תגיות

, ,

ב – 14 ליוני נערך בפקולטת הבית שלי – הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה ערב מרגש ומשמח מאד במלאת 20 שנים להיווסדה. נושא הערב היה: משפט בעולם משתנה – מבט אל העתיד. הוא הונחה על ידי מירב מיכאלי שהמשיכה להעביר את האג'נדה הפמיניסטית שלה תוך דיבור בגוף נקבה. בהתחלה זה נשמע קצת מוזר אבל מתרגלים די מהר. הערב כלל 3 פאנלים, בהם דיברו דובר מרכזי אחד או שניים. לדבריו הגיבו חברי סגל ולאחר כל פאנל עלה גורי אלפי המצחיק ונתן את ההערות שלו. אנשים נשפכו מצחוק…

במסגרת הנושא הראשון שעלה – מנפילת מסך הברזל לאביב הערבי ועכשיו לאן?  דיבר העתידן פרופ' דוד פסיג מאוניברסיטת בר אילן. הוא דיבר על תנועת הפנדולום של העמים במזרח התיכון מזרחה ומערבה וחוזר חלילה (גורי צחק עליו שרק באקדמיה הוא יכול לשמוע מילים כמו פנדולום ולמה בעצם לא אמר מלכתחילה מטוטלת). האמת שהנקודה שרצה להעביר לא היתה ברורה. אף אחד לא הבין למה הוא בעצם חתר. כולם איבדו אותו בדרך… עם זאת חשוב לציין שהרצאתו היתה מעניינת וסוחפת אבל פחות ליניארית מבחינת חוט המחשבה. יותר כמו כוכב פופ מאשר כמו מרצה. כתוצאה מכך, המגיבים שנבחרו מטעם חברי הסגל בחרו לדבר על דברים אחרים לגמרי. למותר לציין שאפילו לא ניסיתי לכתוב את רשמיי מהפאנל הזה אז אני מעלה כעת רשמים רק מן הזיכרון (וסליחה על היעדר הדיוק)

פרופ' עלי זלצברגר ופרופ' שולמית אלמוג דיברו על משפט בעולם עתידני. פרופ' זלצברגר דיבר על סיטואציה בה בעתיד לא נזדקק  למנגנוני יישוב סכסוכים כדוגמת אלו שאנו מכירים. פרופ' אלמוג דיברה על שתי סיטואציות אפשריות – בראשונה, לקחה את הדוגמה של עלי ופיתחה אותה. היא תיארה מצב בו אנשים בעתיד לא יזדקקו כלל למנגנוני הסדרה משפטיים והטכנולוגיה תסייע בהסדרה. על פי הסיטואציה האחרת דווקא בתקופה כל כך שונה מתקופתנו אנו בתי המשפט יהיו איים שיוותרו מן התקופה הישנה וייצגו מוסדות שלא נס ליחם, מגדלורים שיסייעו לאנשים בתקופה דינמית של שינויים מתמידים.

הפאנל השני – מהמהפכה החוקתית למחאה החברתית ומה הלאה – כבר היה הרבה יותר קוהרנטי למשתתפים וליתר הנוכחים. בפאנל שעסק בזכויות חברתיות שוחחו עם מירב מיכאלי – כבוד השופטת בדימוס דליה דורנר ושר התקשורת, הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון והגיבו לדבריהם פרופ' גד ברזילי וד"ר אמנון רייכמן.

דורנר מספרת על עתירה שהגיעה לבג"צ ממש בשבועות שקדמו לפרישתה ועסקה בקיצוץ בקצבאות (בג"צ 366/03 עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי נ. שר האוצר); העותרים טענו כי הקיצוץ בקצבאות פוגע בזכות לקיום בכבוד ולכן מפר את עקרון השוויון ואת חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו. דורנר הבינה מראש כי קשה מאד להוכיח מהו קיום בכבוד. היא הציעה להם לפנות למדינה על מנת שהממשלה תקבע מהם הסטנדרטים לקיום בכבוד. הוצא צו על תנאי וקמה מהומת אלוהים. דורנר מזכירה שהממשלה קובעת את ענייני המדיניות אבל חוקיות ההחלטות נקבעת אך ורק על ידי בית המשפט ומכאן תפיסתה כי זוהי חובתה של המדינה לקבוע מהם הסטנדרטים לקיום בכבוד. הסוף של העניין היה שהמדינה לא נתנה תשובה לצו ע"ת במכוון עד שדורנר פרשה. ואז בג"צ, ללא דורנר, נתן פסק דין על פיו ח"י: כבוד האדם וחירותו לא נפגע. וכאן אנחנו נמצאים היום. מאז איש לא עסק בחובתה של המדינה לקבוע מהם סטנדרטים חברתיים ראויים.

