התנשאות רבה על לא מאומה / פרופ' בועז סנג'רו*

[אם אין מה לספר על הפקולטה למשפטים בחיפה ב-1,000 מלים, נקדיש 500 להשמצת המכללות]

לכתב "גלובס" (13.6.12) חן מענית הייתה כנראה כוונה טובה – לציין את יום הולדתה העשרים של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. לצורך כך נפגש עם שלושה מדיקניה בעבר ובהווה: הפרופסורים יצחק זמיר, עלי זלצברגר וניבה אלקין-קורן. לכתבה צורפה תמונה של שלושתם יחדיו מחייכים בשמחה, והיא זכתה משום מה לכותרת הלא-חיפאית "הנזק שגורמות המכללות למשפטים מחלחל לחברה כולה". כמי שכותב מדי פעם לא רק מאמרים אקדמיים ארוכים, אלא גם רשימות לעיתונים, ידועה לי היטב המשמעות של מגבלת המקום. אילו היו מבקשים ממני לסקור באלף מלים את הישגי המוסד שבו אני מלמד, הייתי מתייסר שעות ארוכות בקיצור דבריי. למרבה הפלא, לשלושת דיקני חיפה היה כנראה כה מעט לספר על הפקולטה שלהם, עד כי הקדישו כמחצית מהמלים להשמצת המכללות למשפטים.

   ההשמצות היו כוללניות, מוטעות ומטעות באופן ספק מקומם ספק מעורר רחמים. רחמיי מופנים כלפי דיקני חיפה שכנראה חשים שהפקולטה שלהם אינה מוערכת מספיק, ולכן מנסים להיבנות על חשבונם של מוסדות אחרים ושל תלמידיהם. לפי זמיר, "רמתן של חלק מהמכללות למשפטים היא נמוכה מאוד, שלא לומר תת-רמה…. התוצאה של המכללות היא שיוצאים לשוק עורכי דין ברמה נמוכה שיכולים לגרום נזק גדול. עריכת דין היא סוג של נשק, זה כמו לתת רישיון נהיגה למי שאינו יודע לנהוג." כך, בהבל פה אחד פוסל הוא תלמידי מכללות רבים המשקיעים הרבה בלימודיהם ומרצים במכללות התופסים עצמם גם כמחנכים ועושים כל שביכולתם להקניית השכלה משפטית טובה. ראשית, רבים מתלמידי המכללות הגיעו להישגים מצוינים, הן בהתמחות (לרבות בבית-המשפט העליון), הן בקבלת משרות טובות בתחום המשפט (במגזר הציבורי ובמגזר הפרטי), הן אפילו באקדמיה (כמה מהם מרצים למשפטים).  שנית, יש להבחין בין ההשכלה המשפטית – שאותה מקנים המוסדות האקדמיים, ושמבחינה חברתית טוב מאוד שהיא כיום פתוחה לציבור רחב בהשוואה לאליטיזם המתנשא נחלת העבר – לבין ההתמחות, בחינת ההסמכה ורישיון עריכת-הדין, שעליהם מופקדת לשכת עורכי-הדין. בתחום ההשכלה המשפטית תרומתן של המכללות באה לידי ביטוי לא רק בהקניית השכלה משפטית אקדמית לרבים, אלא אף בתוכניות לימוד מיוחדות שנוסדו במכללות, המאפשרות לסטודנטים – מלבד לימודי המשפט הכלליים שהם בגדר חובה – גם העמקה בתחום מסוים, כגון משפט פלילי וקרימינולוגיה וכגון זכויות אדם. יש סטודנטים המעדיפים ללמוד במכללה ולא באוניברסיטה כדי שיוכלו להשתתף בתוכניות מעשירות כאלה (ואולי על כך יצא הקצף?). ההשכלה המשפטית תורמת רבות גם כשאין עוסקים בעריכת-דין. ואכן רבים מתלמידי המכללות הם מבוגרים בעלי קריירה לא משפטית, הלומדים משפטים להרחבת אופקים ולאו דווקא כדי לעשות בלימודיהם קרדום לחפור בו. שלישית, למה נבחר דווקא הדימוי של נשק? ישנם אין ספור שימושים טובים שניתן לעשות בהשכלה המשפטית.

