תגיות

, , , , ,

לאחרונה ניתן פסק דין בבג"ץ 7391/10 פלוני נ' פלונית (31.5.2012), שהוגש כנגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. באותו מקרה הגישה המשיבה תביעה כנגד העותר לבית הדין לעבודה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לה עקב העובדה שהעותר הטריד אותה מינית בהיותו ממונה עליה. העותר טען כי הוא לא הטריד את המשיבה מינית, וכן כי התביעה התיישנה מאחר שהוגשה בחלוף שלוש שנים ויומיים מיום היווצרות העילה, בעוד שבאותו זמן קבע החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998 תקופת התיישנות בת שלוש שנים בלבד (סעיף 6(ג) לחוק; כיום לא קיימת מגבלה זו).

בית הדין האזורי לעבודה דחה את הטענה המקדמית של העותר, וקבע כי "נוכח העובדה שתקופת ההתיישנות הסתיימה במהלך שביתת עובדי בית המשפט, שמנהל בתי המשפט הכריז עליה, יש להחיל את ההסדר הקבוע בתקנה 5 לתקנות בתי המשפט, בתי הדין לעבודה ולשכות ההוצאה לפעול (סדרי דין בתקופת שביתה או השבתה של עובדים), התשמ"א-1981…, ולהאריך את המועד להגשת התביעה". לחילופין נקבע, כי כאשר מדובר בהתיישנות בת יום אחד, יש להאריך את תקופת ההתיישנות "מטעמים של צדק". בסופו של דבר קיבל בית הדין האזורי בחלקה את תביעת המשיבה ופסק לה פיצויים בסך 15,000 ₪.

העותר והמשיבה ערערו שניהם לבית הדין הארצי לעבודה, וזה קיבל את ערעור המשיבה והגדיל את סכום הפיצוי, ודחה את ערעור העותר. בעקבות כך הוגשה העתירה לבג"ץ.

מאחר שמדובר בעתירה כנגד פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה, פתח השופט זילברטל בציון התנאים המצטברים להתערבות בית המשפט הגבוה לצדק בפסיקת בית הדין הארצי: (1) כאשר נפלה טעות משפטית מהותית בפסק הדין ו-(2) כאשר הצדק מחייב התערבות למניעת עיוות דין (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 693 (1986)).

השופט זילברטל המשיך וציין, כי ברבות השנים הוצגו דעות שונות ביחס למידת ההתערבות הראויה של בג"ץ בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה. לפי עמדה אחת, שאלת פרשנותו של חוק היא בעקרון שאלה משפטית מהותית המצדיקה התערבות, וכי לא ניתן לפרש חוק בשתי דרכים שונות. מן העבר השני מצויה הדעה המצדדת בצמצום התערבותו של בג"ץ בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, תוך יצירת אבחנה בין המבחן המשמש לצורך הכרעה בשאלה זו לבין המבחן המשמש להכרעה בשאלת מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור, פ"ד לו(3) 123 (1982)). השופט זילברטל מסכם באומרו:

מכל מקום, ומבלי להיכנס לעובי המחלוקת שבין הגישות השונות, לא מצאתי אמירה מפורשת, לפיה נדחה עקרון היסוד כפי שנקבע בהלכת חטיב, לפיו טעות משפטית מהותית, לצורך בחינת התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, אינה מתקיימת כאשר סוגיה משפטית כרוכה בפרשנויות משפטיות שונות וסבירות.

במקרה דנן השאלה היא האם השביתה במערכת בתי המשפט האריכה את המועד האחרון להגשת תביעה, או שמא, כפי שטוען העותר, היה על המשיבה לפעול לפי ההסדר הקבוע בסעיף 7(א) בתקנות השביתה, ולשלוח לבית המשפט את כתב התביעה בדואר רשום. השופט זילברטל מציין, כי סוגיה זו טרם הוכרעה על ידי בית המשפט העליון, ואילו בפסיקת הערכאות הנמוכות ניתן למצוא מגוון של עמדות – כאלה הקובעות כי במצב זה ניתן להגיש את התביעה עד ליום הראשון שלאחר השביתה; כאלה המאריכות את תקופת ההתיישנות בהתאם לאורך השביתה וכאלה המחילות את ההסדר הקבוע בסעיף 7(א) הנ"ל (פסקה 14 לפסק הדין). השופט זילברטל ממשיך וקובע, כי "פרשנותו של בית הדין הארצי אינה בלתי סבירה באופן העולה כדי טעות משפטית מהותית".