כחלון סבור שהממשלה לא יכולה לקבוע את הקריטריונים הללו. לדעתו זהו תפקידה של הכנסת שתקבע זאת באמצעות חקיקת חוק זכויות חברתיות. כחלון מביא כדוגמה את מאבקו נגד פגיעה בזכויות הקשישים. בביטוח הלאומי יצרו וועדה פנימית של איתנות פיננסית אשר על פי החלטותיה המדינה לא יכולה לגעת בכספים של המוסד לביטוח לאומי (המוסד לביטוח לאומי כמשק סגור).

לדבריו, אם חוק זכויות חברתיות היה נחקק,הוא היה משמש כנקודת התייחסות לבתי המשפט, בעתירות שעניינן פגיעה בזכויות אלו, בעוד שכרגע אין לביהמ"ש מוקד קונקרטי להתייחס אליו.

כחלון מוסיף וגורס כי אם היה חוק כזה, לא הייתה מתעוררת המחאה החברתית.

אני לא בטוחה בכך, שכן לכל אחד מאיתנו תמונה קצת שונה ואישית לגבי אופי הזכויות החברתיות שראויות להיכלל בחוק כגון זה. כמו כן, יש פער גדול בין הצהרה על זכויות קיימות לבין מימושן והלא המחאה פרצה בשל תחושה של חוסר אכפתיות כלפי האזרחים, כאילו המדינה מתנערת מחובותיה הקיימות גם כיום כלפי האזרחים, אז מי תוקע לנו כף שחוק כתוב היה משנה את הסיטואציה. להיפך, ייתכן שאף היה מחמיר את המצב (וזה מתחבר לי למה שאמר אח"כ פרופ' ברזילי – ראו בהמשך).

כדוגמאות לזכויות שייכללו בחוק הוא מונה את הזכות לדיור, הזכות לבריאות, הזכות לחינוך מגיל 3 ועוד….

בנוסף, לדעתי האישית, כל זמן שאנו מדברים על חוק ברמת חוק יסוד שהינו עקרוני מחד ותיאורטי מאידך מן הבחינה שאינו יורד לפרטי פרטים, חוק שכזה לא ישנה כהוא זה את המצב הנתון מפני שגם כעת בית המשפט פוסק לפי עקרונות על של חירויות אדם.

מירב מזכירה שחוק זכויות קורבנות עבירה ממילא אינו ממומן כלומר אין לו פן כלכלי ולכן לא מתייחסים אליו, כלומר למרות שמדובר בחוק כתוב עלי ספר בפועל הוא כאות מתה (או אם נחזור לתקופת הפקולטה דה יורה כתוב משהו אחד ודה פקטו קורה משהו אחר). רוצה לומר שיש כאן גם עניין של תיקצוב חוקים. אני חשבתי על חוק דיור ציבורי שהוכנס לחוק ההסדרים ומאז תקוע שם ולא מיושם.

דורנר בעד חוק כזה שביהמ"ש יפרש אותו. לדעתה, חוק יסוד זכויות חברתיות יועיל אך גם היא מציינת שכיום ממילא נעזרים בח"י: כבוד האדם וחירותו ומפרשים אותו לכיווון – משל יש שופטים בירושלים. דורנר הולכת עוד שני צעדים קדימה וקובעת – צריך שיהיו גם מחוקקים בי-ם.

