תגיות

, , , ,

פוסט אורח מאת פרופ’ חואקין גונזלס איבנז (Joaquín González Ibáñez). הפוסט נכתב במקור באנגלית, ותורגם לעברית ע”י איילת עוז, חברת “הטרקלין” (לגרסה ארוכה ומפורטת יותר של הפוסט באנגלית ראו כאן).

יש להמנע מטיעונים. הם תמיד וולגריים ולעיתים קרובות אף משכנעים. – אוסקר ווילד

בפרולוג לאוסף המאמרים האחרון שלו, Arguably, כריסטופר היצ’נס בוחן את משמעות המושג בשלות. לדבריו, בשלות מגיעה כשאנחנו מפסיקים לפרש את חיינו רק דרך העקרונות שאנו אוחזים בהם, ובמקום זאת מתמקדים בחוויות שהופכות את העקרונות הללו לבעלי משמעות בעולם. האיזון המתמיד הזה בין עקרונות לחוויות עומד בבסיס החיים המקצועים של העוסקים במשפט בינלאומי וזכויות אדם: גם כאשר החוויות שלנו מלמדות אותנו שיעורים קשים, הן הדרך להתבגר ולעבד את העקרונות שלנו.

חלק גדול מהצמיחה האינטלקטואלית והאקזיסטנציאלית המודרנית של זכויות האדם מתרחש בספרד ובמדינות אמריקה הלטינית. אני ועמיתיי נוסעים לשם כדי לעבוד עם שופטים, תובעים, אנשי משטרה, אנשי כוחות הביטחון ואנשי אקדמיה, כדי לחזק את הסטנדרטים הבינלאומיים של זכויות האדם ולשמר את שלטון החוק. הכלי המרכזי שיש לנו הוא אותה מערכת אינטלקטואלית-רוחנית שמנסה להגן על חירות, כבוד וביטחון לבני אדם – המערכת שנקראת משפט, ובמיוחד דיני זכויות האדם הבינלאומיים.

ביום שלישי, 7 בפברואר 2012, החל משפטו של השופט בלתאסאר גארסון בגין חקירות שערך באשר לפשעים נגד האנושות שבוצעו על ידי השלטון הדיקטטורי של פרנקו בספרד. אחרי שבע-עשרה שנים כמרצה באוניברסיטה, החלטתי בפעם הראשונה לחבוש את גלימת עורך-הדין שלי והתיישבתי לצידו של גארסון במהלך ההליכים בפני ביהמ”ש העליון בספרד. החלטתי להגיע אל ההליכים ולהצטרף לפרופסור ועורך-הדין מנואל אולה-ססה (Ollé Sesé) כי הכרתי את גארסון כשעבדנו יחד על ספר שערכתי בנוגע להגנה על זכויות אדם. אני מאמין שההליכים המשפטיים שיזם השופט גארסון בקשר לפשעים כנגד האנושות שבוצעו במשטר פרנקו במלחמת האזרחים ולאחריה, היו חוקיים. הם נובעים מהפשעים הללו ומהחובה להכיר בהם ולפצות את הקורבנות – בלי קשר לשאלה כמה זמן עבר, מי ביצע את הפשעים או איפה בוצעו. דיני זכויות האדם בנושא הזה ברורים, למשל בהחלטות ארגוני זכויות אדם כמו ועדת זכויות האדם של האו”ם, ובתי המשפט הספרדיים הפעילו את סמכותם במקרים הנוגעים לפשעים נגד האנושות ורצח עם שהתבצעו בצ’ילה של פינושה, בגואטמלה ובארגנטינה.

כאשר האזנתי לעדויות במשפט, הבנתי שאני לא נמצא במשפטו של א’, ב’, או ג’, אלא שאני נמצא במשפטם של הקורבנות, כל אחד ואחד מהם. כתבתי במחברתי ציטוט של ולטר בנימין שנזכרתי בו: “עבור הקורבנות, מצב החירום הוא תמידי.” השוויתי בין הביטויים ששמעתי להקלטות של הליכים קודמים שנגעו להפרות המוניות של זכויות אדם בצ’ילה, ארגנטינה, קולומביה, פרו, גואטמלה ואל-סלבדור. התחביר היה אותו תחביר והנושאים נראו זהים. ההבדל היחיד היה בשמות המקומות והאנשים המעורבים. כששמעתי, באוזני שלי, את עדותה של אישה מנברה, גבר מקרודובה, ואדם מואיאדוליד, הבנתי שאומנם המבטאים של האנשים ותיאורי הפשעים השתנו, אך הסיפור נשאר קבוע. אותו נרטיב מזעזע ורצף של פשעים שהתבצעו משני צידי האוקיינוס. כתבתי עוד ועוד רשימות, וכתב ידי השתנה כשהאזנתי לעוד ועוד עדויות: “מתוך פחד מעולם לא פעלנו….”, “…הגעתי לבית המשפט בחיפוש אחר צדק….”. והחוויה הזכורה לי יותר מכל היא כשאחד העדים, אדם בן-גילו של אבי שנולד בזמן מלחמת האזרחים, הכריז בקול יציב: “… אני בנו של אדם נעדר, וכל חיי הושפעו על ידי העובדה הזו.”.

