תגיות

, , , , ,

בהרצאה שהעברתי לפני שנתיים וחצי טענתי כי הקשר בין גירושין דתיים למדינה יהודית הוא קשר גורדי, בשל בעיית הממזרות. אתמול התפרסמה אמירה מפיו של הרב יעקב יוסף הקורא לחתן חילונים בקידושין שעדיהם אינם דתיים על מנת לפתור את בעיית הממזרות. לפי אמירה זו, ייתכן ואתבדה. ההצעה מהווה למעשה יוזמה להפקעת קידושין, ולכאורה יש בה הרחבה משמעותית של קשת המקרים בהם לא נדרש גט, ולכן אין חשש לממזרות. לכן היא עשויה לשנות לחלוטין את התמונה ולהביא – בדרך של שלום המקובלת גם על הממסד הדתי – לסופו של המונופול הדתי על ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל. רשימה זו תנסה לברר ראשית האם אמנם יש כאן הצעה אופרטיבית ורצינית כזו (אני סבורה שלא), וכן לברר את השלכותיה והתגובה הראויה לה. לטובת מי שאינו בקיא בדין העברי, אפתח בדיון מקוצר (סעיפים א' ו-ב') בבסיס ההלכתי. קוראים בקיאים מוזמנים לעבור מיד לסעיף השלישי.

א.  הבסיס ההלכתי – נישואין

בקידושין כדת משה וישראל, עדי החתונה הם "עדי קיום", ולא "עדי ברור". כלומר העובדה שהעדים חזו בטקס היא אחד היסודות שמקנים לו תוקף. בהעדר עדים אין נישואין. לכן נהגו לייעד שני עדים ספציפיים מתוך כלל הקהל המצוי בחתונה, כדי להבחין את העדים הכשרים מבין כלל העדים בחתונה, שבהכרח חלקם עדים פסולים בהיותם קרובי משפחה של הזוג, וכך למנוע פסילתם (לדיון הלכתי מפורט יותר בייחוד עדים ראו כאן). מאחר שהעדים הם קונסטרוקטיביים, פסלות בעדים פוסלת את קשר הנישואין כולו או לכל הפחות מעלה ספקות כבדים ביחס אליו. אמנם, בדין היהודי קידושין נעשים בשלוש דרכים – ביאה שטר וכסף. מאחר שבני הזוג יחיו יחד לאחר הטקס, יש הסתברות גבוהה שלפחות אחת מדרכי הקידושין תתקיים בזוג. אולם ההנחה ההלכתית היא שבני הזוג סומכים על הטקס ולכן אינם מבצעים פעולות אחרות במטרה ליצור קידושין, ולכן השימוש בטקס פסול מעלה לכל הפחות ספק. ספקות כאלה יכולים להצטבר על ספקות אחרים ולהכשיר ממזרים.

ב. הבסיס ההלכתי – ילדים

בשונה מהדין הנוצרי, שיסודותיו אומצו במדינות רבות בעולם וחלו בהן עד לפני כמה עשרות שנים, בדין היהודי אין משמעות הלכתית לכך שהורי ילד לא היו נשואים בעת שנולד. בעוד בדין הנוצרי ממזר הוא כל מי שנולד מחוץ לנישואין, בדין העברי ממזר הוא רק מי שנולד לאם נשואה מחוץ לנישואיה (או כתוצאה מגילוי עריות). בדין הנוצרי ניתן לרפא את מצבו של ממזר על ידי נישואין מאוחרים של הוריו. השלכות ממזרות בדין זה הן ניתוק יוחסין מהאב, כך שלילד אין אב והוא אינו זכאי לשאת את שמו ולרשת אותו. בדין העברי השלכות ממזרות הן חמורות יותר: ממזר בדין העברי הוא סטטוס שאינו ניתן לביטול ויש לו השלכות מרחיקות לכת על מעמד אישי, ובפרט על היכולת להינשא.

בשונה מהדין הנוצרי, בדין העברי מי שנולד לאם שאינה נשואה הוא "בן פנויה". להגדרה זו אין כל השלכה הלכתית. לכן ההצעה ליצור נישואין פסולים היא בעלת פוטנציאל רב. בשונה ממצב בו האם נשואה, ילדיה מקשר הנישואין הם בני נשואה וילדיה מקשר מאוחר יותר הם ממזרים, במצב בו האם רווקה ילדיה הם בני פנויה, וילדיה מקשר אחר הם בני פנויה או בני נשואה, תלוי באופן הסדרת הקשר החדש. מכל מקום במצב האחרון כל הילדים כשרים.

ג. לגופו של עניין – האם זו הצעה מעשית?