המגיב הראשון, פרופ' גד ברזילי, הדיקאן הנכנס (בספטמבר), מפקפק ביכולתם של חוקים להביא לשינוי הרצוי. אדרבה, לעיתים הם גורמים בדיוק לתוצאה ההפוכה. בתי המשפט הם גופים חשובים בתיאוריה ובפרקטיקה דמוקרטית אך הם מוגבלים ביכולתם להביא לשינוי חברתי מסיבות רבות החל מנסיבות מוסדיות (ביהמ"ש נתון בין הכנסת לממשלה ולמוסדות נוספים); דרך ריבוד כלכלי, חברתי ומגדרי ועד מגבלות תרבותיות (פחדים בציבור) ומגבלות של מינהל ובירוקרטיה. מכאן שקיימים פערים גדולים בין מה שהשופט אומר לבין מה שקורה כתוצאה מן הפסיקה בשדה החברתי והפוליטי.

לטענתו, חוק זכויות חברתיות לא יספק ולא יספיק. צריך לחשוב מה אנחנו רוצים שיהיה כתוב באותו חוק. אם כן מה שחשוב שיהיה באותו חוק, מבוסס על שלושה מישורים.

  1. שוויון – צדק חלוקתי; שיטוח ההבדלים בין סכנין לחיפה; בין קיסריה לאום אל פאחם וכך הלאה.
  2. מכנה משותף אחיד – ישראליות משותפת
  3. הנגשת המשפט לאזרחים – עלינו לגרום למשפט להאזין לקולות האנשים. מה אנשים רוצים שהמשפט ייעשה לגביהם. לצורך כך חייבים לנהל שיח אינטרדיסציפלינרי לגבי המשפט. בין גופי ידע שונים. שיח חוצה אוניברסיטה לעבר החיים הציבוריים. בין פוליטיקאים, שופטים, אנשי אקדמיה וחוקרים. לא רק באירועים משמחים כגון זה אלא באופן יותר שכיח ויומיומי. אין דבר יותר בונה מהביקורת ואין בנייה אמיתית שאינה פתוחה לביקורת

ד"ר אמנון רייכמן מעיר אף הוא 3 הערות קצרות

  1. ההערה הראשונה נוגעת לדרך שבה אנחנו מבנים סכסוך חברתי – המהלך שהתחילה דורנר לעשות ובסופו של דבר בזווית של 90 מעלות בייניש עשתה אותו לפני פרישתה בבג"ץ 10662/04 חסן נ. המוסד לביטוח לאומי  (העוסק במדיניות המוסד לביטוח לאומי לפיה בעלות או שימוש ברכב שוללים מאדם את הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה ומוחה כנגדה) היא הזכות להליך הוגן. בימ"ש מוסדית לא בנוי לעשות את זה. הוא בנוי לוודא שיש הליך הוגן. פס"ד חסן לעומת הלכת מחוייבות. הכוח הוא בזכות להליך הוגן .
  2. ההערה השנייה נוגעת למעמדו של בית המשפט לפני המהפכה החוקתית וכיום. בואו נסתכל על ביהמ"ש היום לעומת ביהמ"ש לפני 20 שנים. ביהמ"ש לפני 20 שנה (לפני המהפכה החוקתית) היה מוגבל יותר מבחינת יכולתו להעביר ביקורת שיפוטית חוקתית. אבל אז מעמדו של ביהמ"ש היה חזק יותר. היום מעמדו של ביהמ"ש נחלש. רייכמן מאזכר את  הסיטואציה בה ביבי עמד לפני הכנסת והבהיר שפסיקות של בג"צ צריך לקיים. הוא שואל איך הגענו למצב הזה. היום יותר קשה לביהמ"ש לפסוק; הדיאלקטיקה לא פשוטה והדוקטרינה פחות קונסיסטנטית כי ביהמ"ש נמצא בלחצים פוליטיים.
  3. האתגר הוא להעניק לאזרחים הליכים הוגנים מבלי שייאלצו להגיע לביהמ"ש על מנת לממש זאת.