כשנגמרה הישיבה, ראשי היה מלא ברעיונות. חשבתי על כך שספרד דווקא מהווה נקודת-השוואה בינלאומית להכרה בדרישות של קורבנות ניצול זכויות אדם, בעקבות הסמכות האוניברסלית שהפעיל בית המשפט הגבוה הספרדי. היא נקודת השוואה לקורבנות בצ’ילה, ארגנטינה, גואטמלה ומדינות אחרות. נזכרתי איך כשעבדתי בקולומביה עם אנשי אקדמיה ושופטים, ליוותה אותנו “מנטרה משפטית” – מנטרה לפיה דמוקרטיה וזכויות אדם, ובפרט שלטון החוק, הפכו למרכיב רוחני ממש בחברות דמוקרטיות ששואפות להיות יותר צודקות ומכילות; מרכיב הכרחי להשגת התפתחות; או במילים אחרות – חלל שבו מתקיימות אפשרויות לזכויות והזדמנויות. השופט הבריטי טום בינגהאם הביע את הרעיון הזה כשכתב: “נראה לי ששמירה על שלטון החוק היא הדבר הקרובה ביותר שיש לנו לדת חילונית אוניברסלית.” התחלתי לחשוב ששלטון החוק הוא השאיפה לכבוד שמכוננת את אחד המרכיבים החדים ביותר בשיטה הדמוקרטית.

נזכרתי במה שראיתי לפני עשרים שנה באוניברסיטת לוון, כשאנדראה קנאלי וסטודנטים איטלקים אחרים פרצו בבכי כששמעו את החדשות על ההתנקשות של המאפיה הסיציאלינית בשופט ג’ובאני פלסון ב-23 במאי 1992. דמעות התבוסה והבושה שלהם אבלו על דמותו של פלסון, אדם שראה בצדק ומשפט מחוייבות אזרחית ומוסרית ליצירת חברה שוויונית ומאוחדת. הוא האמין בכוחם של רעיונות ומחוייבות אזרחית לשינוי המצב האנושי: “אנשים באים והולכים, אבל רעיונות נשארים, והם נשארים עם הכוח המוסרי שלהם, שצועד שכם אל שכם עם אנשים אחרים”.

התחלתי לחשוב שהתפקיד הבינלאומי של המשפט – ובמיוחד דיני זכויות האדם הבינלאומיים – מייצג ניסיון של הקהילה הבינלאומי להגשים שאיפה אתית ומוסרית לפיה קידום ושמירה על זכויות אדם היא בעצמה אחת מהדרכים החשובות ביותר לשפר את המצב האנושי. ש,”שיפור של המצב האנושי” משמעו נגישות לזכויות של קבוצות פגיעות ומודרות – נשים, ילדים, אנשים ילידים, עניים וקבוצות מוחלשות, מיעוטים ומעל הכל – קורבנות. זכויות אדם הן הזכויות של האחר, ומחוייבות לקידום הצדק. חשבתי, אם להשתמש בניסוח של אייזק ניוטון, שכדי לאחוז בחזון זה של זכויות אדם, אנשי אקדמיה, משפטנים ואזרחים צריכים לעמוד על כתפיהם של ענקים וכך לראות למרחקים. אני עצמי עומד על כתפיהם של אנשים כמו באלתאסר גרסון, על כתפי המחוייבות והמעשים שלהם, ועל כתפיהם של גברים ונשים בבתי המשפט בספרד – לא רק כי הם אנשי משפט, אלא כי במעשיהם ובפסיקותיהם הם הגברים והנשים שהעניקו הזדמנות חדשה לקורבנות בתוך מסגרת משפטית חדשה. והשוותי בראשי בין הצדק שהציע השופט גרסון ב-1998 לקורבנות משטר פינושה, לבין האירוע שבו הוא ישב מולי על הדרגש וניסה להגשים את אותה שאיפה משפטית ואזרחית לקורבנות הספרדים. זה היה הרגע שבו חשבתי על גיוס החברים והקולגות בשני צידי האוקיינוס כדי לקדם ולהגן על תפיסת המשפט שיצרה את המהפכה של זמננו. שהרי אנחנו יודעים שמהפכות הן תמיד בלתי-אפשריות, עד הרגע שבו הן הופכות לדבר בלתי-נמנע.