בית המשפט מוסיף ומציין, כי לו היה מדובר בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי הרי שהמקרה היה עונה על אחד מהמצבים שבהם תינתן רשות כאמור, אולם יש חשיבות בהבחנה בין סוגי המצבים השונים, וביקורתו של בית המשפט העליון על פסיקת בית הדין הארצי לעבודה אינה ערעורית.

השופט זילברטל קובע, כי משלא התקיים התנאי בדבר טעות מהותית שנפלה בפסק הדין אין טעם להמשיך ולבחון את שיקולי הצדק במקרה, מאחר שהתנאים הם מצטברים. עם זאת, הוא מציין, כי גם גם בהקשר זה ידו של העותר אינה על העליונה. זאת מכיוון שתקופת ההתיישנות המקוצרת שנקבעה עם חקיקת החוק למניעת הטרדה מינית הוארכה מאוחר יותר בתיקון מס' 7 לחוק משנת 2012, שהשווה אותה לתקופת ההתיישנות הרגילה, וכיום כלל לא היתה מתעוררת שאלת ההתיישנות במצב זה, דבר המקרין על שיקולי הצדק.

לבסוף מציין בית המשפט, כי התמשכות ההליכים בעניין זה, אשר החלו בשנת 2004 (והפרשה החלה עוד בשנת 2001) אף הם אינם מצדיקים את ההתערבות, וודאי שלא את החזרת הדיון לבית הדין לעבודה.

מספר הערות ביחס לפסק הדין:

ראשית, קשה בעיני קביעתו של בית המשפט, כי יתכנו פרשנויות מנוגדות לדבר חקיקה, וכי בחירה באחת הפרשנויות, בהנחה שקביעה זו היא שונה מעמדת בית המשפט העליון, אינה בגדר טעות משפטית מהותית המצדיקה דיון בבית המשפט העליון. זוהי אמירה ריאליסטית, אשר נדיר למצוא מקבילות לה בפסיקה, שכן שופטים לרוב נוקטים בעמדה פורמליסטית, שלפיה ישנה תוצאה משפטית אפשרית אחת, ופרשנויות אחרות הן מוטעות. עמדה זו גם מנוגדת לתפיסה המקובלת, הרואה בבית המשפט העליון את הסמכות העליונה בפרשנות חקיקה, ומערערת במידת מה על תפקיד זה.

בהמשך לכך ניתן לתהות האם המקרה של פסיקה סותרת הוא המקרה המתאים לעמידה על ההבחנה בין המקרים שבהם ידון בג"ץ בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה לבין המקרים שבהם תינתן רשות ערעור בגלגול שלישי. גם אם ראוי לשמור על הבחנה זו, שנוצרה בחוק יסוד: השפיטה ובחוק בתי המשפט, ולקבוע כי מתחם ההתערבות של בית המשפט העליון בפסיקת בתי הדין לעבודה מצומצם יותר מאשר בשבתו כערכאת ערעור שניה, אני סבורה כי מקרה שבו יש פסיקה סותרת בערכאות השונות עשוי להיות מקרה מתאים להתערבות, גם כאשר מדובר בעתירה על בית הדין הארצי לעבודה. בנוסף, לפי העמדה שהוצגה בפסק הדין, קיים ממילא הבדל משמעותי בין המבחנים השונים (זה שנקבע בפרשת חטיב וזה שנקבע בפרשת חניון חיפה), שכן בעוד שהמבחן שנקבע בפרשת חטיב מציג שני תנאים מצטברים – קיומה של טעות משפטית מהותית ושיקולי צדק, הרי שהלכת חניון חיפה אינה כוללת את התנאי בדבר שיקולי הצדק כתנאי נוסף ומצטבר. לפיכך, ניתן היה לקבוע במקרה דנן, כי גם אם נפלה בפסיקת בית הדין לעבודה טעות משפטית מהותית, הרי שבנסיבות העניין, שבהן לכל היותר מדובר באיחור של יום בהגשת התובענה, שיקולי הצדק אינם מצדיקים את הדיון (וראו דיון נוסף בשיקולי הצדק בהמשך).