הפאנל השלישי, עסק בנושא קרוב יותר לליבי ולתחום עיסוקי: יחסי טכנולוגיה ומשפט. תחת הכותרת  ממהפכת המידע ל web 2.0  והעתיד? דיברה היוצרת ציפי ברנד על סרטה גוגל בייבי  (שאף זכה בפרס האמי)

בהצגת הפאנל מציינת מירב מיכאלי מספר עובדות: היא מאזכרת את פסק הדין שניתן לאחרונה על ידי השופט ריבלין בביהמ"ש העליון (ע"א 1326/07) שהתייחס לעילת התביעה של חיים בעוולה וביטל אותה בטענה שהיא לא מוסרית, לא ערכית ולא תיתכן (בפועל הלכה זו מבטלת את הלכת זייצוב); את הבדיקות הרבות הנהוגות בארץ שמבצעים זוגות בהריון על מנת למנוע מומים אצל עוברים; את העובדה שקיימת נטייה הולכת וגוברת בקרב הרופאים להשאיר בחיים פגים קטנטנים שסיכוייהם לחיות עם מומים משמעותיים ואת העובדה שבשבוע שעבר בוצעה לראשונה, מאז חוק הביציות,  תרומת ביציות תמורת 10,000 ₪

ציפי ברנד משרטטת בקצרה את סיפור המסגרת של סרטה הדוקומנטרי ומספקת עובדות רבות, חלקן קשות לעיכול בשמיעה ראשונה:

איך עושים ילד בכרטיס אשראי עם חיבור לאינטרנט? ביצית, זרע, חיבור ביניהם ורחם להשכיר – ארבעת הרכיבים המאפשרים הולדה. הכל ניתן לקנייה עצמאית ברשת.

זרע – החומר הגנטי הזול ביותר. איכות הזרע הגברי נמצאת בצניחה חופשית. בנקי זרע הוא ביזנס שהיום נמצא רובו ככולו באינטרנט. בנק הזרע של קליפורניה – הלקוח מס' 3 של פדקס. מדי יום משאיות גדולות נוסעות ל 46 מדינות בעולם. סוג של קולוניאליזם חדש. בארץ משלמים גם מכס על משלוח הזרע…

ביציות – מרכיב גנטי יקר יותר. בנקי ביציות באינטרנט. התורמת תוטס לרופא שישאב לה את הביציות. ביצית של סטודנטית מהרווארד או ייל תעלה בין  $ 50,000 ל 70,000 $. אבל אנחנו חיים בעולם הגלובלי ואפשר להשיג ביציות יותר זולות במזרח אירופה – תמורת 5000$ מתוכם התורמת מקבלת רק 700$. אם גם הסכום הזה יקר עבורנו, אפשר להתפשר על העור הבהיר והבלונד ולנסוע להודו ולהשיג ביציות תמורת 100$.

מצחיקה העובדה או שמא דווקא מעציבה ומקוממת (הכל תלוי בנקודת המבט) שאתרי תרומת זרע מתרכזים במתן מידע אודות היכולות האינטלקטואליות של הגבר; בעוד אתרי תרומת ביציות מתרכזים במתן מידע אודות מראה של האישה…יש לי שאלה – מישהו אמר שהעובר ייקח את השכל דווקא מאביו ואת היופי מאמו? ומה אם קורה ההיפך? רק מראה כמה אנשים מקובעים בדרך מחשבתם.

אח"כ צריך להפרות את הביצית בזרע – לבטל מחלות; לבחור את המין ועוד…כל הליך כזה של שיפור העובר עולה אלפי דולרים. חוץ מזה מדובר במצב מפחיד – מהי המציאות שאנחנו הולכים אליה?

בארץ יש המון עוברים מוקפאים, היות ויש עודפי ייצור ולא משתמשים בכל העוברים המוקפאים; עוברים כיום למסחר גם את נושא הארכת החיים באמצעות תאי הגזע.

וגם אחרי ההפריה – עדיין חייבים למצוא רחם של פונדקאית.

פונדקאית היא מוצר מאד זול בעולם השלישי 6000$; בארה"ב 100,000 $. בהודו זה משפר ומשנה את חייהן של הפונדקאיות לטובה. תעשייה מאד מרכזית בהודו. כל התינוקות נולדים בניתוח קיסרי כדי לא לסכן את התינוק, מקסימום את האמא.

דיקנית הפקולטה, פרופי ניבה אלקין-קורן שהיא גם המנחה שלי מגיבה: הסרט מצייר מציאות מנוכרת מטרידה. מדגרה אנושית לגידול עוברים. טעות לחשוב שהבעיה היא בטכנולוגיה. הבעיה היא בפוליטיקה ולא בטכנולוגיה. במציאות הפוליטית הקיימת נשים עדיין תלויות בבעליהן.