מהפכת זכויות האדם הותירה לנו מסורת מכובדת, ומה שמתרחש כיום מעמת אותנו עם אמירתו של פרופ’ פאביאן סלביואילי, ש”זכויות אדם לא הגיעו רק כדי לזעזע, הן הגיעו כדי להישאר”. ג’ון רסקין הבין פעולה אנושית כייצור מתמשך של מסורת שנקראת התרבות האנושית. המסורת הזו נבחנת במילותיה, במעשיה ובאומנות שלה. המשפט שאנחנו מיישמים היום יהיה המסורת שלנו לאחדות וצדק או לאי-שיוויון. מה שקורה בימינו, במערכת המשפטית של 2012, יקבע את היכולת לפרש ולהעריך את התרבות שלנו. כפי שאנו רואים בחיי היומיום שלנו, זכויות אדם ודמוקרטיה דומות לדת: יש לחדש אותן מדי יום, להאמין בהן כדי לחזקן. וכשאנחנו פועלים באופן הפוך, כוחן והשפעתן נחלשים.

וזו הסיבה שנזכרתי בסופר מיגל דה אונמונו (Miguel de Unamuno) ובנובלה שלו Sam Manuel Bueno, Martir ("סיינט מנואל הטוב, קדוש מעונה"). הנובלה מספרת את סיפורו של כומר נוצרי שאיבד את אמונתו והפך אגנוסטי, אך לא יכל לספר זאת למאמינו כי מעשיו סיפקו תקווה ואמונה לכל חברי קהילתו. ואני, הפרופסור שכותב שורות אלו, מצפה שמדינתי תישאר נאמנה לקורבנות, שזכו להגנת המשפט הבינלאומי וזכויות האדם – שמעוגנים גם במשפט הפנימי הספרדי − ולא כפי שקרה לגיבורו של אונמונו, שחוסר-התוחלת של המצב וחוסר-הצדק שעטף אותו הובילו אותו לאבד אמונה בערכים שפעם אחז בהם. אני מצפה שהמדינה תישאר נאמנה ומחוייבת לאנושיות שבשלטון החוק, שבשיאו מעלה על נס את הרגעים האנושיים ביותר של הצדק. חזון שבו "משולש הקסם" של זכויות אדם, שלטון החוק ודמוקרטיה מאפשרים להעניק "צלם אנוש" למין האנושי.

כחובב ספרות נלהב, למדתי לא לחקור יתר על המידה בביוגרפיה של הסופר, אלא להתמקד באיכות היצירה שלו. בספרד – מדינה דואגת ונדיבה, אך גם מדינה שבה יכולה לשרור שנאת אחים, שבה חלק מהאנשים מבלים בשמחה במרחב הציבורי ואחרים מרגישים מושפלים ומוכים על ידי החלטת בית המשפט העליון – אני מתרכז במאמץ השקט והאנונימי של עובדי ציבור שמעניקים את הלגיטימציה למערכת המשפט שלנו, מבתי המשפט הנמוכים ועד בית המשפט העליון, ושעדיין נותרה להם עבודה רבה להבטיח הליך ונגישות לצדק לכולם – ולא רק "זכות" להליכים בלתי מובנים שבהם נעלמות ומושתקות הציפיות של האזרחים ושל הקרבנות. פרימו לוי טען כי יש צורך במרחב פומבי להנצחת הקורבנות, מכיוון שהביזוי שהם חווים הוא כפול – ראשית, כאשר הם נרצחים ושנית, כאשר הם נשכחים. זהו פרדוקס עצוב, שהתיק כנגד באלתאסר גרסון היה המקרה היחיד בדמוקרטיה שלנו שבה לקורבנות היה קול בהקשר משפטי. אסור לנו לשכוח שהמהפכה הקופרניקאית של התרבות המשפטית הגיעה רק מכיוון שהקורבנות – אלו שהם הפגיעים והנשכחים ביותר – הפכו למרכז היקום המשפטי.

חואקין גונזלס איבנז (Joaquín González Ibáñez) הוא מנהל המרכז לזכויות אדם ומשפט בינלאומי הומניטרי ב-Sergio Arboleda University בבוגוטה ומרצה ב-Universidad Pontificia Comillas במדריד.

מודעות פרסומת