הצעתו של הרב יוסף אינה מחדשת הרבה לציבור המכיר את ההלכה. מדובר בפתרון אחד מבין כמה נפוצים ומוכרים לביטול בדיעבד של קידושין. בעבר הוצע להשתמש באחדים מפתרונות אלה, וההצעות זכו להתנגדות רבנית ערה. לפי הדיווח, ההצעה נאמרה אגב אורחא במהלך שיעור במסכת קידושין, ולא כפסק הלכה למעשה, ולכן גם מבחינה זו אין כאן חידוש. הרב יעקב יוסף הוא מהמקורבים-פחות לאביו הרב עובדיה יוסף, ולכן המרחק בין אמירה זו לבין פסק הלכה של האב, שגם יתורגם לפסים פוליטיים באמצעות ש"ס, הוא רב מאוד. לבסוף, נחיצותה של ההצעה כפי שנוסחה מוטלת בספק מבחינת הציבור הרבני, שכן בפועל אין מכת מדינה של ממזרים, בין משום שהציבור זהיר ובין משום שהרבנות עושה כל מאמץ להכשיר ילדים ש"כשרותם" מוטלת בספק. לא זו בלבד, החשש מממזרות הוא ככל הנראה אחד מכלי השליטה האפקטיביים של הרבנות בכלל הציבור היהודי – דתיים וחילוניים כאחד. לכן נראה שמערך התמריצים עובד לרעת קבלת הצעה כזו.

תופעה קשורה, שכן מהווה "מכת מדינה", היא ההתנגדות הגוברת לנישואין הדתיים ולתלות בבתי הדין הרבניים. ההתנגדות מגיעה הן מהציבור החילוני (שלא מתחתן, נוסע לקפריסין או מוחה ונישא ברבנות), הן מזה הדתי (שמתחתן בנישואין פרטיים או מוחה ונישא ברבנות), והן מזה החרדי (שבעיקר מצביע ברגליים דרך שימוש בבד"צים פרטיים שקידושיהם זוכים להכרה ורישום). ככל שאכן פסק הרב יוסף שבמצב של נישואין שאינם כדמו"י ניתן לוותר לכתחילה על גט, להבדיל מפסיקה לפיה העד הפסול יוכל להוות בסיס לביטול הקידושין בבד"ר, אזי יש בהצעתו חידוש חשוב והתקדמות בדרך לנישואין אזרחיים.

ד. ההקשר ההלכתי-פוליטי של ההצעה

הנכונות להשתמש בקידושין פסולים מהווה ויתור למעשה על ההגמוניה הבלעדית של נישואין כדת משה וישראל, וחשוב מכך – על הטענה שנישואין אחרים מעוררים לכל הפחות חשש קידושין ולכן מחייבים גט או גט לחומרא. ויתור על טענה זו משמעו קבלת טקסי נישואין אלטרנטיביים נוספים על קידושין פסולים, כולל נישואין אזרחיים, וויתור לכתחילה על חובת הגט במצבים אלה, ויתור שמשמעו הסרת איום הממזרות כליל. אם זה היסוד להצעה, היא ראויה לכל שבח משום שהיא נדרשת לצורך דוחק בציבור. אם זו אכן דעת-תורה המשקפת פסיקה הלכתית מבוססת ונכונות אמיתית לוותר על חששות קידושין ועל גיטין לחומרא, יש בה חידוש בנכונות ההלכה לוותר על החזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות (כלומר שאדם תמיד מעדיף לקדש מלחיות בלא קידושין), לקבל הסתמכות על טקס פסול לכתחילה, ולהכיר בקושי שיש בחובת נישואין וגירושין דתיים בישראל דהיום. זוהי תוצאה דרמטית.

ה. הערכת ההצעה

ברמה הפרקטית התוצאה האפשרית הזו אמנם משמחת, אבל הנוקדנות ההלכתית שמאחוריה דווקא מצערת. למי שחיפש שחרור מההלכה – ניתן כאן מבוקשו, אולם זאת במחיר הרחקתו מהשיח. הצעה מפריטה למעשה את הנישואין, ומוציאה את כל מי שהוא לא "משלנו" מגדר הנישואין (היחידים המוכרים כיום פורמאלית על ידי המדינה!), רק כדי להבטיח את בעיית הגירושין. לטעמי, ההדרה של כל הזוגות היהודים הלא דתיים ממסגרת הנישואין היא לכל הפחות מקוממת, וכנראה גם בעייתית חברתית. גם אם ההצעה מודעת לתוצאה המסתברת – החלפת הנישואין הדתיים בנישואין אזרחיים – העמדה שמאחוריה אינה פשוטה. הקושי נותר בעינו גם אם נישואין אזרחיים יהפכו לחלק מדינה של מדינת ישראל ויוכרו רשמית.