   זלצברגר מחרה-מחזיק אחר זמיר: "המאסות של בוגרי המשפטים לומדים במכללות לא טובות שפועלות למטרות רווח, ומזנות את המושג של לימודים אקדמיים. זהו מצב של שוק, ובמכללות דורשים 10% ממה שדורשים באוניברסיטה." האומנם? כמי שלימד הן באוניברסיטה והן במכללה אוכל להעיד כי דווקא באוניברסיטה לא הייתה הקפדה על כך שהתלמידים באמת ילמדו. כך, למשל, במחקרו הידוע של פרופ' יוסף וויילר "על החינוך לשטחיות", אשר נערך בפקולטה למשפטים באוניברסיטה, נמצא כי בין חלק מהמרצים לבין חלק מהתלמידים יש הסכם בלתי-כתוב: "אנו לא נפריע לכם ואתם לא תפריעו לנו". שני הצדדים משקיעים את המינימום ההכרחי. תלמידים רבים אינם מגיעים להרצאות אלא לומדים ממחברת של חבר לקראת הבחינה בלבד. דווקא במכללה אני כמרצה-מחנך מקפיד מאוד על חובת הנוכחות בהרצאות (שהיא תנאי שבלעדיו לא ניתן לגשת לבחינת הסיום), מקיים מלבד הבחינות גם עבודות בית המעודדות חשיבה ומבדקי פתע המעודדים את התלמידים לקרוא לקראת כל הרצאה, ודואג לתהליך למידה לאורך כל השנה. אינני יודע מנין לקח זלצברגר את הפרופורציה של 10% בדרישות. אולי מהברון מינכהאוזן. אני דורש מתלמידיי במכללה לא פחות ממה שדרשתי מתלמידיי באוניברסיטה. לבסוף, לעניין ההזניה הנטענת, ידוע כי דווקא באוניברסיטאות נפתחו תוכניות לימודים לתואר שני שהרציונל המרכזי שלהן הוא שכר הלימוד שניתן לגבות באמצעותן, ותוכניות דוקטורט לתלמידים שאין להם אפילו תואר ראשון.

   בפיו של זלצברגר השמצה נוספת: "הנזק הוא שבוגרי משפטים לא יכולים להוציא משפט אחד קוהרנטי בבית משפט, או לייצג את הלקוחות שלהם במינימום של מקצועיות ונאמנות, וזה חמור מאוד." יש להעניק לזלצברגר פרס נדיב על תרומתו לחינוך בישראל אם יתברר שטרח לבצע מחקר אמפירי לפני השמצה גורפת זו. עליו להתנצל בפני בוגרי המכללות אם יתברר שסתם כך השמיץ, ללא בסיס ממשי. ואגב, מתי לאחרונה ביקר בבית-המשפט ושמע את העילגות הנטענת?

   אחרונה חביבה אלקין-קורן: "יש היום מכללות שלא נותנים בהן סמינריונים… אני מניחה שזה גורם לכך שהסטודנטים נאלצים לקנות את העבודה… זהו החלק המושחת במודל העסקי של המכללות". ראשית, איה הלוגיקה (תורת ההיגיון)? הרי אם לא נדרשת עבודה סמינריונית כלל, לשם מה לרוכשה בכסף? שנית, במציאות שאני מכיר במכללות בהחלט נדרשות עבודות סמינריוניות, ועל התלמידים לעמול קשה במחקר ובכתיבה. נכון שיש מרצים שמקלים מדי לטעמי, אך התופעה הזו מוכרת לי גם מהאוניברסיטאות. בעניין זה על המועצה להשכלה גבוהה לפקח כיאות על כל המוסדות. שלישית, באשר להעתקות של עבודות, לצערי התופעה קיימת בכל המוסדות האקדמיים. מוסד אקדמי טוב צריך להתמודד עם התופעה על מנת למזער אותה. דווקא במוסד הטומן ראשו בחול ומכחיש את התופעה כבת-יענה צפויות העתקות רבות יותר. לבסוף, לעניין המודל העסקי הנטען, לפחות המכללה שבה אני מלמד, ודומני שכך מרבית המכללות, היא מלכ"ר ולא עסק רווחי: כל המשאבים מושקעים בתלמידים ובהוראה הניתנת להם.

   אסיים בהצעה מעשית: ידוע כי חלק ניכר ממרצי האוניברסיטאות מלמדים גם במכללות (כשם שחלק ניכר ממרצי המכללות מלמדים גם באוניברסיטאות). לא ייתכן שמרצה יעלוב באופן גורף בתלמידים ולאחר מכן יבקש להתפרנס מהם. לפיכך אציע לדיקני הפקולטות למשפטים במכללות שלא להעסיק בעתיד מרצים שהשמיצו מכללות ואת תלמידיהן. על בסיס של הדדיות מוזמנים דיקני הפקולטות שבאוניברסיטאות שלא להעסיק מרצים מן המכללות שהשמיצו את האוניברסיטאות ואת תלמידיהן. והטוב ביותר יהיה אם כולם יחדלו מלהשמיץ ויתרכזו בהוראה מעולה ובמחקר אקדמי.


* פרופ' בועז סנג'רו הוא ראש החטיבה למשפט פלילי ולקרימינולוגיה במרכז האקדמי למשפט ולעסקים (ברמת-גן).

Advertisements