השאלה המהותית, אשר בית המשפט לא דן בה, היא האם וכיצד יש להאריך את תקופת ההתיישנות להגשת תובענה כאשר התקופה מסתיימת בעת שביתה בבתי המשפט. ברצוני להתייחס בקיצור לשאלה זו. כאמור, ניתן למצוא בפסיקה שלוש גישות לפתרון השאלה: לפי הגישה הראשונה (שבה נקט בית הדין לעבודה), תקופת ההתיישנות תוארך עד יום למחרת סיום השביתה; לפי הגישה השניה, תקופת ההתיישנות תוארך על פי משך השביתה; ולפי הגישה השלישית תקופת ההתיישנות לא תוארך, אלא יש להגיש את התובענה לבית המשפט בדואר רשום. על פני הדברים, ומבלי להיכנס לעומקה של הסוגיה, נראה לי כי הגישה הראשונה היא הגישה שראוי לנקוט בה. מחד גיסא, איני סבורה כי שביתה בבתי המשפט מצדיקה הארכה של תקופת ההתיישנות, שכן אין היא שונה לעניין זה מתקופות אחרות שבהן בית המשפט מצוי בפגרה (ובהן כידוע תקופת ההתיישנות אינה מוארכת), ואין היא פוגעת ביכולתו של התובע ובא כוחו להכין את כתב התביעה. מאידך גיסא, קיים קושי באפשרות של הגשת התובענה באמצעות דואר רשום, שכן אין זו דרך מקובלת להגשת תובענות, והיא גם מקשה על תשלום האגרה – שהוא כידוע חלק אינטגרלי מהגשת תובענה חדשה. כמו כן, אפשרות זו מאזנת בעיני בצורה ראויה בין התכליות השונות של תקופת ההתיישנות, ואינה פוגעת באופן מהותי באינטרסים של התובע והנתבע. יתכן שכדאי לשקול (באמצעות קביעת הוראה מפורשת) לחייב את התובע להודיע לנתבע על כך שבכוונתו להגיש את התובענה, וכי הדבר נבצר ממנו עקב ההשבתה, ובכך להגן עוד יותר על אינטרס הנתבע בהתיישנות.

קושי מיוחד אני מוצאת בקביעתו של השופט זילברטל, שהיתה למעלה מן הנדרש בתיק, ביחס לשיקולי הצדק. איני סבורה כי הארכת תקופת ההתיישנות בתביעות אזרחיות בגין הטרדה מינית, אשר התרחשה שנים לאחר הגשת התביעה ואף כשנתיים לאחר שהוגשה העתירה לבית המשפט העליון, רלבנטית לעניינו של העותר. לא נטען, ואף אי אפשר לטעון, כי הארכת תקופת ההתיישנות חלה במקרה דנן, ועל כן זכותו ליהנות מתקופת ההתיישנות המקוצרת שנקבעה בחוק, גם אם מאוחר יותר הוארכה תקופה זו (וראו, גם אם בהקשר של התיישנות הפלילית, את עמדתו של השופט י' אלון בפסקה 8 בע"פ 347/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.11.2007) אל מול עמדתו של השופט א' א' לוי בפרשה זו). להבדיל, אני סבורה כי העובדה שגם במקרה שהתביעה התיישנה, הרי שהיא הוגשה רק יום לאחר תום תקופת ההתיישנות, היא שמקרינה על שיקולי הצדק ומהווה שיקול כנגד קבלת העתירה.

תודה לאולגה, רן ונועם על הסיוע בכתיבת הרשומה.

מודעות פרסומת