מצד אחד ניתן להסתכל על הצדדים החיוביים של הסיפור – הזוגות המאושרים מגשימים את חלומם לילד; הפונדקאית ההודית מסוגלת לממן את שכר הלימוד של הבן; תורמת הביצית האמריקאית מרוויחה כסף שמאפשר לה לשפץ את ביתה ועוד.

אולם מצד שני, על מנת שהטכנולוגיה תעבוד בשבילנו עלינו להגדיר את הגבולות הנורמטיביים הראויים והרצויים לנו. בכל מה שנוגע לאינטרנט ולטכנולוגיות של חופש ולא רק בנושא רבייה ופריון.

ניבה לוקחת את הנושא רחוק יותר ומתייחסת לאופוריה בנוגע לאינטרנט שגם אני מודה שלקיתי בה וכיום לאחר עבודת המחקר שלי, אני הרבה יותר מציאותית לגביה. היום כבר ברור שהאופוריה סביב הדמוקרטיה החדשה והאינטרנט ככלי שמעצים את הדמוקרטיה הינה שגויה…אנחנו שוכחים שבאמצעות אותה טכנולוגיה משטרים מסוגלים למתן ולעצור מפגינים ולוחמי חופש. האינטרנט היא האח הגדול האולטימטיבי. גוגל ופייסבוק משתפים במידע תאגידים וממשלות. הטכנולוגיה יוצרת הזדמנויות אך גם סיכונים.

למשפט יש זיכרון. זיכרון ערכי ומוסרי ולכן הוא יכול לשמש פלס שיגביל שינויים טכנולוגיים ויסייע להתמודד עם השינויים תוך שמירה על ערכים וזכויות חברתיות כגון הזכות לפרטיות וכד'. אני תמיד מזכירה לסטודנטים שלי שהטכנולוגיה היא ניטראלית והשימוש בה לטוב או לרע תלוי בנו, בני האדם. רחוק ככל האפשר מדטרמיניזם טכנולוגי.

משפט חשוב: מגילת זכויות האזרח המשפטית יכולה לשמש כמצפן בתקופה של שינויים טכנולוגיים סוערים.

לסיום ניבה מצטטת את ההתחלה של "בין שתי ערים" של צ'רלס דיקנס…ולמרות שדיקנס מדבר בספרו על תקופת המהפכה הצרפתית, נדמה כי הציטוט מתאים ככפפה ליד לתקופה בה אנו חיים כיום.

"היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים; היה זה עידן החוכמה, היה זה עידן הטיפשות; היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקנות; היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים; היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש; הכול היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי."

אחר כך פרש השופט בדימוס זמיר שהיה הדיקאן הראשון של הפקולטה את הרקע להקמת הפקולטה כשבבסיסו עמדה התפיסה שהמשפט אינו אי בודד אלא דיסציפלינה שיש לה קשרי גומלין עם יתר הדיסציפלינות ואכן הפקולטה מקיימת המון תוכניות אינטרדיספלינריות. מה שטבעי ורווח היום בכל הפקולטאות למשפטים היה אז ניסיון לייצר דגם חדש של חינוך משפטי. עבורי, נתון זה רלבנטי במיוחד היות ומחקרי הינו אינטרדיסציפלינרי באופיו וניתן בהחלט לומר שחלקו המשפטי מצומצם ובכל זאת מצאתי בית במרכז למשפט וטכנולוגיה.

את הערב סיימו פרופסור אריאל בנדור ששימש בעבר כדיקאן הפקולטה ומרים טוקאן הזמרת הנפלאה מכוכב נולד שאף היא בוגרת הפקולטה במופע שירה מרגש. היה מעורר מחשבתית וכיף לפגוש המון מכרים ותיקים. ולמרות שאני לא אובייקטיבית כי אני מכירה את הנפשות הפועלות בפקולטה מקרוב, אני בהחלט שמחה שנתמזל מזלי ללמוד במקום ששום דבר בו לא ברור מאליו, שהכל ניתן לערעור ולשאלה; שהמרצים בו לא מורמים מעם ושהסטודנטים בו זוכים ליחס תומך אך לא פחות מכך להוראה אקדמית ברמה הגבוהה ביותר.

מזל טוב!

Advertisements