטה הרפובליקנית, זו שניתנת לה האפשרות לשרת את המדינה בשירות צבאי, ובתמורה הם אינם נכללים במסגרת הרחבה של 'לא יהודים' (וכך, למשל, גם בפירוט הסטטיסטי של הלמ"ס…) אני יכול להרחיב עוד הרבה בעניין זה, אבל מי שסומך על 'ישראל ביתנו' בעניין הזה, מפתח אשליות, לדעתי.
שירה אמר:
תודה רבה על הפוסט המרתק והמחכים!
גל אמיר אמר:
תודה לך על המשוב.
פינגבק: כוח לעובדות « האחות הגדולה