כדי להבין את הקושי בעמדה יש לחשוב על יחסי כוחות ופוליטיקה של מוסדות: המציאות כיום היא, כאמור, מחאה הולכת וגוברת כלפי בית הדין והנורמות ההלכתיות שהוא מאמץ. בפרט נוגעת הביקורת לאופי שבו מנהל בית הדין את ענייני הגיטין. למרות המחאות, התחושה היא שבית הדין רק מחריף את פסיקותיו, ו"מקבל על עצמו להחמיר" ולא לחייב בגט, על גב הנשים שנושאות בעול (וראו הטיעון בהקשר זה בספרו החדש של פרופ' שיפמן "שפה אחת ודברים אחדים", המסביר מדוע חומרה זו אינה ראויה גם מבחינה הלכתית). כחלק מהחרפה זו הרשה בית הדין לעצמו, בעת האחרונה, לבטל בדיעבד גיטיהן של נשים אשר שינו, באמצעים משפטיים, את התוצאות הכלכליות שעל בסיסן ניתן הגט (ראו עוד במצגת של פרופ' הלפרין-קדרי). לאור מציאות זו, אני מציעה לקרוא את ההצעה הנוכחית לא כהצעה של מתינות ופשרה אלא כסמן להקצנה והתבצרות נוספת של בית הדין בעמדותיו, ומשנה-הרחקה של אלה המבקשים לשמור על שותפות פעילה ומתונה ב"כלל ישראל". היא משקפת ומקצינה את המצב בו בית הדין הרבני ופוסקיו מוותרים על האוכלוסייה הלא-דתית והדתית המתונה.

המהלך בהצעה מפרק את קבוצת המטרה של בית הדין הרבני, והופך אותה מ"כל היהודים", הכפופים משפטית לדין הדתי, ל"כל הדתיים", הכפופים לדין זה בשל תפיסות דתיות. זאת משום שכל מי שאינו חש מחויבות לדת משה וישראל יינשא בדרך האלטרנטיבית וייצא מגדר בית הדין. הדבר ישמש לחיזוק המונופולין של בית הדין ביחס לאוכלוסיה דתית ומסורתית שחשה עצמה מחויבת לקידושין כדת משה וישראל או מעוניינת בהם מטעמים תרבותיים. זוהי תופעה מסוכנת, בפרט כל עוד בית הדין מוסיף להיות בעל מעמד בדין הישראלי. באמצעות פירוק קבוצות-הלחץ ייחלש כוחם הפוליטי של הכפופים לבית הדין, אשר לא יוכלו ככל הנראה להשפיע על האופן בו נפסק ומפורש הדין בבית הדין הרבני, וייפתח מקום לעוד הקצנה הלכתית בלתי מבוססת ובלתי רצויה (על נקודה זו כבר עמדתי ברשומה קודמת). בהקשר דנן אפשר להניח שקרבנותיה הבאים של הקצנה זו יהיו יודעי-הלכה המבקשים להשתמש בפתרונות הלכתיים שונים כדי לעקוף את בית הדין, למשל אלה הבוחרים בקידושין דתיים פרטיים שלא במסגרת בד"צים (כלומר האורתודוכסיה המודרנית).

אם ניתוח זה נכון, הוא מבהיר שוב מדוע ההקצנה הדתית שבה ומפוררת דווקא את האוכלוסיה הדתית, ומחזקת את הברית בין הציבור הדתי הליבראלי לציבור המסורתי והלא-דתי: עד כה הציבור הדתי המתון נדרש להילחם מבית את מלחמת הפתיחות, לפרסם פסקי הלכה מתונים, לפעול באמצעים פוליטיים לשימור הסטטוס-קוו, ולעמוד על כך שימונו גם דיינים שאינם חרדים כדי שקולה של הרבנות השפויה יישמע וקולות קיצוניים ייעצרו. כעת נקרא הציבור הלא-דתי לדגל המתינות, והוא מתבקש שלא להסכים להפרדה כוללת של עניינו מעניינם של הדתיים המתונים, שיהפכו שבויים של בית דין הולך ומקצין. הוא נקרא לעשות כן לא רק לשם שימור המתינות הדתית, אלא גם לשם שימור המורשת התרבותית שלו-עצמו, והגנה על זכויות האדם של אלה החשים עצמם מחויבים לדין הדתי.

מלחמה זו תשרת גם את הציבור הלא-דתי: בית הדין הרבני כבר שינה בעבר החלטות כשגילה בדיעבד תוצאותיה שלא נשאו חן בעיניו. תופעה זו נפוצה במיוחד בענייני גיטין. אם אכן יקצין בית הדין ולא יהיו כוחות משמעותיים מספיק כדי לעצור אותו, החשש הוא שבית הדין אשר יעמוד מול מצב בו, בהתבסס על עמדה הלכתית מתירה, הנישואין האזרחיים הם נורמה, ישנה את ההחלטה. השינוי בדיעבד עשוי לגרור מִמזּור-בדיעבד של עשרות ילדים או לכל הפחות ביטול אלטרנטיבה חשובה. לכן נראה שהצעה זו שבה ומכוננת את מושכלת היסוד, אשר כבר בתנ"ך הזהירה מפני היטמעות ב"כל העמים" והימנעות ממעורבות בבעיה יהודית-מגזרית: "אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים. כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ "(אסתר ד/ י"ג-י"ד). מסר זה, ברוח הימים האחרונים, נכון גם לענייננו. אין לאן לברוח, לא ניתן להסתמך על פתרונות זמניים ולוותר על מעורבות ציבורית. אין מנוס מלהמשיך ולנהל את המאבק למציאת פתרון ראוי עבור מתונים ואדוקים כאחד.

 רחל שקרג'י קראה והעירה ועל כך שלוחה לה תודה.

Advertisements